יצא לכם לאהוב בלי סיבה?
כמו לפגוש מישהו לראשונה ופשוט לרצות לאהוב, לקוות שתסמפט אותו באמת ובלי הסבר הגיוני, נראה לעין (או אחר).
זו התחושה שעטפה אותי כשהתחלתי לקרוא את הספר הזה.
הוא הרגיש כמו סוד קטן, ביני, לבין סופרת, לבין דמות ראשית/עיקרית/מרכזית/כמעט יחידה כאן.
מדובר בדמות likable, שנורא מתחשק להבין, לחבק ולעטוף אותה ואת מוזרויותיה הרבות. עם אנמיה כרונית, אישיות נמנעת וצמחונות שלא מבחירה, היא מרגישה כמו חברה מוזרה מעט, שהלכה אתך כברת דרך, גם אם לא תמיד ברור לך איפה החיבור (ואיך לעזאזל הוא מחזיק מעמד כל כך הרבה זמן?).
היא סופרת, במסע גילוי עצמי שמתרחש באיווה, ארצות הברית. לוקחת חלק ב"תוכנית כתיבה בינלאומית", בה כל סופר מייצג מדינה (ונראה כי ישראל יצאה השנה בעייתית משהו). יחד עם ריקוד מטאפורי של צעד קדימה ושניים אחורה (במקרה הטוב) עם נציג פלסטין בארוע, היא מייחסת לכל דמות את שם המדינה אותה היא מייצגת ובהתאם מקבעת את אופיה.
יש כאן שפה טובה עד בוחנת גבולות בביטויים כמו...
"הכספיתיות", כן המושג ברור אם כי לא קיים בעליל.
"אני מאדשת את פני", גם אני, אבל זה לא בעברית.
"הוא מקסימן רציני" שזו בהחלט לא שפה טהורה, אבל בינינו, אנחנו מכירים כאלה, או בעיקר מכירות.
"שפתי מזוררות", שזה תכלס, להתעטש, אבל פחות מתאים כביטוי לשפתיים ועוד.
והנה קבלתם מבחר ביטויים שלא נחים תחת הגדרת עברית תקנית, אבל זה לא מונע מהם להיות נעימים, מבהירי עמדה וכאלה שיוצרים אוירה כמעט ביתית, כמו שיחה עם חברה טובה שמשבשת מילים בצחוק ובכוונה. מודה בפניכם שהפעם נהניתי מהשיבוש.
אלמנט ייחודי נוסף כאן הוא יכולת האבחנה של הדמות הראשית (של הסופרת).
"הוא מדבר אנגלית, והכתוביות שרצות לי במוח זועקות לי 'השפלה', כי להתעללות יש שפה אחת."
"...כמו שאר המצרכים בחנות גם הם 'ללא'. ללא פרבנים. ללא אלומיניום. ללא גלוטן. ללא שמרים. ללא סוכר. ללא תחליפי סוכר. מי שיש לו שפע מוכרח לבחור באין."
"באנגלית הניטרלית אין לי שום דרך לדעת אם מדובר בגבר או באישה. הגורל אוהב להיות מחופש. אליהו הנביא שמשלים מניין. גברת זקנה שמנסה למכור תפוחים אדומים. הרמס מחופש לרועה צאן. הייתי צריכה לדעת. ככה אבא עזב את אמא - מישהי התקשרה אליו בטעות. הגורל משתדל להיות אגבי כדי שלא יתפסו אותו אחר כך וישליכו אותו לכלא."
תוסיפו לתובנות התמחות בהרס עצמי ואובססיה קלה עד כבדה שהולך ומחמירה ככל שמתקדמים לעבר עמוד 54 (הוא עמודו האחרון של הרומן) ותקבלו בליל ספרותי יוצא דופן, שלרגעים גם גרם לי לרצות את מותי. אבל עוד יותר מזה, רציתי להמשיך לקרוא.
מוזר, מיוחד, מעניין זה כאן.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה