חוות קולד קומפורט / סטלה גיבונס

אמרו שהוא מצחיק.
אז השתדלתי להגיע במצב רוח מתאים, מחפשת את הציניות וההומור המצוחצח שהבטיחו.

מהר מדי הסתבר כי לפחות ביחס להתחלה, המתרגמים מצחיקים מהסופרת.

אבל חכו!

קומדיה של מופרעות

(כי טעויות זה פאסה)

עד עמוד 30, שיוועתי את נפשי למות (כי גם אני יודעת להיות מליצית עד מוגזמת).
אי שם סביב עמוד 40, משהו השתחרר, קיבל משמעות ואפילו עניין (ומעט הומור ציני כיאה לבריטים).
נכנסתי לאווירה, הפכתי בריטית מתנשאת, בדיוק כמו פלורה הגיבורה, שהגיעה בצר לה אל חווה שכוחת אל, הישר מהעיר הגדולה.
היא מגיעה למשפחה לא מתפקדת (לפחות לא במונחים המוכרים לכולנו) ומתיימרת להכניס מעט שפיות בין מנהגי משפחה הזויה.


״הזרעים מתקלקלים איך שהם נכנסים לאדמה, והאדמה לא מאכילה אותם. הפרות עקרות והחזירות מתפקרות והרשעות של המלך והקללה של המלכה והירושה של הנסיך, הורסים לנו ת׳גידולים״.

התנגשות בין עולמות תרבותיים היא לרוב סיבה לשעשוע וגם כאן לא חסכו מאתנו את הגרוטסקי שבחיבור גיבורה עירונית ומתנשאת, עם בני משפחה רפים בני כפריים.
אבל מצחיק? זה לא באמת.

רק בצחוק

תכירו את הפרות "מרלה", "צרלה", "אוילה" ו"צורלה" (בעלת שלוש הרגליים) ואיתן גם את "ביג ביזנס הפר" ו"צפעוני, הסוס הפראי", שיחד הם רק חלק מהדמויות הציוריות בסיפור רחב ומעט כבד, שנפרש למרחקי אנגליה.  
תוסיפו לזה את פלורה, גברת סמיילינג, אדם הרפה, סת׳ ה"משנגל", רובן ה"חורש" והדודנית ג׳ודית בעלת "הכתפיים הנהדרות" שמבשלת דייסה  בכלי דמוי גרב ו"מתעסקת בקלפים שלה" ומעל כולם מפקחת (אך לא נוכחת), "הדודה איידה דום", הפגועה ופגומה גם יחד והנה קבלתם סיפור שלא ברור איפה התחיל, ולאן יגיע בסוף. 

מדובר בפרודיה ובהתאם מרגישים כאן את בליל הדמויות, את ה'סלט הספרותי' והוא סביר עד נחמד, נע בין תפל למתובל היטב.


הסיפור לא גדול, אם קיים בכלל, אבל הדמויות המופרעות, על שפתן הלא מדוייקת במכוון, כמו כדי להכעיס, תורמות ומעצבנות לי את הקריאה גם יחד (לפחות לרוב הן שמרו על ערנותי)..

הפעם זו 'לא עברית' אבל זה מצחיק

לא זכור לי שקראתי ספר הלוקה במופרעות טקסטואלית (הכוונה לזן המכוון), כמו הספר הזה.

״לקרפף ת׳כלים״, תחליטו אתם מה זה אומר.

"התיר את הבהמות מקרקשותיהן", מזל, זה לא נשמע נעים.

״ברדשת״, או בשלל ההטיות, ״לברדש את השדה״, ״בירדשתי״, ו״מבורדשת״, אתם כמובן מוזמנים להמשיך. 

״לשנגל״, שאם תשאלו אותי, הפעם מדובר ב׳לא עברית׳, אבל הכוונה ברורה.

״פלמור", "מלשז", "חכלירית", "גומצה", "חרביצה", "חופמי זקן", "קרד" ו"ביחבוק", הם רק חלק מסממני הטרוף השפתי שמתחולל באין מפריע בין שורות היצירה הזו. 

הפטפוט לא פוסק והחיים משמימים  

(או להפך)

"כי אם תאמר שתשמח לטייל, יגרור אותה מר מייבאג לאורך מיילים בגשם וידבר על סקס, ואם תאמר שהיא אוהבת לטייל במידה, הוא יכריח אותה לשבת על גדרות עץ רטובות וינסה לנשקה. אם לעומת זאת תענה בשלילה ותאמר שהיא מתעבת טיולים רגליים, הוא יחשוד שהיא חושדת שהוא רוצה לנשקה, או שיכריח אותה לשבת איתו בבית תה עלוב וידבר איתה על סקס וישאל מה דעתה על זה." אני רק אצהיר שזה לא מגיע לי.

קחו לתשומת לבכם... 

משפטים לצורכי חשק

"פלורה ירשה מאביה רצון חזק, ומאמה קרסול מחוטב."

"יש דברים (למשל, אהבה ראשונה וביקורות ספרות) שאישה בגיל העמידה אינה ששה לבחון מקרוב." אופס, לא ידעתי.

"יש לך מטוס צ'רלס? אני לא חושבת שעובר כמורה אמור להיות בעלים של מטוס. מטוס מאיזה גזע?" הכוונה לעובר/תינוק בבטן אמו (עכשיו קראו שוב את המשפט).

אז...

אהבתי/לא אהבתי ובעיקר נכנסתי לסחרור. 
נראה כי הטרוף שפגשתי כאן זלג לכיווני. 

בהתאם, התלבטתי אם להמליץ "קראו בזהירות", לציין שמדובר ב"בלאכס לעתים", או פשוט להבהיר כי "הקריאה על אחריותכם בלבד". 
אחרי התלבטויות, בואו נלך על האפשרות השלישית.

הספר הזה הוא כמו הצצה לבית משוגעים. הגעתי מלאת ציפייה ועניין וגיליתי שהוא עצוב עד משעשע כולל מעט מרירות בקצוות.
בעיקר, יצאתי ממנו בתחושה שצלחתי יצירה מתנשאת ומאז אנחנו מתנשאות יחד.

לסיום, חשוב להדגיש כי מעבר לכתוב, זה כנראה מסוג הספרים תלויי התרבות ובמקרה זה, בריטי ממוצע בוודאי היה עושה ממנו במכנסיים.
אני לא בריטית.