ככל הנראה, מדובר ב'אי שפיות על רקע מונוגמי', כשזוגיות ארוכת שנים מהסוג הטוב, היציב, חם, מוכר ותומך עד שיעמום, מביאה אותך אל גבולותיה וגבולותיך. כשבמהלך נסיעה לחו"ל, את מגלה שכל דמוי גברבר באשר הוא, (כולל ברמן תאילנדי ודימוי של מטוס ממריא) מעוררים בך את יצריך.
תכניסו לאותה רשימה גם רוח ערב בנגקוקית לוהטת, ונסכים שלא רק גברברים פועלים כאן כאפרודיזיאק.
כי הרי גם אם חנה גולדברג לא הייתה מתארת מצב שכזה, ברור לכולנו שיש סיכוי טוב שהוא קיים. ולאור העובדה שהיא מצליחה לבחוש בתיאור כל-כך חי, כל-כך טוב, מן הראוי שנקשיב לה לרגע.
-"תגידי אז מה עדיף? למות משעמום או משברון לב?"
-"ומה עם למות מבדידות?"
-"כן, סליחה ששכחתי את האופציה המדליקה הזאת."
הסיפור הזה עבר דרכי כמו נסיעה חפוזה לבירת תאילנד העוקצנית, הרעבה, זו שסוחטת מתוכך את הבושה ומובילה אותך ישר אל קצות הטירוף שלך.
כי זה קצת כמו לצפות במסע טירוף והיזנות (יש מילה כזו?, עכשיו יש) של (איה) יאפית מיינסטרימית משועממת ומשעממת, שמבינה שהחיים זה עכשיו, זה מה יש ואולי לא יהיה יותר.
"...ובכלל אני שונאת ששואלים אותי 'מה שלומכם', כאילו שזה שאורי תקוע לי בחיים כבר איזה מיליון שנה הופך את שנינו לאיזו ישות הומוגנית אחת."
הספר קצר, אבל ארוך במידה. רחב יריעה, אבל בדיוק במידה הנעימה. בוטה, אבל כזה שרק רציתי ממנו עוד.
כמו לשמוע סיפורי זוועה מחברה ולפעמים, קצת כמו לנהל שיחה קטנה עד עמוקה, עם עצמך.
"הקול שלי נשמע לי מוזר. מין קול מזויף של מישהי, שמנסה להסתיר את זה שהיא מתה ומנסה להישמע רגועה ומאושרת."
זה ספר חובה, שיפחיד תוך כדי, כל אישה בשנות הארבעים לחייה שכבר היתה, חוותה, רצתה, עדיין רוצה ולפעמים מרגישה כמו ילדה.
הוא טוב, על גבול הגאוני והוא מכאן.
אבל מתאים בעצם לכל אחד ובעיקר לכל אחת (בגילאים הרלוונטיים) בעולם.
"נישואין זה דבר נהדר לאנשים שמסוגלים לחיות חיים ללא תשוקה."
ככלל, לקרוא על התמוטטות העצבים שבהחלט היתה יכולה לקרות לי, זה טוב, מעניין ואפילו משובח.
והסיכוי הקטן שחוויות של אחרים ימנעו ממני בדיוק את אותה התמוטטות, הוא סיבה טובה נוספת לקריאה.
"בגיל עשרים ושלוש עדיין הייתי מספיק מטומטמת בשביל לשבת מולה ולחלום, שגם לי תהיה פעם אהבה כזאת כמו שיש לה, שקטה וגם פרועה, מרגיעה ומלאת תשוקה. והאמנתי שגבר יכול להיות גם החבר הכי טוב וגם מאהב מסעיר."
לקרוא בעיניים פקוחות, בטוחות ולחשוש גם.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה