טראומה, אובססיה, ספרתי עד שש, עד שש, עד שש ושוב. כמספר החלונות, כמספר סיבובי הידית, לחלק למספר לבני הזכוכית והוילונות.
זה לא עזר לי להרגע.
בואו נתחיל שוב.
היא אובססיבית, סוחבת טראומות עבר ולאט אבל בטוח תכניס אותנו אל עולמה המוזר. כן, גם היא יודעת ש"זה לא נורמלי", אבל זה לא משנה דבר.
בהתאם למצבה הנפשי, צורת הכתיבה קופצנית עד מטרידה, מתייחסת לשתי תקופות זמן ומתקדמת במקביל ביניהן (כי הימים עוברים, החיים ממשיכים וידה, ידה...).
מודה בפניכם שמבנה הסיפור עורר בי חוסר סבלנות קיצוני, עקצוץ פה ושם וקושי נשימה על סף חרדה קיומית, ממש כמו אצל הגיבורה (היתה גם סכנת זליגה אל התקף פסיכוטי קל, אבל נשאיר את הדיון בזה לפעם אחרת).
הספר הזה הביא אתו בעיקר מועקה, לא מהסוג שמתלווה לספרי מתח טובים, אלא מהזן ששייך למקרי קצה אנושיים ולכתבות על נשים מוכות או מוכות גורל, שמפתחות תלות באנשים הלא נכונים.
בקיצור, לטעמי מדובר ביצירה פחות מומלצת לאלו מביניכם שנולדו לוקים בחוסר סבלנות בסיסי.
כמו בלון שלא מתפוצץ
או המסע אל עבר הטוויסט האבוד
כיאה לספר מתח, חיפשתי את הפיק, הטוויסט, העלייה
אל גובה ממנו נרגיש כאילו זרקו אותנו ואת הספר יחד, אל בהלה בלתי אפשרית.
זה לא קרה.
כי כאן, הסיפור מתחיל נחמד והולך ומתדרדר אל נבכי הקלישאה.
זה לא קרה.
כי כאן, הסיפור מתחיל נחמד והולך ומתדרדר אל נבכי הקלישאה.
כל פרט בעלילה המופרכת היה ברור עד צפוי ולמעט
עשרים העמודים האחרונים, הטוויסט היחיד שנצפה בשטח, היה זה שיצרו רגליי חסרות
המנוחה.
ובואו נסכים שעשרים עמודים הם לא סיבה טובה מספיק, לקרוא את מאתיים ושמונים העמודים שקדמו להם.
נו באמת אישה!
ב2003, היא היתה קלילה ונשית, חסרת גבולות ועכבות
שפלרטטה בשמחה עם גברברי הסביבה. בכיף שיהיה לה, אני מקבלת אהבה באהבה.
אלא שקיים כאן נסיון ספרותי להציג אותה כדמות נורמטיבית ש'קרה לה משהו'. אותו 'משהו' שהשאיר אותה ב2007 מסוגרת, מבוהלת ואובססיבית יתר על המידה.
וכאן אני רוצה לעצור! (למען נשות העולם ובעיקר למען בנותי מבית).
אם פצחת במערכת יחסים מהירה מדי (מ-0 ל-100 בשתי פגישות ולא, אין לי טענות אל סקס ראשוני וסוער, אלא אל יחסים לא זהירים ושכפול מפתחות פזיז), עם גבר שלא מספר על "העבודה האחרת, המסתורית" משום ש"יותר טוב שלא תדעי", קחי בחשבון את האפשרות שלא מדובר באביר חלומות, אלא ביצור נאלח שיש לתפוס ממנו מרחק (נראה שהתבלבלת מותק!).
וחבל שפעמוני האזהרה שצלצלו לכל קוראת אינטליגנטית למחצה ומעלה, לא צלצלו לדמות הראשית (או לסופרת במקרה זה).
חבל, באמת חבל, על הפנים שלך ועל תחושת חוסר
האמינות שזכיתי לה בסיפור הזה.
האמינות שהלכה לאיבוד
כשהיא צריכה להרגע, כשאין איום ממשי ותוקפי העבר
כלואים היטב, היא עסוקה בספירה מחודשת של מנעולים ודלתות, בונה לחץ מאסיבי ומטפחת
אובססיות מגוונות (ככה שיהיה מעניין).
אבל כשסימנים מרשיעים מחייבים לפחד, שלא לדבר על לפנות לגורמי החוק והבטחון, היא עסוקה בהרגעה כללית תוך עבודה עצמית על שליטה וניטרול הפחד.
אבל כשסימנים מרשיעים מחייבים לפחד, שלא לדבר על לפנות לגורמי החוק והבטחון, היא עסוקה בהרגעה כללית תוך עבודה עצמית על שליטה וניטרול הפחד.
במקום פחד, גיבורתנו האומללה שעד לפני רגע התנהגה כאישה מוכה בפוטנציה, מגדלת לה אישיות מחמד ופוצחת במסע הגנה על אישיותה החדשה. כחלק מהעניין היא הופכת מפחדנית מקצועית לאשת קומנדו שמטפסת, עורבת ונכנסת מרצונה למלכודות שאדם שרמת בינתו סבירה מינוס, לא היה מוצא עצמו בתוכן.
כי ככה זה אצלנו, אמינות, אמינות עד הסוף.
מדד בלאכס גבוה
משפטים הזויים עד מגעילים נמצאו כאן לרוב.
"נחת בחול הרטוב והמקציף", "אישה רצוצה ומקורצפת לגזרים..." (שקרצפה את גופה במקלחת כמובן), "שיער רופס" ו"עקעקה קטנה לחשה לי", הם רק חלק מהרפרטואר
המפואר.
ונשאלת השאלה, למה יש צורך לנסות ולהגעיל את דרכי בין הדפים?
לא עדיף להשקיע בעלילה ולכתוב ספר שיעניין אותי לקרוא? (הנה רעיון!)
לא עדיף להשקיע בעלילה ולכתוב ספר שיעניין אותי לקרוא? (הנה רעיון!)
אובססיה לתרגום רע
כמו שהצורך לנעול ולבדוק שוב ושוב, שולט בגיבורה,
נראה כי ישויות התרגום הלקוי שלטו באחראים על תרגום הספר הזה לשפת הקודש.
"עשה משמרת",
"סטיוארט הסתכל עלי בשוויון נפש, חוץ מאשר העיניים שלו...",
"יש עליו",
"מבנה גוף נינוח",
"בנויה מאבנים מוצקות",
"...הוא אמר ונשף על כולי ויסקי ובירה וקארי תאילנדי ממנת עוף ירוק", "היה אמצע הבוקר",
"היתה לו רעמת שיער בלונדיני-אדמוני, על גבול האפרו, וזקן שנראה גדול מספיק כדי להכיל ארוחה למשפחה של ארבע נפשות",
"אנשהו",
"נעלים הגיוניות" ורבים (לא טובים) אחרים תקפו אותי תוך כדי קריאה.
ואם ההסבר שלי להמצאותם כאן לא משביע רצון, תאלצו למצוא אחר שיבהיר למה ביטויים ירודים שכאלה נחתו מקציפים בין שורות הספר הזה והצטרפו אלי לקריאה פחות חיננית.
"עשה משמרת",
"סטיוארט הסתכל עלי בשוויון נפש, חוץ מאשר העיניים שלו...",
"יש עליו",
"מבנה גוף נינוח",
"בנויה מאבנים מוצקות",
"...הוא אמר ונשף על כולי ויסקי ובירה וקארי תאילנדי ממנת עוף ירוק", "היה אמצע הבוקר",
"היתה לו רעמת שיער בלונדיני-אדמוני, על גבול האפרו, וזקן שנראה גדול מספיק כדי להכיל ארוחה למשפחה של ארבע נפשות",
"אנשהו",
"נעלים הגיוניות" ורבים (לא טובים) אחרים תקפו אותי תוך כדי קריאה.
ואם ההסבר שלי להמצאותם כאן לא משביע רצון, תאלצו למצוא אחר שיבהיר למה ביטויים ירודים שכאלה נחתו מקציפים בין שורות הספר הזה והצטרפו אלי לקריאה פחות חיננית.
בואו נוסיף (כי זה מתבקש), את "נו, נשבר הזין" ונגלה יחד שהנה אני מצליחה לראשונה, להזדהות עם אלמנט כלשהו בספר המדובר.
עם התקדמות הקריאה הופיעו גם מחסור חמור בסימני
פיסוק (זה יקר היום?), משפטים שכתובים הפוך מהנהוג בעברית (כיאה לנהוג האנגלית)
וכאלה שנעדר מהם הפועל, זה שמסביר מה עשה מי שעשה.
ועוד דבר קטן. נסו לבצע את המתואר במשפט הבא.
"הנחתי את הספל שלו על התחתית שעל שולחן המטבח, וסובבתי את הזווית בתשעים מעלות בדיוק לקצה השולחן, מה שלא היה קל כי השולחן היה עגול."
יתכן ותזכו גם אתם באובססיה קלה.
"הנחתי את הספל שלו על התחתית שעל שולחן המטבח, וסובבתי את הזווית בתשעים מעלות בדיוק לקצה השולחן, מה שלא היה קל כי השולחן היה עגול."
יתכן ותזכו גם אתם באובססיה קלה.
בפועל, קבלנו ספר שצפו לו גדולות ולא עמד בציפיות.
שיהיה בהצלחה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה