עושה כרצונו / אסתי וינשטיין

"תמיד הייתי דסי.
בכל מקום קראו לי דסי.
בבית דסי, מול חברות דסי, במשפחה המורחבת דסי, רק המורות הקפדניות בבית הספר קראו לי הדסה.
אבל בעלי, כמו כל חסידי גור, קרא לי בשם 'בואי רגע' או 'תגידי'."

זה סיפור מתיש בפשטותו, על חיים שגדלים ומתקיימים כאן, ממש מעבר לפינה, בעולם אחר. מתוקף היותו מייצג קהילה סגורה, הוא עמוס איסורים, פחדים ו'הפחדות קולקטיביות' שמטרתן לשמר את הקיים ואת פעם.

"מי יכול לשלוט במחשבות שלך?"
"הפחד. הפחד שולט במחשבות של מי שנמצא בתוך חברה שבה אסור ליחיד לבחור, להחליט ואפילו להבין דברים בדרך ייחודית משלו..."

איך אוכלים זה?

הסיפור מתחיל בתיאור חיים בקהילה חרדית לוחצת (וכבר פגשנו ספרים כאלה בעבר). הוא מתגלגל אל התפתחות עלילתית מרחיקת לכת בתחום האישי, המשפחתי ואפילו המיני (ללא ספויילר מיוחד).

כאן גיליתי שמנקודת מבטי החילונית-מתירנית, הטקסט הזה לוקה בחוסר אמינות ואולי אפילו לא מהזן הקל.

אלא שלא מדובר בעולם שלי וחשוב לזכור כי בין העולם החרדי לשלי, קיים קשר מועט, אם בכלל. בהתאם, הפעם, בכל מה שקשור באמינות, אני מנמיכה ציפיות.

האישה 

(והמרחק מהכיור)

כשזהוא מרתיח, הוא עושה כאן עבודה טובה (ולא מדובר בקומקום התה).  מדובר במעמדה הנחות, המופחת מתוך כוונה, של כל אישה באשר היא וגם אם כאישה/ילדה, גידלה שמונה ילדים או יותר).

" 'המין היפה' הוא הגדיר אותנו.
מעניין, אצלנו בחסידות אנחנו 'המין הפחות חשוב', אצלו כחילוני אנחנו 'המין היפה'. איזה הבדל!"

" 'מבחינתי, אפשר לשתות לחיים', אמרתי לאבא ולאמא במטבח, 'הבחור חמוד. הוא לא ממש חכם, אבל הוא בסדר'.
'אפשר לחשוב שאת הכי חכמה בעולם!' פסק אבא וסיכם: 'אז מבחינתנו זה סגור!' ".

התמימות מאיתנו ו...

במסר חד וברור משרטטת אסתי וינשטיין ז"ל את העולם החרדי, כמקבץ של חוקים, תקנות, מגוון 'עשה ואל תעשה' ופחד מתמיד (שכבר ציינתי). לכל פעולה שכר או עונש והגמול נמדד אל מול יישות שופטת עילאית, אבל גם באמצעות העין הקולקטיבית של הסביבה באשר היא.

מתאורים מיניים מעורפלים, תמימים וחסרי ייחוד, מתפתח כאן סיפור שעלול להפוך ורודות, גם את לחייו של קורא ארוטיקה ותיק. העיסוק, התכנון ובעיקר הביצוע, בהחלט יכולים להקשות על אלו מבין הקוראים שביטנם וקיבתם רכות (עלי אני מודה, זה פחות השפיע, וזה כנראה לא אומר הרבה). נראה כי גם גורמים מנוסים עד מאוד בתחום, לא חוו את מגוון  (ועומק) החוויות שעוברות הדמויות כאן, מה שמחזיר אותנו לשאלת האמינות.

 כשמשלבים בקריאת הטקסט, את זכרון הטרגדיה שהיא מהותו, מתחזקת ההכרה בעולם מקביל לעולמנו וגם החווייה מקשה על העברת ביקורת על איכותו המוטלת בספק (והנה בכל זאת, הטלתי כזו).

כסיפור עלילתי, "עושה כרצונו" מעניין וחושף עולם פחות מוכר.
אבל הוא עמוס במידע לא רלוונטי, כתוב ומתואר ילדותי משהו וגם 'קולות' מבוגרים, מופיעים בו תמימים וחסרי הבנה סביבתית.

נותר רק להניח שמדובר בתופעה שמקורה בחסר התפתחותי /סביבתי כל שהוא.

בהתאם, ניתן להסיק שהפקת "עושה כרצונו" לאחר טרגדיה משפחתית, נובעת בעיקר מהצורך בהנצחה ומהרבה געגועים.

" 'הוא בנאדם כל כך עדין, כנראה לא מתנהג כמו חילוני טיפוסי', ציינתי לעצמי את העובדה המפתיעה הזאת, כי מבחינתי יש שתי אופציות: חרדי צדיק וחילוני רשע."

אחרי הכל, "עושה כרצונו" הוא טקסט ילדותי, סובייקטיבי שלו היה מתקיים בכל מסגרת אחרת, היינו כולנו מרימים גבה על סגנונו, כמו גם על דברים נוספים.

בסגנון לא רהוט ורחוק מספרותי, הוא מספק את יצר המציצנות של כולנו ומקביל לעמידה בעיניים פקוחות מול אסון של אחר, ללא היכולת להפנות מבט.