"יש לה אלגנטיות של קיפוד: מבחוץ היא מלאה קוצים, חומה בצורה ממש, אבל יש לי הרגשה שבפנים היא רכה כמו הקיפודים, שהם יצורים קטנים, אדישים למראית עין, חיים בבדידות עיקשת ובעלי עדינות עצומה."
אלגנטיות של קיפוד / מוריאל ברברי.

להרוג את אלוהים / איי וי אולוקיטה


כמו תמיד, כשמדובר בבית היוצר אולוקיטה, זה לא עוד סיפור בסיסי ושטוח. אלא דרך חתחתים מחשבתית שתצעדו בה אבל לא תדעו איך יוצאים ממנה ובאיזה מצב.

וכמה שאני אוהבת טקסטים אינטליגנטיים שמפעילים לי את הראש.


שיגעון גדלות ו/או ניתוח מעוות של מציאות משתנה.
שניהם גם יחד תוקפים את הגיבורים (ואותי) בספר זה, מיד בהתחלה.

"אף אחד לא מת עד שאני מרשה לו".


מה קדם למה ובאיזה פורמט?

כן פורמט, כמו בתכנית ראליטי מהודקת היטב, כמו מכונת ההשמדה הנאצית, כך מתוארת בספר זה, מחזוריות שהיחסים שבין אלוהים ואדם.

"חיכיתי... לשוב ולהיזכר בדמותה של אותה החיה שחמקה מן המוות אז במחנה, עת שציוויתי עליה למות ככל שאר החיות".

או שאולי אלוהים הוא (רק) אדם?. 

"אם היינו במקום אחר הייתי הורג אותה מזמן".


מה ומתי?


סיפורנו עוסק בקצינים נאצים ובהשתלשלות חייהם לאחר המלחמה. זהו סיפור חיים המתואר באמצעות נקודת מבט שונה עד מעוותת, של מי שרואה את העולם דרך עיניים מתנשאות, הזוייות ומוכות טרוף לעתים. 

"גרמניה שלי השתנתה במהירות שהפתיעה גם את האדישים ביותר בקרב בני האדם".

אין כאן נגיעה בזוועות ההשמדה והעיסוק בנאציזם מועט עד מינימלי, אבל אפילו הנאצים לא הצליחו לברוח לחלוטין מעקרונותיהם. 

"כולנו ידענו, אבל לאף אחד לא היה אומץ בכדי להפסיק".

גם כעבור שנים מתקופת המלחמה הרצחנית, כולם שבויים ברעיון.
בכלל, האם זהו רעיון לגיטימי (הניחו לרגע את הרגשנות היהודית בצד), או מצב פסיכוטי מתמשך של חבורת גנרלים שחיים בעבר?. 
אתם תחליטו.

כולנו סופרים(או כולנו בני אדם)


ההקשר הוא אומנם שואת היהודים המוכרת, אבל העיסוק המרכזי הוא בשואה מסוג אחר. אולי נקרא לה 'שואת המין האנושי', 'שואת הסופרים' או אסונם של אלה הרוצים להישמע.


כי בחסות 'אלוהים' של אולוקיטה (או זה שמתנהג כמו אלוהים), מי שיכתוב את סיפור חייו ויקריא לקהל שומעיו, יזכה לעוד כמה דקות של חיים. ברגעים שכאלה, נראה שאין סיבה טובה מזו, לרצות להיות סופר.

"באותן שעות הרהרתי בתחושת הכישלון הזאת שמאלצת אותך להמשיך ולכתוב, בידיעה שאם לא תעשה כן, פשוט תמות".

ממוחו של סופר (ואולי כולנו סופרים בהקשר זה).

"והרי עצם ההבנה הזאת אומרת שבכל אותן הפעמים שבהן אסיר באונדשפול עמד והקריא מתמצית דברי חייו אל קהל השוהים במחנה, הוא ניצח..." 

את התוצאה אגב, זה לא באמת משנה. 

"חשבת פעם להתאבד?...".
"אחת ליום חשבתי על זה...".
"ולמה לא?...".
"משום שאז הם היו מנצחים, ואני מעולם לא נתתי למישהו לנצח אותי...".


לאט ומדוייק


אם תקראו בזהירות, תגלו כאן הרבה משפטים מעוררי מחשבה.

באותו עניין, שורבבו כאן כמה מילים שלא הגעתי למסקנה אם הן גרמנית או 'עמדו ליד לצורך הסיפור'.

"רוקנווסר", מילה שהיא שם של דמות שולית, אבל עניין אותי להבין את משמעותה. בגרמנית זה עשוי להיות מים נקיים או משהו בסגנון.

וכמובן "אונדשפול", שהוא שם המחנה בו מתחיל הסיפור. לצערי כוחותיי יודעי הגרמנית, כשלו במשימתם להבין את משמעות המילה.

אז או שנקבל את המילה כחלק מהתפאורה, או שאולי פעם יסביר לנו הסופר למה בדיוק התכוון.


התבלבלתי רק קצת 

סגנון הכתיבה קופצני ומבולבל לעתים, תואם את הטרוף. כל פרק מתאר נקודת מבט שונה או דמות חדשה/ישנה במסע החיים הפתלתל. 

מספר פעמים במהלך הקריאה משתנה נקודת המבט. לרוב זה מבלבל עד לא מקובל. עד אותו הרגע, הגיבור מתאר קורותיו ומנקודה מסוימת בעיצומו של פרק, הסיפור מקבל תפנית אל עבר שימוש בגוף שלישי והגשת פרטים שלדמות המספר המקורית, אין באמת דרך לדעת. 

האם מדובר בטעות? או שאחרי ככלות הכל זוהי מהות האלוהות?.
אני בכל אופן, נשאבתי לסגנון, מקבלת את השיגעון בהבנה.  

ייתכן אפילו שפגשתי כאן את אלוהים, ואולי זו הפעם הראשונה בחיי שהבנתי אותו.


עריכה?


בואו נעזוב את האלוהות ונחזור אל הטקסט לרגע.
לצערי, פגשתי כאן מספר טעויות עריכה מעציבות עד מרגיזות, שעורך טוב היה אמור לנקות בקלות.
"להוריק", כשהכוונה היא לירוק, או לרוקן (לא להפוך לירוק).
"תחתון", "מכנס", ידוע כי הפרדת פרטי לבוש זוגיים, מוציאה ממני צדדים פחות חיוביים באופיי, וזה גם פחות בעברית.

שמחה להודות כי טעויות שכאלה, לא העיבו לרוב על חוויית הקריאה, למרות שהייתי שמחה שלא לפגוש אותן כמובן.


אנקדוטה קטנה
(שלא קשורה לכלום)


ב"עשרה חוקים פשוטים", מבית היוצר של אותו סופר, מצויין כל פרק בעיטור הנראה כאות בשפה הערבית, שם זה בהחלט מתקבל על הדעת.
ב"להרוג את אלוהים", נעשה שימוש באותם עיטורים (כוחו של הרגל?). 

אלא שכאן גיבורנו גרמני שחולק אתנו את מסעו המרתק מגבולות הזוועה  (פחות האשמה), שבמולדתו. 
יכול להיות שעדיף היה לבחור בעיטור של קרמשניט?.


אז מי הוא אלוהים בעצם?

"לעתים משונות דרכי האל... לאלוהים לפעמים יש דרכים מוזרות לשלם לנו על מעשינו".

האם אלוהים הוא מי שחי את חייו בתחושת אלוהות מובהקת?  או מי ששמו עוצב ברגע משבר וקושי?.

״הבלים… אני אלוהים ואת אלוהים. כל אחד מאיתנו הוא האלוהים שהוא בוחר להיות…״.

ומי אתם? 

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה