כשניפגש שנית / קריסטין הרמל

רומן היסטורי במבנה של סיפור מסגרת, כולל קפיצות בזמן בין סביבות 1944 ובין ימינו. הכל משרת יפה את התפתחות העלילה. סיפור קטן בצל היסטוריה גדולה. Zoom In אל סיפורם של אזרחים אמריקאים במגעם עם חייליו של היטלר על אדמת ארצות הברית. הרמתם גבה? בצדק, גם אני.. וגם הגיבורה.

מדובר באוסף פרטים היסטוריים שלא ידעתי על קיומם ובו בזמן, מסע אל עבר משפחתי קטן. מסוג הטקסטים שמרחיב את הלב ופועל כך גם על אופקינו התרבותיים, נעיייים נעייים.

הדמויות

אמילי כדמות ראשית, גיבורה איכותית. מוצגת נשית ויציבה בתחושותיה, מעט פחות יציבה ביחסה לסביבה. מופיעה כאן כדמות עגולה ומלאה, כולל עבר, הווה ותהליכים פנימיים. ככלל היא עניינית ומנומקת היטב. כשהיא בוחרת, האמנתי כי זו זכותה ופעמים רבות מצאתי עצמי מזדהה איתה.

הטקסט בסגנון עיתונות חוקרת/סיפור בלשי קטן, מתוק וחמוץ עד מאוד בקצוות.
הכתיבה לרוב איכותית, הגיונית ונעימה, אם כי לא גבוהה. כזו שכיף להתחפר ולשקוע בה, בשפה מעט יומיומית שמתחזקת הבדלים בין סגנונות כתיבה שונים.
ובכל זאת, משהו צורם שם (בכתיבה או בתרגום). קפיצות עבר בתוך הווה קוטעות את הזרימה, ״הייתי עיתונאית, תמיד בדקתי כל קצה חוט, גם כאן אני לא אמורה לנהוג אחרת״. את עדיין עיתונאית (מתארת כתבה בהתהוות) והשימוש בלשון עבר כאן, צולע ומיותר. היו מספר כאלה שגרמו לי לעצור לרגע, אך לא העיבו על החוויה (בפועל, מתברר שגם אני מערבבת).

התוכן

הסיפור קיים ואפילו מיוחד בדרכו. זה לא שהוא השאיר אותי פעורת פה, (את רוב העלילה ניחשתי תוך כדי...). בכל זאת נחמד לקרוא, ולגלות שצדקתי בהערכותיי, זה לא רע.

זה סיפור על אשמה, חרטה, אנושיות ואמונה כי למרות שאת הנעשה אין להשיב, צריך להמשיך ולנסות. אה ויש שם פיספוסים, הרבה כאלה, פיספוסי חיים.

עריכה, עריכה ועוד
(וגם שפה ועבודת הכנה)

הפונקציה מולאה לחלוטין וע״י מספר דמויות (עורכת אחראית, מתרגמת, עורכת תרגום!) העבודה שהושקעה ניכרת היטב ביצירה.
השפה ׳עברית׳, אך לא גבוהה. מחוברת לכותב, לתוכן וגם אלי. למרות שכהעדפה, הייתי נהנית ממנה יותר לו היתה מעט ׳ספרותית׳/פחות שטוחה.

על מנת לודא שהכל ברור, במקומות מסויימים נבחר להבהיר הטיות ושמות באמצעות ניקוד, אךךך המקצועיות.. .
תוהה עד כמה ההתלהבות שלי כאן מוכיחה כי המצב במחוזותינו, עגום.

עבודת הכנה בשפע הושקעה כאן וזה נעים מאוד. עובדת קיומה, מבהירה את חשיבות הקורא כפי שאמורה להצטייר בעיני כותב. סופרת! במקרה זה. כפועל יוצא, אני מכבדת אותה ואת עבודתה ומגיעה ליצירה מוכנה להקשיב ולחוות את שטוותה (עבורי טוותה?).

מיוחד או פחות

משפטים שנשארו איתי, כביכול יש הרבה. אבל במחשבה וקריאה נוספת, רובם משפטי מפתח בסגנון ספרי עזרה עצמית סוג ב׳... הנה כמה דוגמאות.
״החיים הם רצף של שעורים שצריך לחיות כדי להבין אותם״.
״את מה שמצטערים עליו, לא שוכחים לעולם״.
״כל הצטלבות דרכים מרחיקה אותנו מנקודת ההתחלה״.
״החיים הם למידה... אנחנו לא אמורים להיות מושלמים, רק לשאוף להשתפר״.
״העבר אף פעם לא באמת נשאר בעבר״.
״קח מאדם את נשקו ותן לו לעבוד, ותמצא שהוא פשוט אדם ולא משנה כלל מאין הגיע״.. אז יש לנו ו.. ו.. ואין כאן הארה פילוסופית.
על זה נאמר, ׳אל תפתח את ספרון המפתגמים, דבר אלי כמו בן אדם׳!.
ואולי כל הקטע האחרון נכתב רק כי נלחץ לי כפתור הציניות.. בטעות.

באגף המיותרים

מעט name dropping באנגלית ובגרמנית הרגישו ׳כבדים׳ על הטקסט (שמות מקומות ומאכלים בשפת המקור) ועברו מיידית לאגף ה׳רפרפתי׳.
עודף פרטים כמו ׳אבא שלי החל לנהוג חזרה לכיוון פיצ׳טרי, וכעבור דקות אחדות נתקענו בכביש 85 בפקק של עומס תנועה ביציאה..., עד שהגענו למלון שלנו בכיכר סי-אן-אן׳. אין צורך לשרטט מפה, לא מתוכננת לי נסיעה. לעלילה זה לא תורם, מעייף זה כן. מניחה שריבוי הפרטים נבחר לטובת בניית אוירה מושלמת ועל כך אני מודה. לי זה הספיק, אבל לא היה נורא.

שוב מסבירים? (הבנתי)

גם ההסברים מעט כבדים. אם יצאת עם אביך למסע ממדינה למדינה, אין צורך לחזור ולהדגיש שזה הוא שנמצא שם איתך. ״מאחר שהזמנו את הטיסה ברגע האחרון, ישבנו אבא שלי ואני בנפרד במטוס בבוקר״... שיפטו בעצמכם, כאן זה אולי מתקבל על הדעת, אך זה לא המופע היחיד של התופעה.

לא מדובר בספר שהתקשיתי להתנתק ממנו, אבל נוכחותן של הדמויות שרתה עלי במהלך שעות הריחוק ממנו ובכל אופן מדובר בספר שהשאיר לי חיוך.

ולמתקשים עם סוף קורע לב, מבטיחה (ללא ספויילר), בגבולות ההגיון והמציאות, חלק נפתר וחלק פחות, החיים טובים בעיקר אמיתיים.

זה לא קל ומודה, הספר הזה פתח אצלי כמה תיבות נעולות. אם אתם לא במצב רוח לניתוח עצמי, עדיף תשאירו אותו על המדף.