זה מתחיל כמו כתבה על עירת פיתוח, עם דמויות סטיגמטיות, סיפור חיים פתלתל ושפת רחוב תואמת (בפועל, הוא מתרחש ברמת גן). ממשיך עם רוח חיה, חוכמת חיים ותובנות עשירות שמציצות מבין השורות.
"אישה, אם אין לה את הכבוד שלה, אין לה כלום, אישה צריכה לדעת להחזיק את השמחה שלה בבטן יפה-יפה כדי שהשמחה לא תהפוך בסוף לצער, גברים צריכים לצוד, לא לקבל על מגש, מי מת."
"טווס בחדר המדרגות", מספק סיפור קטן-גדול על שלושה אחים, כולל הצרות, המכות (שכמעט) לא רואים, ילדות, חיים עלובים, פגיעות, כעסים, ואהבה שלא נראית כמו אהבה (כזו שזר לא יבין).
העבר כאן עולה על ההווה (ועל כל דימיון כמובן), הטראומות בונות ומובילות חיים, יוצרות ומשמרות שפה משפחתית יחודית.
בבטן הרכה
לא, זה לא ספר לבעלי שכזו. יש כאן טירוף, גילוי עריות, איבוד עצמי, עיבוד עצמי ואיבוד שליטה קולקטיבי."מה חשוב? מי יודע מה חשוב כשכל מה שחשוב נדרס ונרמס פעם אחר פעם, דור אחר דור."
קשה להודות שאהבתי את הדמויות, אבל אהבתי את רובן. הן מופרעות, חולות, חכמות ומעניינות, עד שאי אפשר אלא לשבת בפה פעור אל מול טירוף והיגיון ולהציץ לשכנים.
קצת כמו לראות כתבה על "משפחה קשת יום" ועוד יום, ועוד... להבדיל עצמך מהדמויות, לשמוח בגורלך (לא משנה מהו) וגם להתאהב בהן קצת.
"רחמים עצמיים על היעדר אהבה הם רק רעב בגלגול אחר...".
את זה במיוחד
בלי לספר יותר מדי, בעמוד 252 (תצורה דיגיטלית, תחת האפליקציה 'עברית') מופיעה סצנה שאהבתי במיוחד.
"אנחנו מסתובבים עכשיו, מסתובבים כמו מחוגה, ידי פרושות לצדדים, שמורות על מרחק בטוח בין שניהם, כמו נדנדה אנושית שבצדה האחד יושב המשורר היתום ובצדה השני הלוחמת שתמיד מפסידה...".
ולמרות שהקטע האחרון בודאי נשמע מטאפורי, הוא תיאור מדויק של דמויות ארציות, כולל החיספוס המתבקש ופגיעה ישירה בבטן הרכה.
"אי אפשר לסבול בני אדם כשהם נמצאים, אבל מאיזושהי סיבה כשהם הולכים, ההיעדר שלהם מעיק כמעט כמו הנוכחות שלהם."
"אני רוצה שתבוא חללית גדולה- גדולה ותיקח אותי רחוק- רחוק מכאן, אני לא שייכת למשפחת בני האדם, לא סובלת את המשפחה הזאת."
בכוונה גדולה אני לא מספרת כאן הרבה, אלא מתארת תחושות שנשארו בי, בקווים כלליים בלבד. כי 'טווס בחדר המדרגות', מגיש סיפור קטן שהוא גדול בהרבה מסך עמודיו. מסוג הספרים שנשארים.
"ככה זה נראה כשמרפים, ככה זה נראה כשהשפיות מפנה את מקומה לשיגעון, אני נבהלת...".
תקראו (ותשמחו שזה לא אתם).
"אנחנו מסתובבים עכשיו, מסתובבים כמו מחוגה, ידי פרושות לצדדים, שמורות על מרחק בטוח בין שניהם, כמו נדנדה אנושית שבצדה האחד יושב המשורר היתום ובצדה השני הלוחמת שתמיד מפסידה...".
ולמרות שהקטע האחרון בודאי נשמע מטאפורי, הוא תיאור מדויק של דמויות ארציות, כולל החיספוס המתבקש ופגיעה ישירה בבטן הרכה.
"אי אפשר לסבול בני אדם כשהם נמצאים, אבל מאיזושהי סיבה כשהם הולכים, ההיעדר שלהם מעיק כמעט כמו הנוכחות שלהם."
"אני רוצה שתבוא חללית גדולה- גדולה ותיקח אותי רחוק- רחוק מכאן, אני לא שייכת למשפחת בני האדם, לא סובלת את המשפחה הזאת."
בכוונה גדולה אני לא מספרת כאן הרבה, אלא מתארת תחושות שנשארו בי, בקווים כלליים בלבד. כי 'טווס בחדר המדרגות', מגיש סיפור קטן שהוא גדול בהרבה מסך עמודיו. מסוג הספרים שנשארים.
"ככה זה נראה כשמרפים, ככה זה נראה כשהשפיות מפנה את מקומה לשיגעון, אני נבהלת...".
תקראו (ותשמחו שזה לא אתם).
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה