מחול ואפר / איימי הרמון

"אני רואה אותך רועד שם. איזה מחיר אתה משלם תמורת אהבתך אותי ?".

רומן תקופתי, סיפור אהבה בלתי אפשרי והתנגשות בין אוכלוסיה יהודית ונוצרית קתולית.

הזמן, תקופת מלחמת העולם השנייה.

המקום, איטליה שחלק ניכר מהתקופה, נמצאת מחוץ לשליטה הישירה של הנאצים (וזליגה רעיונית זה בהחלט מספיק).

הספר כולל ריבוי תיאורים ציוריים של אזורים גאוגרפיים שהתרבות שלנו למדה לזהות כבטוחים יחסית ממפלצת המלחמה ההרסנית. אבל יחסית זה כנראה לא מספיק.

״אם צופים אל פירנצה למטה, מן הגבעות המקיפות אותה, אפשר לראות את הכיפות, את מגדלי הפעמונים, את ביצורי המצודות מימי הביניים, ולהרגיש כאילו לא חלף זמן - כאילו הרנסנס עדיין נמצא בעיצומו״.

תיאורים מדויקים של ״הקאפלה של ברונסקי״, מנהגי אבלות והדת היהודית, הקטקומבות ברומא, הבזיליקה של 'סנטה מריה' וכנסיית 'הלב הקדוש', נהר הטיבר ומקומות ציוריים נוספים. 
כל אלה יוצרים עומק ובונים אמינות עד כדי כך, שבמהלך הקריאה תהיתי האם הסופרת רקמה סיפור קרוב למציאות, או שיקפה סיפור שנחשף תוך חיטוט תחקירי (התשובה בסוף הספר, אבל היא פחות חשובה).

כואב כשזה מציאותי

הנושא מרתק, העובדות מכאיבות ורדיפות יהודים באיטליה מהדהדות בין השורות.

״איך אפשר להתפשר עם אנשים שאינם רוצים שתתקיים? הם רוצים שניעלם. אני לא יכול להסתגל למוות״.

״אסורה הכניסה ליהודים ולכלבים״.

״היהודים לא יוכלו עוד לשמש במשרות פוליטיות, לא הורשו להתגייס לצבא, יהודים זרים לא הורשו כלל להיכנס לאיטליה...״, ״הם לא יוכלו לסוע לאתרי נופש או לשכור בתים״. קפיצות בין זמנים במשפט, מופיעות גם בשפת המקור (ומפריעות לי שם לא פחות).

העובדות מרחיקות לכת, ומעמוד לעמוד הרגשתי קצת יותר קרובה להיסטוריה, מעט יותר מחוברת לאלו שהצרו את צעדיהם ותארו אותם כ"מזהמי הגזע".  

עפ"י הסופרת, התחושה הזו אמורה בין היתר, לוודא שההיסטוריה לא תחזור על עצמה . אולי זה נכון.

כשאהבה ואלוהים קובעים את הכללים

"אלוהים רואה את כולם, או שאינו רואה איש. רבים מדי זעקו אליו בתחינה שיבחין בהם, אך לא זכו לתשובה".

זהו סיפור אהבה. 

אהבה דתית, אהבה לכנסייה, אהבת החיים ואהבת אישה. כל אלה מעורבים בסיפור, כקונפליקטים מתואמים היטב, בתקופה היסטורית קשה אובייקטיבית.

את האגף ההיסטורי אהבתי מאוד, לעומת זאת את סיפור האהבה מצאתי פחות מעניין. הוא אומנם מרכזי בסיפור ומוביל את הדמויות, אבל הוא הצטייר בעיני גרנדיוזי עד חוסר אמינות וילדותי לעתים.  חשוב לציין כי אותו סיפר אהבה, משתפר לקראת חציו השני של הספר.

מרכז היצירה עוסק במשברים ועוד יותר ביכולת האנושית להתגבר עליהם. זה בעצם סיפור על השרדות, כל אחד ודרכו השרדנית.

"רבים ניסו לומר לי מהו רצון האל. אבל איש אינו יודע. לא באמת. כי אלוהים שותק. תמיד. הוא שותק והייאוש שלי גדול כל כך, כל כך שברגעים אלה אני מסוגל למלא רק את רצוני שלי ולקוות, כי מתישהו הרצון הזה יקלע לשלו". 

מישהו אמר 'זוועה'?

"איש לא נתן לה אפשרות לבחור. הבחירה נשללה מהעם היהודי. החרות נשללה מהם. הכבוד האנושי נשלל מהם, והם אינם יכולים להושיע את עצמם".

תיאורי מכות, דרכי מיתה שונות וגוויות גם, כולם משרתים את הפן ההיסטורי של הסיפור, וגם אם זה לא תמיד נעים, זה לרוב הכרחי לסיפור ו/או לאווירה

"החיים הם גיהנום מעורבב במידה מספיקה של גן עדן, שהופכת את כאב התקווה לנורא עוד יותר. החיים בלתי אפשריים. מכועאים. מצערים. בלתי נתפסים. החיים הם עינוי".

אבל... הסופרת

מדובר בסופרת מקצועית, מוכרת ואהודה, ובכל זאת, נתקלתי במשפטים שלטעמי עדיף היה לנו בלעדיהם (וכנראה שגם בשפת המקור).

"היו ברומא מאות כנסיות, גדולות וקטנות, מהודרות וישנות, מפורסמות ואלמוניות. אבל הכניסה המחופה קשתות לכנסיית סנטה ססיליה קידמה את פניהם בדממה..." איך נסביר כאן את השימוש במילה 'אבל'? שמופיעה גם בטקסט המקורי.

שימוש מיותר ב'אבל' בעברית ו 'but', בשפת המקור, חזר על עצמו מספר פעמים ביצירה הזו.

"הוא רק צעד במעגלים, מועד ומחליק, ואחרי שעה, ואולי היוא אלה דקות בודדות - הוא לא היה בטוח - הוא הגיע אל הכביש". אני מנסה להבין איך הוא הגיע, תוך הליכה במעגלים?.

ובשפת המקור - 

"He just walked in circles... he reached the road". כן, באנגלית יש ביטוי כזה ועדיין זה גבולי במילון המושגים שלי.

היו עוד שכאלה, אבל תתמקדו בסיפור  (או בתרגום).

תרגום זה אה...

כבר בפרולוג, נתקלתי בבחירות מתרגמת שהרימו לי גבה (אולי שתיים).

"אנג'לו כנראה ישן זמן מה בכתם העשב הלח שבצד הדרך". כתם עשב זה לא הירוק שהילדים מביאים איתם על המכנסיים כשהם חוזרים מהחצר? איך ישנים על זה ?(ולא בזה).

"מבעד אישוניו הנפוחים". אישונים נפוחים? לא עפעפיים? בשפת המקור המשפט התואם הוא  "He watches through swollen lids",   שזה לחלוטין עפעפיים. וזה חוץ מהעובדה שאישונים לרוב לא מתנפחים (והדיון הזה מכאיב לי בעיניים).

מזכירה, השנה 1938

״כומר עייף למראה ובעל שיער דליל יושב ומדפיס ליד שולחן...״ באמצעות המדפסת הדיגיטלית שברשותו?

אח״כ אגב, ״ההדפסה נפסקה״ שזה כשלעצמו מרגיע. בהמשך הסיפור היו אזכורים נוספים של הדפסה שלא בהקשר של בית דפוס כמקובל לתקופה.

מלבד השנה הלא הגיונית לפעולת ההדפסה, בטקסט המקורי מתואר שהכומר “was typing away״.

מניחה שביטויים תקופתי יותר, כמו 'מתקתק על מכונת הכתיבה', היה מתקבל יותר על הדעת. 

״הם יצאו מבקתת הדייגים בלי שאיבדו את בתוליהם, אבל הם לא נכנסו  אל תוך מגן ושפיות״. לא, לא מפתיע. מודה שהמשפט הזה לא הכניס גם אותי אל שפיותי (ומה הוא בעצם אמור להביע?).

"אנג'לו הסיר את אצבעותיו מפיו, כאילו נתפס מועל בכספים "וגם אם מדובר במשפט מוכר בשפת המקור, הוא לא מתקבל על הדעת בעברית. ולא, אנג'לו לא קשור למעילה, הוא כומר צעיר שעסוק במחשבות שפחות תואמות את מעמדו (שתדעו).

ככלל, תרגום אמור לשקף את הטקסט המקורי, אבל הוא גם אמור להיות הגיוני בשפת התרגום.

היו גם "זורמת עם זה..., "מתח דרוך", "דף נייר ועפרון" ועוד, אבל החלטתי שלא להתייחס אליהן והשתדלתי להנות מהסיפור.

אני מודה, מי ששאל מה דעתי על הספר הזה כשהייתי בתחילת הקריאה, קבל תשובה שונה ממי ששאל לקראת סוף הספר. 

כי יש כאן סיפור, והוא לא רק סיפור אהבה, זה סיפור אהבה, השרדות ומתח בין לבין. כשהמתח עולה על האהבה, הסיפור זורם בין הדפים והקריאה בהתאם.

המוטרדים מסוף פתוח הסירו דאגה, הסוף סגור כאן, לטוב ולרע.

אחרי הכל, בואו נזכור ש...

"אנחנו יכולים לגרום כאב, אבל רק לעתים נדירות אנחנו יכולים לרפא אותו".

"החיים הם נחמה קטנה כשאתה חי לבדך".

והכי חשוב, ״לפעמים, אלוהים פועל באמצעות בני אדם״ ולפעמים אלוהים הוא פשוט תרוץ (וזו כבר ממש דעתי האישית).

סקירה זו פורסמה לראשונה בבלוג הרומנטי של 'עברית'   romanticmov.com