סוס אחד נכנס לבר / דויד גרוסמן

"ערב טוב, ערב טוב, ער--ב טוב קיסרי--ה!!!".

אבל זו לא קיסריה ואפשר להפסיק לצעוק.
כתחליף לא הולם, מוגש כאן סיפור אנושי קטן. כזה שנחשף ומתערבל במועדון סטנדאפ שכוח אל באזור התעשיה של נתניה (מכל המקומות בעולם).

מר, מתוק בקצוות

"מה עם קצת בדיחות, ג'ינג'י? קורא מישהו וגבר אחר נוהם, באנו פה בשביל בדיחות! ואשה שנענית לצליל הניחר של שני הגברים צועקת, אתה לא רואה שהיום הוא בעצמו הבדיחה?".

מדובר בחשבון נפש טהור גזע, עטוף במילים לרוב וכאן נפתחות בפנינו לא מעט אפשרויות. חשבון נפש של הדמות הראשית, של המשנית (שיש לומר שהיא די ראשית), של הסופר? אולי שלנו, המתבוננים מהצד?
אתם תחליטו.
כי אחרי הכל, אין משהו יותר ייצרי ויצירתי, מנבירה בעבר במסגרת איזה חשבון נפש עסיסי.

"ועכשיו כבר כמעט כל היושבים באולם צורחים ומוחאים כפיים בקצב, וגם אני, לפחות בלב - למה לא יותר? למה לא יכול יותר? למה לא לקחת לרגע אחד חופש מעצמי, מפרצוף הציאניד שקיבלתי בשנים האחרונות, עם העיניים הדלוקות תמיד מדמעות כלואות".

הסטנדאפ של חייו

(או של חיינו)

"ולרגע אני רואה ילד קטן, הילד הקטן שהכרתי, שכנראה לא הכרתי - מרגע לרגע אני תופס עד כמה לא הכרתי, איזה שחקן, אלוהים, איזה שחקן הוא היה, כבר אז, ואיזה מאמץ אדיר של העמדת פנים היתה לו החברות אתי - ילד קטן, לכוד בין קיר לשולחן, ואבא שלו משתולל עליו עם חגורה".

זה סיפור חיים של ילד, בעצם נער, עכשיו כבר גבר, שכמו כולנו נשאר קצת ילד של פעם המבכה את העבר.

"כי מה זה סטנדאפ, חשבתם פעם? תשמעו ממני... זה בסך הכל בידור די פתטי, בואו נודה על האמת, ואתם יודעים למה? כי מריחים לנו את הזעה, את המאמץ להצחיק! זה למה!".

שומעים שזה כואב

"אידיוטל, הם עוד פעם לא צחקו".

כולם כאן כואבים, זוכרים או מנסים לזכור, לחיות באיזה עבר שהוא במהותו טוב מההווה והעתיד שלפנינו.
יש את הנפרדים או העתידים להיפרד (אפילו בקרוב) ואת אלו שכבר נפרדו. כולם מבכים את הרגע הזה, את ה'עכשיו'. מי מטאפורית ומי פשוטו כמשמעו.

כשזה אמתי...

'סוס אחד נכנס לבר', נקרא בנשימה אחת ארוכה, ארוכה.
הוא לא מחולק לפרקים וככלל מתנהל כמו המתואר בו, כמופע אחד בלתי נגמר עד מעייף לעתים. סוג של מטאפורה מדוייקת לחיים. 
יש עליות, מורדות ונקודות איטיות לרוב. אבל  יש כאלה, בהן ישבתי על קצה הכסא בציפייה, ממש כמו במופע הסטנדאפ של החיים.

נשים את זה על השולחן

לא מדובר בספר חיי ולתחושתי, למרות פרסי הספרות שהוא גרף, ניתן לשער שגם אצל גרוסמן הוא לא מופיע בראש הרשימה. 
אבל בסופו של יום,  'סוס אחד נכנס לבר', הוא מסע חביב בזמן הפרטי של כולנו, וכולי תקווה שזו לא דרכו של גרוסמן להיפרד.

ואם במקרה...

"צחקתם, חארות, אנשים בלי לב, קרים כמו אשכנזים בינואר".

תדעו שאתם לא לבד.