בתיבול שפה שמתכתבת מדויק עם סגנון הטקסט, יוצרת כאן ברנדס חווייה כוללת של תקופה ומקום ושולחת אותנו לחוות עבר בצבעים אפרפרים (כמעט שהתחלתי ללפף אצבע מורה סביב הפאות).
מדובר באגדה רבת פרטים ופרשנויות של מי שלא היו שם, כולל מבטים ודיאלוגים פרטיים ומחשבות אישיות, שלא תואמים לסיפור. במקום להעיר ולספר על חייו של 'הבעל שם-טוב' ובתו, כפי שמבטיח הסינופסיס, הסיפור כאן נוטה לכיוון מסכת הרפתקאות שלא היתה מביישת את 'חסמבה' בגרסתה החסידית (ואיך לעזאזל מבטאים 'חסמבה' ביידיש?).
ריבוי כשפים, מאורות, מלאכים אגרסיביים, כוחות בלתי מוסברים, עיניים סגולות וסגולות רבות משמעות של 'עולם של מעלה', הביאו אותי לשקול גם את הארי פוטר הרבני, כאופציה לתיאור המקרה.
מי אנחנו באמת?
'אדל' הספר, משלב הגיון רבני עם חוכמה רבת שנים, הומור דק וכן, גם טרחנות מתנשאת פה ושם, כשהיהודים תמיד מוצלחים יותר או רוחניים יותר מהגויים שסובבים אותם.ללא ספק, זהו טקסט שעדיף וישאר בידיים יהודיות ולא יגלוש אל העולם שמחוץ לנו, בואכה תאוריות על יהודים השותים את דמו של ישו, ככה סתם כדי להרוות צמאונם.
אדל כדמות, היא בתו של הבעל-שם-טוב, המתייסר לאורך כל היצירה בייסורי כוחותיו האפלים ונסיונותיו ההזויים להבינם, מתישים אותו, אותה ואותנו גם יחד. היא לוקה בהערצה ילדותית רבת שנים ל"אבא", ממש כמו שאר הסובבים ומתוארת כשילוב ספרותי בין 'בילבי' ו'פומיקי', כולל הגישה הילדותית/דווקאית והכרבולת הג'ינג'ית.
בבל"תי אהובה!
שלל ביבלו"תים (ומילים חדשות) היו לנו כאן, כאילו העובדה שעסקנו כולנו ב'עניינים של מעלה', מאפשרת לנו למתוח את גבולות השפה וההיגיון (ומי מאיתנו באמת היה שם כדי לספר אחרת?, לך תתווכח).היו כאן את "יצר ההרגז", "עיניו המצומצמות היו פעורות לרווחה", "הנהמות שבקעו מן הגרון השעיר" (גרון?) ועוד, אבל הכי, הכי, ההסבר הבא:
"הניצוצות של אלוהים כלואים בתוך כוחות הרוע כשם שהפרי עטוף בתוך הקליפה. אבל בשונה מקליפה ופרי, כוחות הרוע ניזונים מהניצוצות."
ואיפה לעזאזל צמיד הקסם והסיסמה לתיבת האוצר?
חיים של אמא, דודה, בת...
נראה שברנדס לקחה כאן לעצמה חופש סיפורי רב מהרצוי, כשהטקסט כולו עמוס בהערצה חסרת שחר, הגיון או טעם.ביני וביני (וביניכם), אני תוהה איך סיפור המתיימר להיות רומן היסטורי, עם שמץ דיוקים היסטוריים לכל הפחות, מעלה על נס אדם בשר ודם באופן מוחשי וחסר בושה שכזה.
כי כשדמות יהודית, חסידית, מקבלת משמעויות הערצה אלוהית, אני זזה בכסאי בחוסר שקט אפילו יותר, מאשר לו היינו עוסקים כאן בסיפור האלוהות עצמה.
למרות שניכרת כאן עבודת המחקר שטרום הכתיבה, התאכזבתי מעולם לא מוסבר וסובייקטיבי במהותו, בספר שלהבנתי נכתב על מנת לפאר ולהסביר תופעה היסטורית. חבל לי על כך.
לאור כל זאת וגם משום שהפנטזיה התורנית הזו נמשכת על פני מעל חמש מאות עמודים (בתצורה דיגיטלית), כולל חופש סיפורי והשתפכות חסרת תוכן, אני נאלצת להודות שלעתים, התקשיתי לקרוא אותה.
אתם כמובן לא חייבים.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה