אלגנטיות של קיפוד / מוריאל ברברי

'אלגנטיות של פילוסופיה', או 'פילוסופיה של קיפוד', הם שני ביטויים שיתאימו כאן, ממש כמו הביטוי שנבחר כשם לספר זה.

ואם בנקודה זו, יש בי צורך להתנצל (בפני מי?) או להסביר איך יתכן שהשתמשתי בשמו  ('אלגנטיות של קיפודה', זכורים?) עוד לפני שקראתי בו, הרי שמרגע הקריאה, הכול כבר חשוב פחות. בשלב זה, מיותר כמעט לציין, שהלך הרוח הפילוסופי שנפלתי לתוכו, תואם בדיוק את הספר המדובר.

ציניות נהדרת מלוא הכוס

הגדולה של 'אלגנטיות של קיפוד', היא במסע שהוא מזמן. מסע של בחינה על כל צעד, מתוך רצון לזקק כל פעולה אנושית, אל הסיבה לקיומה.

הוא מלא דמויות נשיות (אך לא רק), ציניות, ממורמרות, גרוטסקיות ונפלאות. בנוי כשני יומנים שמשולבים זה בזה וכתוב, מתוך כך, בגוף ראשון קבוע ובמקרה זה, מופתי.

רק (או גם) על עצמי לספר...

"אישה קטנה, מכוערת ושמנמנה, עם יבלות ברגליים וריח פה של ממותה". (עמ' 15).
הדמות הראשית היא שוערת זקנה בבניין דירות, שדייריו פריזאים בני המעמד הגבוה. מתוך היותה חסרת קול וכול (כמעט), שבאין רואה מתגלה כדמות חריפה-עמוסת דעות נהדרות, היא מנציחה את הפער בינה ובין בעלי הבית, במספר דרכים.
היא חדה ולוחמנית מתוך חדרה הקטן השקט, חיה בצל החיים ומספקת פרספקטיבה ביקורתית, מעניינת עד מרגשת, על כל סיטואציה כמעט.

במסגרת הביקורתיות וממש כפי שהיא מנתחת את הסובבים אותה, את המצב הפוליטי ובעיקר את מצבו העגום של המין האנושי, היא יודעת יפה לשרטט גם את עצמה, על יכולותיה ובעיקר על המגבלות.

ולמרות שהיא מנסה לשפוט הכל בראייה מפוקחת וקרה, את שיפוטה העצמי, היא עושה דרך עיני החברה המנוכרת בה היא חיה.

"כמו תמיד, אני ניצלת בזכות חוסר יכולתם של אנשים להאמין במה שמנתץ את המסגרות של הרגלי החשיבה הצרים שלהם" (עמ' 14).

"איזו סיבה הייתה יכולה להניע אותי לכתוב את היומן הנלעג הזה, יומן של שוערת בניין מזדקנת, מלבד זה שבכתיבה עצמה יש משהו מאמנות הקציר? כאשר השורות מתחילות לברוא את עצמן, אני עדה, במין נס עלום להולדתם של משפטים שחומקים מידי רצוני ועולים בכוחות עצמם על הנייר, נכתבים בעל כורחי ומלמדים אותי מה שלא ידעתי ולא האמנתי שאני רוצה ואני נהנית מהלידה הזאת, נטולת הכאבים...". (עמ' 123).

דמות מרכזית נוספת מתוארת כילדה כבת שתיים עשרה, אינטליגנטית עד אימה ופסיכופתית בהתאם. גם היא מנתחת הכול ואת כולם, בסכין מחשבתית חדה. במקרה שלה, אותה סכין ממוקדת, הורסת תוך כדי ניתוח יתר סביבתי, את נפשה ופוטנציאלית, את חייה.

שאלות פילוסופיות

"אמנם אני חסרת כל מבחינת שמי, מעמדי וחזותי, אבל ברוחי אני אלה בלתי מנוצחת." (עמ' 51).

'אלגנטיות של קיפוד' עמוס תובנות פילוסופיות ואחרות.

במסווה של עלילה בסגנון דלתות מסתובבות (ואולי לא רק במסווה), נקבל שיעור פילוסופי מרתק, רב נושאים ודעות.

על הרצון לסבול - "לדעתי, הפסיכואנליזה היא היחידה שמצליחה להתחרות בנצרות בכל הנוגע לאהבת הסבל המתמשך." (עמ' 164).  

על לימודים - "כל כך הרבה ספרים קראתי...
אבל כמו האוטודידקטים, אני אף פעם לא יודעת בוודאות מה הבנתי מהם." (עמ' 50).

על עיצוב - "היכן נמצא היופי? בדברים הגדולים שנגזר עליהם למות כמו כל השאר? או שווקא בדברים הקטנים, שבלי שום יומרות יודעים לשבץ מרגלית של נצח בתוככי הרגע?" (עמ' 88).

על ספורט - "... וזכרתי גם שרוגבי הוא משחק מסורבל כזה, שבו השחקנים משתטחים כל הזמן על הדשא וקמים רק כדי ליפול שוב בערימה במרחק שלושה צעדים משם." (עמ' 35).

על אבולוציה וחינוך - "הציוויליזציה היא ריסון האלימות, ניצחון שאינו שלם לעולם על תוקפנותו של הפרימט. כי פרימטים היינו ופרימטים נישאר, גם אם למדנו להתענג על איזו קמליה או טחב. זהו כל תפקידו של החינוך. " (עמ' 105).

על גורל ומצפון - "מי חושב שהוא יכול לעשות דבש בלי לחלוק את גורלן של הדבורים?" (עמ' 233).

היו עוד רבים מהזן ששווה לשמור ולחקור. אבל הכי, הכי, משפט על קיפודים - "יש לה אלגנטיות של קיפוד: מבחוץ היא מלאה קוצים, חומה בצורה ממש, אבל יש לי הרגשה שבפנים היא רכה כמו הקיפודים, שהם יצורים קטנים, אדישים למראית עין, חיים בבדידות עיקשת ובעלי עדינות עצומה." (עמ' 141).

כואב אבל תמשיך(י)

'אלגנטיות של קיפוד' משתמש במציאות שורטת/מערבבת, שלעולם תשאיר בנו סימנים. מדובר בספר מיוחד, עמוק ומרתק, שהעיר בי שאלות והבנה עמוקה ביחס לדרך אל הידע, לגורל ואפילו למזל.
יש בו גם מעט טרחנות מיותרת, אבל היא מתגמדת ביחס לשאר מרכיביו.

תנו לו את הזמן, תנו לו לקחת אתכם אתו. הוא ייתן לכם לא מעט בתמורה ואולי ישאיר אתכם עם תובנות וכאב אחד או שניים.

"זכרי אותי, זכרי אותי
אך שכחי את גורלי". 

סיימתי, יושבת להרהר.