כל הכוכבים שבשמיים / אדריאנה טריג׳יאני

מדובר בספר שנותן תחושה ׳איכותית׳ ואם נשתעשע באפשרות שהוא רומן היסטורי מדוייק בחלקו (ביטוי אבסורדי, אבל תרשו לי לרגע..), אז נעים כפליים.

לסיכום, אם איכותי עושה לכם נעים, או אם אתם בעיצומה של בניית ׳ספריה לאינטלקטואל המתחיל׳.. זה בהחלט רומן בשבילכם.

במבט לאחור מדובר בספר מעט מאתגר בגזרת הסבלנות, אך משכיל. 
לא מצטערת.

זהו ספר תקופתי, רומן הוליוודי שמתחיל בשנות השלושים של המאה הקודמת.

משום מה הספר הזה לא נקרא לי שוטף ונעים. דפי ההיסטוריה חרקו, צרצרו, האטו את הקריאה ולעיתים הרגשתי כאילו אותה היסטוריה מכבידה עלי ממש כך.                           

צורת הכתיבה מקשה על הזרימה ומאטה את ההתקרבות או הבנת הדמויות.

גם ב״אשת הסנדלר״, של אותה סופרת, נפלתי לאותה תחושה תקועה. גם שם חשתי גאווה כשסיימתי את הספר בהצלחה.

תיאורים, תיאורים ועוד קצת

מעט מייגעים (אותי). אבל ההבנה כי הם בונים תמונה/מכניסים לאווירה, משפרת את הלחץ במפלס הסבלנות שלי. גיליתי שעודף התיאורים מעצים את ההתרגשות הקטנה שבי, בעיקר כשפיסקה תאורית מסתיימת ומתחילה אחת סיפורית יותר. כזו שמקדמת את העלילה ו/או מכירה לי דמויות חדשות בסיפור.

ועוד בגזרת התאורים 

אין לי בעיה עקרונית עם תאורי מקום, נוף, אוירה וכו׳. יש לי בעיה עם כמויות! של כאלה. באותו אופן עקרוני אני לא בטוחה שיש צורך ספרותי לדעת לדוגמה, איך קלארק גייבל טרח לסדר את תחתוניו! (ואפילו אם המידע הוא תוצר של מחקר עומק היסטורי אמיתי).

״גייבל טיפל במלתחה שלו בקפדנות. הוא פרק את התיק ותלה את המכנסיים ואת החולצות בצורה מסודרת בארון. בשידה הוא סידר את התחתונים, הגרביים והבגדים התחתונים הארוכים לצד החגורות המלופפות והמהודקות. הוא פרק את כלי הרחצה...״. גם אם יש מישהו שהעניין הדיר שינה מעיניו עד רגע זה (מבקשת להרגיע אתכם, כפי ששמתם לב, הבחור היה מסודר ביותר, גם באגף התחתונים והגרביים), זה לא! משרת את העלילה, זה כן! מתיש וחבל.

מחקר יש

נראה כי אכן נערך מחקר היסטורי מעמיק כחלק מהכנות הספר אלא שיחד איתו נראה שהסופרת התאהבה קלות (או יותר) בניחוח התקופה ולעיתים שכחה את הסיפור.

לעומת תיאוריי המקום הספציפיים להחריד, תאור מפגש ראשון או תחילתו של קשר רומנטי נעשית בשלושה משפטים לאקוניים.. מה קרה פה?. כאילו עיוות מישהו (אנחנו יודעים מי), את מיקודה של המצלמה הספרותית והיא מרחיבה במקומות הפחות חשובים (לי כקוראת).. ומטשטשת אל הרקע את החשובים שבהם.. מתאורי סקס תשכחו בכלל. יש סקס והרבה, אבל תבינו את זה לבד (לרוב כשיולדו הילדים).

היו גם משפטים מעניינים, כאלה שרציתי לקרוא שוב

״ההמולה שהייתה כרוכה בצילום סרט אילם, הייתה מחרישת אזניים״. 
באופן אבסורדי, דווקא במקומות בהם השאירו לי לדמיין את הסיטואציה ולא הלאו אותי בתיאורים מכבידים, התחברתי יותר לטקסט ולתקופה.

״המרחק בין מי שיש לו הכל ובין מי שאין לו דבר הוא בטווח נסיעה ברכבת״.

״זמן הוא כלי שאפשר להשתמש בו איך שרוצים. אף פעם לא יודעים שום דבר על שום דבר. צריך לתפוס את החבל ולטפס עליו״.

״החיים הם לא שיעור שאפשר לקבל בו ציון מושלם״.

מישהו תרגם את זה

התרגום טוב ומעבר להיותו תרגום ל׳עברית אמיתית׳, בניגוד ל׳לא עברית׳, ׳בכאילו עברית׳, ׳עמד ליד עברית׳ וכו׳ שנתקלנו בהם במקרים אחרים, הוא משתדל להיות תואם ומייצג את התקופה בה מתרחש הסיפור.
״יקירתי, את הולכת לצלם סרט, לא לצעוד לגבעת גולגולתא״.
לזכות המתרגם יאמר, כי הוא עשה מאמץ להשתמש במילים שמתאימות לתקופה ובאמת ניסה שלא לתרגם לעברית בת ימינו, אלא לצעוד מעט אחורה כדי לאפשר תחושה קודמת, לעיתים זוהרת לעיתים מאובקת אבל תמיד ראשונית.
וכמובן שמילים וביטויים כמו ״דנדון הפעמון״ ו״דוברה״, הן עברית אלמותית במיטבה.

מעט פחות...

היתה את הנפילה התרגומית הבודדת על מישהו שאמר שהוא ״יחתוך מפה״ במובן של ילך מכאן. אבל קטנוניות בצד, בסה״כ התרגום טוב.

באופן עקרוני, חלקו הראשון (יותר ממחצית הספר), נקרא לי לאט וכבד. לקראת הסוף כשהתאורים פוסקים כמעט לחלוטין והדמויות הופכות מוכרות וחמימות, היה לי חמים ונעים יחד איתן.

ובכל זאת, דוגמאות לדברים קטנים שהטרידו אותי

״קורות התמיכה שחוברו זו לזו בברגים חלודים...״. נתחיל, בעובדה שזה לא משנה למה חוברו קורות התמיכה וגם אם כן, הביטוי ׳זו לזו׳ מיותר ומוסיף נפח וכובד לתאור שבכל מקרה היה מבהיר כי הקורות מחוברות יחד.
דבר נוסף, סביר שהן לא חוברו בברגים חלודים אלא חוברו בעבר בברגי מתכת שהחלידו. בהווה, הן מחוברות (לא חוברו), בברגים חלודים.. קטנוני אבל הפריע לי.
והחשוב מכולם, התיאור עוסק בסככה תחתיה יושבים הגיבורים, סתם כדי לתאר את האווירה, בקיצור כבד ומיותר לטעמי.

״הנוף- שדות לבנים רחבי ידיים שהשתפלו למרחק כמו גושי קצפת..״. איפה גושי קצפת משתפלים למרחק?.

ומשפט אחד שאי אפשר בלעדיו-
״... שכחתי מהכל. לא זכרתי את הבית ולא רציתי לזכור, אני לא יודעת איך לתאר את זה והיה לי קר מאוד״.

״לכן יש כל כך הרבה תינוקות בעולם. קוראים לזה חורף״. (אה, כרגע הבנתי כמה דברים גם על עצמי).

וכאן לשאלה עקרונית

בעיה מצפונית עיקרית לי עם ספרים ׳חציהיסטוריים׳ נקרא להם.
הסופרת מתארת שמות מוכרים כ׳לורטה יאנג׳ ו׳קלארק גייבל׳ ומתיימרת לדעת מה חשבו, אמרו ואיך נהגו בסיטואציות שונות לטוב ולרע. אישית, הייתי מעדיפה שמות בדויים על מנת לחסוך מעצמי את התהייה, מה מבין הפרטים נובע ממחקר היסטורי ומה נכנס לצורך קידום העלילה.
וחייבים גם להיות הוגנים (וצנועים), אף אחד לא באמת יודע מה נאמר או נעשה בחדרי חדרים...

תאמינו במה שעושה לכם נעים.