אני מדמיינת את מרגרט אטווד יושבת ומשרטטת דמויות במילים.
תוך קריאת משפטים משולבי ציניות והומור עצמי, אין לי ספק שהיא כותבת עם חיוך זחוח ומבט מתנשא (לא ברור אם יש לה כאלה, אבל זה מתאים, ובטוח עדיף על לשלוף את הנשק).
זיקנה ונסיונות עלובים להימלט מפניה, סופרים, משוררים ואולי שירה, ילדים, בעל, קוראים, מעריצים, סטודנטים חסרי כל, זוהר עבר, דמויות בעלות אמות מוסר ירודות, גם בת דמותה של הסופרת עצמה, וזכרונות, בעיקר זכרונות, כולם על הכוונת כאן.
כי כשהגברת אטווד מכוונת, היא פוגעת, וזה הזמן להתכופף.
שלא יספרו לכם מעשיות
כשכותרת המשנה היא 'מעשיות', הכוונה לרוב לספר הבנוי מסיפורים נפרדים. יש שאוהבים, יש שפחות ואני מהזן השני.
זה ספר המורכב מסיפורים, חלקם סיפורים מתמשכים שמשלימים זה את זה, עם דמויות משנה בסיפור אחד, שעוברות ומקבלות תפקיד ראשי בסיפורים הבאים.
אחרים, הם סיפורים נפרדים כולל דמויות כביכול אקראיות, אבל לא.
כולם מייצגים ביקורת חברתית כזו או אחרת, כי כמעט כולם כאן תחת ביקורת, אבל לא "טולקין".
את "טולקין" לא מבקרים וכנראה שגם למרגרט אטווד יש גבולות.
אחרים, הם סיפורים נפרדים כולל דמויות כביכול אקראיות, אבל לא.
כולם מייצגים ביקורת חברתית כזו או אחרת, כי כמעט כולם כאן תחת ביקורת, אבל לא "טולקין".
את "טולקין" לא מבקרים וכנראה שגם למרגרט אטווד יש גבולות.
גאון בפעולה
אמרנו מעשיות ואמרנו דמויות (או חלקן), שמופיעות ומשתנות ממעשייה אחת לשניה, היחוד והגאונית כאן הם בשפה.
אם לדוגמה בסיפור אחד יכונה איבר זכרי בתואר "מר כשכוש", כולל הטיות לרוב (מוזמנים להשתעשע לבד עם האפשרויות), בסיפור שאחריו יתואר אותו איבר בדיוק, באמצעות הביטוי "צ'ופצ'יק", או "צ'ופצ'יקים", אם נדייק.
יכולת הביטוי הנפרדת, שאטווד מאפשרת לדמויותיה, גאונית בעיני (ונכון, כבר אמרתי).
מי אמר הומור?
הומור אינטליגנטי משמש כאן משב רוח בין השורות. בחלק ניכר מהסיפורים הוא מזכיר הומור מפי קשישים, קצת כמו סטנדאפ 'בית אבות סטייל' (אבל הומור איכותי).
על הקשר הסימביוטי בין תאומים קשישים:
"שלא תעז לחטוף סרטן בלעדי".
"לא. אני נשבע ביריקה. אלא אם זה יהיה סרטן הערמונית".
" 'אל תעשה את זה', אמרה ג'ורי. 'אני ארגיש זנוחה.' "
"אם אני אחטוף סרטן הערמונית,' אמר טין, 'אני נשבע לארגן לך השתלת ערמונית כדי שתוכלי לחלוק איתי את החוויה. אני מכיר הרבה בחורים שלא היה אכפת להם להעיף את הערמונית בשלב הזה. לפחות הם יוכלו לישון כמו שצריך. די למצעד הפיפי' ".
מחיי בית אבות:
"מדי פעם מתרחשת דרמה. אחד מתושבי אגף הסיוע המורחב יימלט על אף כל אמצעי הזהירות, וישוטט ללא תכלית, בפיג'מה או בלבוש חלקי, כשהוא משתין פה ושם - פעילות מבורכת כשמדובר בעיטור מזרקה מלאכי, אך לא קבילה מצד אדם תשוש נפש".
על קשישה (לא אני, אטווד אמרה), שמקפידה על טיפולי בוטוקס, איפור מוגזם, צביעת שיערה בגווני אדום ולבן (אטווד הגדירה את זה "פאנק גריאטרי") ועוד ניסיונות גרנדיוזיים לברוח מסממני גיל הזהב:
"התוצאה הכוללת היא של בואש מופתע שנלכד באור פנסים לאחר מפגש עם בקבוק קטשופ".
על אחיה של הקשישה, בהקשר של צבע שערה:
"מחזיק אצבעות בנוגע לכתם בצבע דם ומקווה שלא יאשימו אותו בהכאת קשישות".
על סופרת רבי מכר מזדקנת:
"ואין בה רצון לאינטראקציה עם קוראיה הנאמנים. כבר עכשיו היא יודעת עליהם יותר מדי, עליהם ועל הפירסינג שלהם והקעקועים והפטיש לדרקונים. ויותר מכל, היא לא רוצה לאכזב אותם. הם יצפו למכשפת ששערה ככנף העורב, עם צמיד נחש במעלה זרועה וקישוט שיער ארוך וחד, ולא לבלונדינית - לשעבר, דקה כנייר וחרישית - דיבור".
הציטוט האחרון מתיישב עם הדימוי האטוודי (וזה הזמן לחפש תמונה שלה ברשת, ולגלות עד כמה גם התיאור מדוייק).
ובאמת, כדאי שלא תתנו לי פתח להתחיל ולנתח כאן דמויות.
כי ניתן למצוא את אטווד עצמה, כמעט בכל זקנה טורדנית ו/או סבתא רצחנית שבין הדפים (ואפילו לנתח מעבר לברור והמובהק).
אז בואו נוותר ונמשיך למסקנות.
יש גם סיפורים שאינם מעולם הקשישים, אך מסתבר שהקשישים הם המשעשעים.
לא מדובר בקומדיה, אלא בספר חכם. לעתים הוא אכן מצחיק ולעתים הוא מאתגר את הראש בחיפוש אחר משמעויות שניתן ליחס לסיפור, כי יש משמעויות ויש סיפור.
על הקשר הסימביוטי בין תאומים קשישים:
"שלא תעז לחטוף סרטן בלעדי".
"לא. אני נשבע ביריקה. אלא אם זה יהיה סרטן הערמונית".
" 'אל תעשה את זה', אמרה ג'ורי. 'אני ארגיש זנוחה.' "
"אם אני אחטוף סרטן הערמונית,' אמר טין, 'אני נשבע לארגן לך השתלת ערמונית כדי שתוכלי לחלוק איתי את החוויה. אני מכיר הרבה בחורים שלא היה אכפת להם להעיף את הערמונית בשלב הזה. לפחות הם יוכלו לישון כמו שצריך. די למצעד הפיפי' ".
מחיי בית אבות:
"מדי פעם מתרחשת דרמה. אחד מתושבי אגף הסיוע המורחב יימלט על אף כל אמצעי הזהירות, וישוטט ללא תכלית, בפיג'מה או בלבוש חלקי, כשהוא משתין פה ושם - פעילות מבורכת כשמדובר בעיטור מזרקה מלאכי, אך לא קבילה מצד אדם תשוש נפש".
על קשישה (לא אני, אטווד אמרה), שמקפידה על טיפולי בוטוקס, איפור מוגזם, צביעת שיערה בגווני אדום ולבן (אטווד הגדירה את זה "פאנק גריאטרי") ועוד ניסיונות גרנדיוזיים לברוח מסממני גיל הזהב:
"התוצאה הכוללת היא של בואש מופתע שנלכד באור פנסים לאחר מפגש עם בקבוק קטשופ".
על אחיה של הקשישה, בהקשר של צבע שערה:
"מחזיק אצבעות בנוגע לכתם בצבע דם ומקווה שלא יאשימו אותו בהכאת קשישות".
על סופרת רבי מכר מזדקנת:
"ואין בה רצון לאינטראקציה עם קוראיה הנאמנים. כבר עכשיו היא יודעת עליהם יותר מדי, עליהם ועל הפירסינג שלהם והקעקועים והפטיש לדרקונים. ויותר מכל, היא לא רוצה לאכזב אותם. הם יצפו למכשפת ששערה ככנף העורב, עם צמיד נחש במעלה זרועה וקישוט שיער ארוך וחד, ולא לבלונדינית - לשעבר, דקה כנייר וחרישית - דיבור".
הציטוט האחרון מתיישב עם הדימוי האטוודי (וזה הזמן לחפש תמונה שלה ברשת, ולגלות עד כמה גם התיאור מדוייק).
ובאמת, כדאי שלא תתנו לי פתח להתחיל ולנתח כאן דמויות.
כי ניתן למצוא את אטווד עצמה, כמעט בכל זקנה טורדנית ו/או סבתא רצחנית שבין הדפים (ואפילו לנתח מעבר לברור והמובהק).
אז בואו נוותר ונמשיך למסקנות.
יש גם סיפורים שאינם מעולם הקשישים, אך מסתבר שהקשישים הם המשעשעים.
לא מדובר בקומדיה, אלא בספר חכם. לעתים הוא אכן מצחיק ולעתים הוא מאתגר את הראש בחיפוש אחר משמעויות שניתן ליחס לסיפור, כי יש משמעויות ויש סיפור.
כיף לי כשכיף לך
ניכר שמרגרט אטווד נהנתה לקבץ כאן סיפורים ובהתאם נהניתי לקרוא.
אני לא מהזן המעריץ, אבל מדי פעם אני נוגעת בספרות שגורמת לי להרים את הכובע, כך גם כאן.
לא אל כל הסיפורים נמשכתי במידה זהה, אבל בכולם יש ניצוץ גאונות אטוודי.
מדובר בסופרת ותיקה, שועל ספרותי רב שנים שלאט (מדי), מתגלים נפלאותיו בעברית וחבל.
כי אחרי הכל, אטווד היא המאסטר של ריקמת המילים העדינה.
אז קדימה הוצאות הספרים, הוציאו לנו עוד ספרים של מרת מרגרט אטווד האגדית.
ואם תצליחו לפנקנו בתצורה דיגיטלית, ישמחו לי הקוצים.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה