ככלל, סיפורי 'תראו מה קרה לי' או 'אוטוביוגרפיה', בשמם הספרותי, הם סוג של חלון מציצנות רישמי, שמספק לכולנו את האפשרות המכובדת (כמעט), שבלהסתכל למישהו לתוך החיים (ואם הוא אישר את האירוע, אפילו עדיף).
כך גם הסיפור שבבסיס 'חיובית' של מירי קנבסקי.
מי ומה?
בחורה צעירה ונאה למראה, עושה את הטעות ממנה הזהירו את כולנו ומשלמת את המחיר שהפחיד אותנו ועדיין.זה סיפור 'אף-על-פי-כן' קלאסי, שכתוב כספר הרפתקאות נעורים בסגנון אינפורמטיבי עד שטוח מעט.
משהו דומה למה שתקבלו אם עצרתם בטעות מתקבלת על הדעת, לשוחח עם שכנה משועממת שיש לה סיפור מיוחד להעביר.
אבל כאן וכמו בכל סיפור חיים טוב, משולב גם מוסר השכל, מהסוג שנרצה לדחוף לגרונם של ילדינו ולקוות שיזמרו אוטומטית.
יותר מהכל, 'חיובית', מרגיש כמו ספר עזרה עצמית מהזן שעוזר בעיקר למי שכתב אותו.
מן סיפור שמקורו בטיפול עצמי וסיומו בהוצאת מתוק ממר ושחרור מסרים מזהירים לעולם הנאור אותו אנחנו שואפים לייצג.
למי זה עוזר?
הפעם ובשונה מהרגלי, לא תמצאו אותי מנתחת ספרותית פגמים כאלה או אחרים. כי הכותבת לא מתיימרת להיות סופרת, כי במקרה זה, זה חסר משמעות וכי לא נעים... אתם יודעים.אז מה עושים?
(ולמה אנחנו כאן?)במהלך הקריאה התחשק לי בעיקר לצעוק על הכותבת "השתגעת?" או לפנות לבנות שלי (שטרם הגיעו לגיל) ולשאוג "את רואה?" ,"שלא תעיזי לחשוב על זה" ושאר איומים ששמורים לקשר שבין אם לבתה (לפני שהאחרונה מבקשת להתגרש מההורים כמובן).
מודה שהספר התיש אותי קלות, לא סיימתי אותו, אבל אולי עוד נשוב וניפגש.
ולגבי קנבסקי, אחרי הכל, ואת זה כנראה כבר לא ניקח ממנה, היא באמת חיובית...
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה