אי סבירות האהבה / האנה רוטשילד

התאהבתי בתמונה.
לא, לא מדובר במשפט מהסוג המחייב לבחון את יציבותי הנפשית. אבל באמת התאהבתי, בתמונה.
תמונה מיוחדת, מצחיקה, מתישה ומרגיזה שהמין האנושי ייחס לה מגוון תכונות (אנושיות משום מה) "שזורה בסקס ובאהבה ותאווה ואפילו בגופה או שתיים", כזו שהגדירה מחדש את מהות האהבה וסובבה את ראש (ולב) האנושות קרוב לחצי מאה.

בפועל, זו אהבה מהזן האיטי. זה לא נורא, גם לא טוב במיוחד, זה פשוט ככה, כזה מן... רומן על מי מנוחות.

מדובר בסיפור שמתאר גלגולה של אותה תמונה, ציור שצוייר בצבעי שמן בידי אמן צרפתי ידוע עד הזוי. מסעותיה וריבוי הבעלים שצברה עם השנים, מתווים כאן דרך אל סיפור עבר שמגיע עד ימינו העליזים כשעולם האומנות ששכח מקיומה של תמונה מוכרת, מתעורר לברר מה עלה בגורלה עד כה.

את הגיבורה הראשית (האנושית), אהבתי כבר בהתחלה, כי דמויות בודדות לרוב עושות לי נעים.
"אם היא תגלה יצירת מופת, היא תיהפך לאדם בעל טעם ויכולת שיפוט."
אבל היא נעלמה לזמן ארוך מהמצופה ובמקומה הופיעו דמויות אחרות (ורבות) שפחות מצאתי עצמי בתוכן (או בסביבה).
כי בסגנון דלתות מסתובבות, מתקיימות כאן כמה דמויות במקביל, כשהקישור העדין עד לא קיים ביניהן, הולך ומתרחב ככל שמעמיקים אל תוך היצירה אבל לאט, כל כך לאט. פתאום האוליגרך הגולה ממולדתו (שלא ברור מה מקומו כאן), משתלב עם ההוא שמכיר וחושש ממעסיקתה החדשה של שפית בהתהוות (חסרת כל מלבד יצירה אחת, יצירתיות גדולה ותקוות שטרם מומשו).

נשמע מעורבב, אני יודעת, כי זה מה שזה, מעורבב כמו צבעים על מכחולו של צייר מופתי (והאנלוגיה מתאימה כאן מכל כיוון בו תסתכלו על הסיפור).

זה מגיע מלמעלה

name dropping מהזן האכזרי תקף אותי כאן, כשחלק מהדמויות לא מפסיקות לשחרר לחלל האויר שמות על גבי שמות מיותרים. ככלל, זה מתאים לסיפור, אבל זה עושה לי פחות נעים (בעיקר בעור).

אח"כ הגיע מגוון איזכורי ציירים ותמונות (שאת רובם אני מכירה) בעומס יתר ששלח אותי נקודתית אל אגף הנימנום. אי שם סביב עמוד מאתיים התעוררתי (אבל תסכימו איתי שמדובר ביקיצה מאוחרת ממש).

באופן עקרוני ולאורך כל הספר הזה, תהיתי תכופות לגבי כמות המידע שקיבלתי והרלוונטיות שלו לסיפור.
האם יש הגיון בשילוב מידע רב עד מיותר בכל רגע נתון, ללא קשר או תמיכה בהתקדמות הסיפור? (אם שאלתם, לרוב, התשובה שלילית וגם כאן מדובר בתשובה מדויקת עד מאוד).

בגסיסה אטית

הסיפור כאן ארוך, מעייף ואפילו משמים מעט לעתים.
כפי שכבר כתבתי, זה מסוג הסיפורים שניתן היה לכווץ את עומס הפרטים שבתוכם. אבל בדיעבד, אחרי שחציתי את התופת, אני יכולה להבין (גם אם לא לקבל באהבה), את מה שתרמו אותם פרטים לשדה הקרב הסיפורי (כי מה שרואים מכאן...). זה לא עושה את הסיפור קריא או מומלץ יותר, פשוט מסביר את עומסיו בהסתכלות לאחור.

תובנות של בת שלוש מאות או שבע מאות שנים

(ולמה אני מזדהה?)

"אין דבר שמשגע בן אדם יותר מהבלתי-ניתן להשגה." רק אם הוא לא  מצליח להשיג אותו כמובן.

"בתקופה מנוונת, אובססיבית לכסף, כשאפילו אל ההון מאכזב, הפכה האומנות למעין דת, והיופי מעניק צורה נדירה של התעלות." כן, עם זה אני מסכימה.

"עכשיו מתחולל קרב אגרופים בין רוסיה, צרפת וגרמניה על למי שייך מה. היופי משרה מלחמה מאז הלנה מטרויה." גם זה הגיוני להפליא.

"זאת עבודה קשה לשמור על גחלת היופי והמצוינות." כן, אני יודעת (מגלגלת עיניים במומחיות יתרה).

"אני נכנעתי לתחבולות הרבה יותר גרועות בשם האהבה." טוב, נו...