רק בת שש עשרה,
השאירה מאחור משפחה נורמטיבית, הורים מודאגים ואחות תאומה.
מה קרה לה? (מה קרה לאחותה?).
״בדרך כלל ישנם רמזים, אבל לפעמים - חזרו ואמרו הפרשנים ברשת סי-אן-אן - אנשים פשוט נעלמים״.
שמונה שנים אחרי, 3,110 ימים אחרי, איפה היא עכשיו?
מה קרה למשפחתה?
החיים המשיכו והם עדיין עומדים בסחף הזמן, מחכים.
מי יותר?, מי הרבה יותר?, מי בכלל פרש?.
"אם הייתי יודעת שזו תהיה הטעימה האחרונה שלי מהסתיו, הייתי מתענגת על כל שנייה, שואפת את ריח העלים השרופים במרחק, בוחנת...".
אז מה קרה שם?
״אני הייתי כולי שלו, ילדה שלעולם לא תסרב לו, אני הייתי הילדה שנענתה לכל בקשה שלו, הייתי הבייבי דול המושלמת והצייתנית שלו״.סיפור זוועה מעורר שאלות, המון שאלות.
כזה שקורה בארץ רחוקה..
בסגנון שנהוג להגיד, שאצלנו לא יוכל להתרחש, אבל בארצות אחרות, מדינות רחוקות ומנוכרות.. כן, שם זה יתכן.
״...(הוא) חייך, אבל זה לא היה חיוך אמיתי, משהו בו אמר ׳הפחד שלך ממני מוצדק לגמרי׳״.
כשזה כואב
זה (בלתי) אנושי
"בכי לא בא בחשבון"
אני לא זוכרת מתי לפני כן קראתי ספר שעשה לי כל כך רע, כל כך טוב.
כמו חיטוט בפצע, כשהראש יודע שצריך להפסיק והיד לא נשמעת לו.
עוד שורה ועוד אחת, כדי לדעת, להבין ולחפור בזוועה, רק עוד קצת (ומספרי העמודים מתקדמים מהר).
״יש לבבות שממשיכים לפעום גם אחרי שנשברו. אחרים פשוט מפסיקים״
כשזה מטורף
״אני אוהב אותך יותר מדי. אבל אם תפרי את החוקים שלי, את תשלמי על זה״.'חינוך מחדש'או "אימונים", הם עניין מוטל בספק, מסתבר.
שמונה שנים והרבה תלאות, לא מספיקים ככול הנראה.
אבל הם משאירים סימנים...
והסימנים, כמו אדוות מים מעגליות, פוגעים בכולם.
"היא לעולם לא תחזור על הטעות הזאת, לעולם לא תבטח באיש, היא היתה חייבת לבדוק בעצמה".
הפעם אין לי הרבה מילים
(וזה מפתיע גם אותי)
מדובר בסיפור מזעזע וסוחף, כזה שרק המציאות יכולה לייצר.
הוא כתוב כאן בשפה נעימה לקריאה ומתורגם היטב (למעט 'נפילות' קטנות לטעמי, שלא פגעו לי ברצף הקריאה ובהתאם לא פגמו בהנאה).
הספר מעט 'תסריטי' וזה לא מוריד ממנו או מקטין מהסיפור.
נשאבתי לתוכו ואין ספק שהוא השאיר גם בי סימנים.
"התקווה יכולה להתקיים גם במקומות אפלים ביותר"
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה