ההסכמה / ונסה ספרינגורה

אחד-עשר משפטים קלילים ונעימים, חלקם קצרים עד שתי מילים בלבד.

זה כל מה שאיפשרה לנו ונסה ספרינגורה, לפני שפרשה (או במקרה זה פרסה) בפנינו, את תופת חייה.
וגם בין אותם אחד-עשר (ספרתי, נשבעת), היו כאלה שפיזרו פירורי זוועה מתקרבת, מעלים תוך כדי את מדד הרגל המקפצת.

למה ככה?

הכל, כמו תמיד, מתחיל פסטורלי ויפה לכאורה וכמו משל הצפרדע המתבשלת, קשה ברגעים הראשונים להבחין במגמת עליית הטמפרטורה.
אבל הצפרדע מבחינה בסוף באסונה ונראה שגם אני לא אברח מסיפור חיים קשה, צורם וצורב, שכל שנשאר למלמל נוכח פרטיו , זה 'שלא נדע' סבתאי במיוחד.

אומרים שהיה פה שמח...

אז אומרים.

"זה היה בהסכמה, אין כל ספק."

מיד לאחר פסקת הפתיחה, תמונות בצבעים רכים מפנות מקומן לטובת צבעים עזים עד מפחידים וסיפור האגדה מתגלה יותר כאחד עמוס בלהה לרוב. וכן, גם על אגדות יש לספרינגורה מה להגיד.

"אני קוראת בטרם עת רומנים שאינני מבינה כלל, מלבד העובדה שהאהבה מכאיבה. מה מניע אותנו להיטרף בגיל מוקדם כל כך?"

מי עשה למי ובאיזה הקשר?

אני מודה, הספר הזה חמק לי תחת הרדאר עד שחברה שאלה אם קראתי, הבטיחה ש'אוהב' ובעיקר, חיפשה (ובצדק), מישהו מולו תוכל לגלגל תובנות שנשארו מאחור.
אני, לבושתי, נקראתי לדגל ורצתי יחפה אל התופת.

"איך אפשר לעמוד בפני החיוך הטורף, העיניים הצוחקות, כפות הידיים הארוכות והעדינות של אריסטוקרט?"

מההתחלה היה ברור שאת הביוגרפיה הזו אקרא גם אקרא, ולמרות שאהבה גדולה אולי לא תתפתח בינינו, יחסי עם הטקסט הזה ימשכו עד תום, גם אם תוך כדי אאלץ לחרוץ בציפורניי על קיר.

"יש אנשים שלעולם לא יבינו כלום באהבה."

הספר הזה הוא הצצה לחיי פדופיל ונערה, שבהיעדר הגדרה קולעת יותר, ניתן לומר שנפשה נאנסה באהבה.
מפיה ושנים אחרי הארועים שצרבו בנשמתה, נגלה את השתלשלותם ונחווה איתה רגעי כעס ואכזבה סובבי כל.

אלא שבמקום לחוות סוג של עונג פרוורטי, כיאה להצצה חפוזה לחיי הזולת, נחווה כאן יחסים אמביוולנטיים, מוגשים באמצעות דמויות מפתח בחיי נערה, שחטאו קשות לתפקידם זה. 

ובין דפי הספר שנכתב שנים אחרי, עדיין ניתן למצוא נערה שכבר בגרה מאוד, ממשיכה וממלאת את תפקיד הקורבן, כשהאצבע המאשימה שהיא מפנה, אמורה הייתה לפנות לכיוון אחר לחלוטין.

הכל, כנראה, קשור בעובדה שאף אחד לא באמת אמר לה, 'את לא אשמה'.

דקה ביקורתית

כאן אני עוצרת ומנסה שלא להיסחף אחרי גל ה'אוי-יוי-יוי' הכללי.

כי למרות שהנושא טעון והטאבו מתפזר חופשי ברחובות, לאורך הקריאה חילחלה בי גם תחושת 'אז מה כבר קרה?' קלה.

כן, מדובר בנערה בת שלוש-עשרה.
כן, מדובר בחשיפה/פגישה/רומן/חיים עם ומול טורף מיני נטול שובע (שאין לי עניין לבקר אותו ונטיותיו לא מוציאות ממני זעזוע מתבקש).
כי בין כל אלה ובין תחושת הקורבן מרחיקת הלכת, שגרמה לספרינגורה לפרסם ספר עמוס רכילות ונוטף רחמים עצמיים, יש מרחק לא פשוט.

ממקומי כאמא ועוד יותר כאמא לשלוש בנות, בהן אחת המתקרבת בצעדי ריקוד אל יום הולדתה השלוש-עשרה, אני מנסה לבחון את הסיטואציה מנקודת מבט אותנטית ככל האפשר.

מנקודה זו, אם היו מבקשים ממני להצביע על האשמים, הייתי מכוונת אצבע מדוייקת, דווקא אל הורים חסרי אחריות ומשפחה לא מעורבת במהותה ופחות אל גבר בעל נטיות קצה, שחי על פי אמונתו הקיצונית משהו.

"אני לומדת על בשרי שספרים עשויים להיות מלכודת שבה הסופר לוכד את מי שהתיימר לאהוב..."

ניצֵל, ניצְלה, ניצְלוּ...

אלא שבזאת לא מסתיימת כנראה שרשרת הניצול.
כי לרגעים ובעיקר לקראת סופה של 'ההסכמה', הרגשתי אני עצמי, שבוייה בתהליך הטיפולי/נקמני של אותה נערה שבגרה.
כאילו הספר הזה בא להנציח את העוול (כולל שלב ההוכחות), להוציא את החוויה ולנקות אותה אל מול אור השמש המטהר, אולי גם לנקום מעט בדמות התוקף המודע. כמו במקרה בו זוג אקסצנטרי נהנה לנהל מלחמותיו מול קהל, נקלעתי אל תופת לא לי (ועל טמפרטורת ההגשה של נקמה אפקטיבית, דיברו רבות כבר לפני).

"הוא עשה ממני ספק משוגעת. אני משתדלת להיצמד לדמות."

בכל זאת...

בתחילת הסיפור חשבתי שמדובר במסמך מרתק, שהוא בבחינת קריאת חובה לכל אישה או בר-דעת, שמנסים להבין בגלגול הזה, למה ואיך זה יכול לקרות (לעזאזל).
אבל עם סיומו ומתוך מחשבות מאוחרות, אני כבר לא בטוחה.

"האם הספרות מצדיקה הכל?"
שאלה טובה.