ראיתי שהוא יצא ומודה, לא התרגשתי.אמרו שהוא חמוד, אמרו שהוא קליל, סיפרו דברים טובים, אז מה.
בכלל מה לי ולמסעות בחום הזה?
ומה הקשר בין חמותי למסע?
(כל זה עוד לפני שהשם עורר בי זכרונות מ"מסעותי עם דודתי" הארכאי).
בקיצור, נראה שהוא לא בשבילי.
אבל, אז נסחפתי.
התגלגלתי אל עולם אחר שדומה לשלי, ואל דמות ראשית (גם 'גיבורה' יתאים), שבקלות היתה יכולה להיות חברה, או אולי אחותי.
הספר נקרא בשטף, חמוד, נעים וחסר יומרות כמו אחר צהריים עם קפה וחברה טובה (כי בינינו מי צריך יותר), ובין היתר מספק Zoom In אל החיים הקטנים של כולנו, אל האהבה, הפחדים, הביחד והרבה לחוד.
הדמות הראשית היא סופרת לא ממש מצליחה, שטעות בפרסום מביאה אותה אל רשימת רבי המכר של התקופה (ואמת בפרסום זה כבר ממש פאסה כמובן).
כן, יש כאן בקורת נוקבת על רשת חברתית, על מעמד ופרסום, דעת קהל והרדיפה אחר אהבתו.
ואולי אני סתם מנתחת למוות ספר חמוד.
תוסיפו לזה הפרעות אכילה מסוגים שונים, חברות של שנים אהבה, אימהות, אמהות וחמות כמובן, ואתם בעניינים.
החשבון הבלתי נגמר
"אני חיה בשביל הילדים שלי, לא בשביל הכלות המוזרות שהם בחרו."משום מה חמות היא לרוב ביטוי להקצנה.
מצבים שיראו הגיוניים עד נעימים בין שאר בני המשפחה, מוקצנים לעתים בחסות נוכחות חמותית. לא משנה אגב מי היא, מה היא ומאיזה מוצא, היא היתה כאן קודם וזו הממלכה שלה.
"אני לא מקבלת את העובדה שיש לו חיים משלו ושככה זה בחיים. זכותו למצוא אישה, להתאהבה בה ולהתחתן איתה, אבל לא על חשבון אמא שלו שסחבה אותו תשעה חודשים, לא על חשבון אמא שלו ש...".
לכן, מבחינתי, מעשה מאירה ברנע-גולדברג, הוא מעשה גבורה. כי אותי לא תתפסו כותבת ולו שורה אחת, על חמותי (או על משפחה ללא יוצא מן הכלל).
"אבל אני לא נעלבת. ממה יש לי להיעלב? בשביל מה יש אמהות אם לא בשביל זה, להיות שק החבטות של הילדים שלהן? הרי בשביל מי אני חיה?"
הנחת היסוד שיחסי אמהות ובנות, חמות ואמהות, חברות ובנות וכו', הם מרכז החיים, נכונה כמובן וכמו תמיד מסבכת את העניינים.
כן, יש כאן עיסוק מתמיד בנשים.
הן בוראות היקום, מרכזה של כל עלילה, הן השולטות בכל סיטואציה ומקיימות עולם (ומיותר לציין שאין מי שמסכימה יותר ממני, עם הקביעה האחרונה).
אז מה רצינו להגיד בעצם
בצד הסיפור, אם יורשה לי, יש כאן עוד אמירה שחשוב שלא נפספס.כשברנע גולדברג מתארת את חיי הגיבורה, היא טורחת לתבל אותם באיזכורי פיייסבוק לרוב, כולל סיכום סיטואציות קשות בפרסום חברתי המציג את החיים בחיוכים. כי מי מפרסם פוסט בסגנון 'אני מתגרש!' בצבעים זוהרים?
במקום זאת בואו נצלם ונתרגש עד אימה מזוג הנעליים החדשות (אלה שלוחצות כאילו ברא אותן השטן), את הדירה שגם לנו לא ברור למה הסכמנו לגור בה (תקופה קשה כנראה), נתאר בצבעים חמים ובהירים, ואת הכלב נצלם ברגעים מתוקים (ונצטער פומבית כי אין לנו ברירה אלא למסור אותו "מסיבות משפחתיים" כמובן). כן, כן, אותו כלב שברגעי השיא משתין לנו על הרהיטים.
זהו, את שלי אמרתי, אל תתנו לי להמשיך וללהג.
לכו לקרוא, ספר מתוק וטעים.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה