בכל אופן, קראתי ולרוב אהבתי (מלבד הסוף, שאיכשהו, הוא ואני יצאנו לא מתואמים).
אז קבלי חברה, זו דעתי על 'אהבה בצל עץ העוזרד'.
"במשך שלושים שנים תמימות הנהר זורם מזרחה, ואז, במשך ארבעים שנים הוא זורם מערבה. אלה שהיום בזים להם ישגשגו מחר."
זה רומן תרבותי על עץ שלא ידעתי על קיומו.
עובדה זו, היא הקטנה שבהפתעות שמספק הספר הזה, אבל היא גם מבהירה ממש כמו עובדות נוספות, את הפער התרבותי בין קורא מערבי ממוצע ובין הסיפור שחושף את עולמה של סין הקומוניסטית. עולם בו אנשים מתוייגים על ידי הממשל, עובדים בעבודות שעל גבול הכפייה, נשלחים ל'חינוך מחדש' ומאבדים את משמעות המושג 'אינדיבידואל'.
מי רועד יותר?
"הם נשלחו לשם כדי לחזק ולחשל את "לבם האדום" ולספוג נאמנות למהפכה."
'אהבה בצל עץ העוזרד', גדוש באיזכורים תקופתיים, תמימות ופחדים. הוא משתמש בפחד הקולקטיבי מה'מפלגה', מאנשים, שכנים ומ'מה יגידו', בתוך סיפור אהבה מרכזי, שמתובל בארועים היסטוריים ונבנה באמצעותם.
כקורא מערבי, אני נעה כאן בין אי-שקט מסויים, לזעזוע ביחס לתאורים פיזיים של פציעות גוף ונפש וטיפול שעל גבול ההישרדות, במגוון מובנים.
כי הסיפור כאן מספק זרקור צר ויחודי, על תרבות כל כך שונה משלנו, עד שכמעט מפתיע שמדובר בתושבי אותו כדור.
שפה חלופית
"איש מעולם לא הגה בפניה את המילה 'אהבה' באופן כה ישיר. באותה תקופה היה נהוג להשתמש במילים חלופיות."ואכן, במהלך הקריאה מתערבבת כאן תחושה של שפה חלופית, לא בת זמננו. זה יבש עד חצצי, אבל נותן הצצה לעולם אחר, מיוחד ורב משמעות.
כחלק מאותה תחושה חצצית מאובקת ש'אהבה בצל עץ העוזרד' מטיב לספק, היו בו גם קטעים פחות נוחים לקריאה. אבל במקביל, היו גם כאלה בהם נסחפתי עם הסיפור, עד שלא הרגשתי שהעמודים רצים קדימה.
תרגום או קפיצות בזמן?
היו כאן מספר נפילות תרגום, כולל בלבולי זכר/נקבה חינניים, אבל לא מדובר בבולענים רציניים.מנסיוני, תמיד עדיף לדמיין שהמתרגם הוא עולה חדש וחייכן מסין, שהרגע דרך כאן לראשונה. לי זה בכל מקרה עוזר.
מלבד תרגום לוקה נקודתית, היו כאן גם ביטויים מעטים שלא תאמו את הדמויות ואת התקופה המדוברת, כמו (לדוגמה), "חזיית ספורט הדוקה מאוד".
כי אחרי שסללת כביש יחפה ומותשת, כשאין לך נעליים וכל שנותר הוא לתפור לעצמך איזה זוג קלוקל, ספק אם תכירי את המושג "חזיית ספורט", לא כל שכן, תצטיידיי בכזו.
היו גם "לקח בכוח את הגרזן מידה... והחל לנסר את העץ."
ו"...היא רצתה בכל מאודה לשנות את מצבה הכלכלי, אבל סירבה להתחתן רק משיקולי תועלת - והעדיפה לשדוד בנק." ביטוי שאינו תואם את התקופה ואת הדמויות.
ושוב, אחרי הכל, מדובר בארועים בודדים, אך קיימים.
באמת?
סופו של 'אהבה בצל עץ העוזרד' נבנה לאט. מדובר בכחמישים עמודים שגררתי כמו חולה במחלה חשוכת מרפא וכמעט והביאו למות יחסי עם הספר הזה.לא קשה להבין שעד שלב זה, אהבתי ונהניתי מחוויית הקריאה. אלא שמשום מה, כספר קשה ועמוס מציאות נוקבת, הוא נגרר אל סוף צפוי ומחליף, תוך כדי, תרבות סינית למהדרין, בכזו בעלת ניחוח מערבי/הוליוודי, בואכה ג'ודי-פיקו-שוב-לוחצת-על-בלוטת-הדמעות.
אם מדובר בעלילה דימיונית, נדמה לי שמשהו התפספס באותנטיות הסיום. אבל, אם כמו שנרמז בתחילת הסיפור, מדובר בביוגרפיה, הרי שהמציאות עברה כאן והשאירה אותנו כמו שרק היא יודעת, עם סתירה מצלצלת היטב (ואיך לעזאזל אומרים בסינית 'נגמר לי הטישו'?).
"מותר לדמם ולהזיע, אבל לבכות אסור."
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה