כפיות / לילך סיגן

בואו נתחיל בהקדשה, שבהעדר משפט קולע יותר, פשוט.. ׳עשתה לי את זה׳.. ובגדול, אם כבר..

ומכיוון שאין כאן ספויילר כמובן:
״מוקדש לבנות שלי
בתקווה שירשו את האומץ הרגשי מאבא שלהן,
לא ממני״.
לא מזדהה, אבל זה נגע בי, מודה.

לפני הכל, אני אוהבת אהבה בוגרת, לא ממש צעירה.. היא בת ארבעים עם ילד, נאבקת בכל גזרה. הוא בן ארבעים וארבע... עקבות שיבה בשערו... צריך עוד?
היא לא בת עשרים עם עייניי עגל תוהות, אלא אישה בוגרת וחכמה העומדת על דעתה, מלאה סתירות ומתחילה לחיות. מי שרוצה את החיים לצידה, מי שמעוניין לזכות, חייב לעבוד קשה ולהתמחות בפיצוח התנגדויות.

הכתיבה הזויה, גם התוכן.. אבל לטובה.

בגזרת התוכן

מעניין, מעניין ועוד קצת.
מדובר בתהליך גילוי ואהבה. ותהליך כתהליך, לעיתים מסעיר, לעיתים מיגע. למרות התסכול פה ושם, הרגשתי שזה נכון, שאני באמת מחוברת לגיבורים, מגלה איתם, לעיתים באיטיות מטרידה, את יכולות היצירה. היו קטעים בהם מד הבבל״ת צילצל בבהלה, אבל פחדתי לרפרף מחשש שאפסיד משהו מיוחד.
׳כפיות׳, הזכיר לי בחיבה גדולה את ׳אשתו של הנוסע בזמן׳ שעצם ההזדמנות להיזכר בפרטיו, עושה אותו שווה, בספר החוקים שלי.

זה סיפור קטן, המתרחש על פני תקופה קצרה בתל אביב של ימינו ואם נודה, תוך מיעוט עלילה. 
הטקסט פילוסופי מעט ורוחני עד אימה. 
אם הייתי עורכת אותו לסרט, הוא היה ממלא קדימון לסרט סטודנטים, בקושי, אולי, אבל אין בזה רע. הוא פשוט לא גרנדיוזי.. ויתכן ויש בזה אומץ וגם חוכמה.

הסצינה העניינית הראשונה עוררה בי התנגדות קלה. סצינת מעלית שלא מצביעה על עתיד הספר כלל, אז תתעלמו ותעלו קומה. סיכוי טוב, שפיפטי וגדאון יצרו בי רגישות יתר למעליות... ובכל מקרה, מדובר בסצינה מעט מוזרה.

אז מה מיוחד כאן?

את סגנון הכתיבה הייחודי, אהבתי עד מאוד. מן חשיפה מהצד, בפורמט מיילים. כאילו זכיתי לחור הצצה בתהליך יחודי של זוג שבנוי מיחידים. נשמע שאני מקשקשת?.. כשקוראים מבינים.

העברת הסיפור מתבצעת באמצעות תאור שיחות נוכחים. הם כותבים אחד לשני, אנחנו מציצים. כאילו כתבתי לכם מייל המתאר מה עשיתם וחשפתי בפני הקוראים. ״אמרת שאני..״, ״ ראיתי שאתה..״, אלא שכאן ההבדל הגדול. אין שימוש במרכאות בכלל! והמבין יאלץ לנסות ולהבין, בתקווה שהוא בדרך הנכונה (משפט עקום במכוון).
שימוש רב בתאור מחשבות, שמיעה, או ביטוי... הכל ללא הבהרה אם מדובר בנאמר או בנשמע.
באופן מפתיע זה לא פוגם בזרימה, אבל הופך את הטקסט לשטוח, פחות מדוייק וחבל.

תאורים, תאורים אבל יפים

ביטויים תאוריים, לא סטנדרטיים שבמקרים אחרים היו מוציאים אותי מהכלים (חלקנו יודעים שזה אפשרי)... וכאן, באופן מפתיע, בהחלט התאימו לי.
״למישהו אהוב שמאכזב אותך יש טעם מתכתי בפה, כמו בטריה מעופשת..״
״מילקשייק רגשות״
״...השקר הזה שוקע בתוכי מכוער ושמנוני ואפור״. אפילו ריבוי ה׳ווים׳ ׳מתיישב׳ טוב ומייצג את העומס והכבדות.
״לילה טוב, היא אמרה בקול שקט. כזה שמנסה להיות ולא להיות בעת ובעונה אחת״.
״מסיט אותי, מסית אותי״. את מי מנשקים על המשפט הזה? אני מחכהה.
״השארת אותי עם סלט רגשות קצוץ דק״. מי מאיתנו לא מרגיש כך לפעמים?. זו ממש גאונות קטנה.

שפה

במסגרת השפה, לרוב מדובר בעברית טובה, אפילו רהוטה. פה ושם ניצפו סימני ׳כמעט עברית׳ או ׳קמצוץ עברית׳, אם תרצו.
״מג׳נן״, ״הפס יצור״, ״הכאב ראש״, ״העברתי לי את הכאב ראש״.. אז בלי ליחס חשיבות לעובדה שהגיבור סובל מכאבי ראש ולצורך מניעת ספוילר לא אסביר למה, בואו נתמקד בעובדה שהוא לא מסוגל לומר ״כאב הראש״ (והוא דמות אינטליגנטית ורהוטה מאוד וממש).

עברית היא שפה יפה ואין צורך להתבייש לדייק בהגייתה. במיוחד במקרה בו הגיבורים רהוטים לרוב, אין צורך לארגן להם Downgrade ולהקל על הקהל את הבליעה.
באותו עקרון, חוסר אחידות (קל), ׳מטריף לי את הדעת׳. ״כשחזרת מבית חולים, פרח כזה חיכה על המרבד״. אז, ׳מרבד׳ כן ו׳בית ה!חולים׳ לא?. אולי זו רק אני ואולי זו אפילו לא טעות ממש... אבל חוסר אחידות כזה, קוטע לי את הזרימה.

הגיג כבד וספוילר קל

תחשבו על לחיות עם מישהו שקורא לכם את המחשבות.... זה מדהים, מיוחד, עצום, עצוב, קשה, כואב, חודרני עד אימה... ובאופן אישי מבחינתי, פשוט בלתי נסבל.

נסיים תוך תקווה שכולנו באותו עמוד בהזיה הנעימה (אין כאן סתירה).
״אם אתה נמצא בישיבת עבודה במשך חצי שעה ועדיין לא הבנת על מי מהנוכחים מנסים לעבוד, סימן שזה אתה״.
אה והכי חשוב שתזכרו ש״מולטיטסקינג זה לחלשים״. לא יודעת מה אתכם, אותי זה בהחלט שיחרר.

ותובנה אחרונה בשביל הדרך ככה...
״יש אנשים שכבה להם האור/כמו בחדר מדרגות כשצריך ללחוץ שוב על הכפתור/הם תמיד ימצאו בכל מה שיקרה משהו רע/יהיו רדופים בתאוריות הרסניות וידברו בצורה מרירה/יש אנשים שכבה להם האור והם אפילו לא יודעים/הם עומדים בחושך ופשוט לא רואים/יש אנשים שהכל נראה להם שחור/וכל מה שהם צריכים זה שמישהו יכנס לחדר המדרגות וילחץ להם שוב על הכפתור״.


הבנתם? לכו לקרוא.

חיים שלמים לחיות / איילת סווטיצקי

מכירים את ביטוי הסלנג העכשווי ׳בקטע טוב׳?

כמו להגיד למישהו ׳אתה מכוער! אבל אני אומר את זה בקטע טוב׳ (?!)... ככה גם לגבי הנובלה ׳חיים שלמים לחיות׳.
היו דברים שעצבנו אותי, די מההתחלה (׳בקטע טוב׳).
היו שגרמו לי להרים גבה וכאלה שגרמו לי לתהות למה?? על בחירות/אמירות או מרכיבי דמות כזו או אחת.. (אבל ׳בקטע טוב׳.. תמיד ׳בקטע טוב׳).

דקלום שהתגלגל לי בראש, במהלך קריאת העמודים הראשונים הולך ככה... (דקלמו איתי):
׳פיפטי ואיילת
‏ Sitting on a tree,
 K-I-S-S-I-N-G׳.

עד כמחציתו של הספר הזה, פיפטי ישב לי על הכתף מחייך חיוך מתנשא (כי בינינו, אין לו אחר). 

אז מה היה לנו? 

**מייצגות אפשרות לספוילר.
**מיליונר ונערה עובדת (לא במובן העתיק).
**חוזה מיסתורי שלא באשמתו, עורכי הדין לוחצים.
**היא תוהה.. מה פתאום חוזה?.
**יש לו רשימת דרישות!.
**הבגדים נשארים, התכשיטים בהשאלה...
**גם הדאגה הסבתאית תואמת ומתבטאת בשיחות בסגנון ״את הולכת לישון ברגע שנסיים לאכול״.
״אני בסדר״.
״אני בטוח, כי את הולכת לישון״. (כמו לדבר עם סבתא שלי, מינוס הקמטים והגובה המינימלי).

למה אישה? למה?

למדיסון (הצד הנשי) יש... איך נגיד את זה?.. איכויות של נודניקית (אבל לוחמנית! ועם שם לא רע בכלל).
נקודות דמיון בינה ובין טליה (׳תחרה וצבע׳, מאותו בית יוצר) מציצות לעיתים. ובלי קשר, היא משוכנעת שהיא סתמית, לא יפה ומשעממת (עם הקביעה האחרונה, חשוב לי להדגיש שאני לא מתווכחת).
לעומת זאת, מתווכחת גם מתווכחת עם הגישה התבוסתנית שמביאה אותה לדווח על היותה משעממת לבחור הראשון שמסתכל לה בעיניים (או באיברים אחרים לצורך העניין)... טעות בסגנון ׳חשבי אבל אל תוציאי מהפה׳. להמשיך להתעקש על זה לטעמי, חמור כפליים. משפטים כמו ״אני לא הבחורה המתאימה למשימה״ ו״למה אני?״ חוזרים על עצמם (אפילו האדון מגיב בשאלה ״חזרנו לזה?״). 

ואני במקומו הייתי עונה: ׳יכול להיות..!׳ ו׳נראה שאף אחת אחרת לא היתה פנויה׳. הלאה אומללות נשית ו- princess style.

משפטי האכלה קלים, שאין בהם צורך (אכלתי בבית)

״המועקה תתפוגג... שום טיפ... . שום מנכ״ל... לא יגרום לה להיעלם״. אהה, מה לדעתכם אמור לקרות?
״לא אהיה פה בעוד יומיים... לא אהיה פה...הזמן שלנו אוזל במהירות, ואני עומדת להיעלם מחייו לנצח״ משפט שמיד גורם לי לתהות ׳האם?׳.

כשיגיע הסופר(ת) שיכתוב משפט כזה ויעמוד מאחוריו! (כן, נעלמת מחייו ולא תפגשו שוב, בואי נתקדם) מבטיחה להיות מופתעת. בינתיים מדובר, מבחינתי, ב׳האכלת יד׳ שאני קצת פחות מחבבת ומעריכה.

באופן עקרוני מעדיפה לחיות בלי משפטים סגורים והחלטיים, לכאורה, שמאותתים כי עומד לקרות בדיוק (אבל בדיוק!) ההיפך.

העלילה המוכרת מעט, לטוב ולרע, נוטה להתפתח ולהשתפר לקראת אמצע הנובלה.

בחציה השני נשאבתי לסיפור, קראתי במהירות וחיפשתי הסברים לפיתולים בעלילה. יש גם סיכוי שפיתחתי פרנויה קלה (מקווה שתשתחרר בקרוב).

נטיה קלה לעודף תאוריות (זו לא מילה מבריקה, אבל הבנתם..).
״השיער שלי עדיין חום, העיניים שלי עדיין חומות והעור שלי עדיין חיוור״. ברור לי הפירוט... אבל כמה פעמים עוד תצייני שהוא שלך? (שלי).

העריכה טובה, שאפו! 

כמה שמחה לציין

ביטויים מועדים לפורענות מטופלים במקצועיות.
"מרגישה את עורו על עורי בנקודות החשופות שבהן הם נפגשים״. מדויק ולא פשוט.

נעשה כאן שימוש במילים שלא מביישות את השפה העברית. לא ׳עמדו ליד..׳ או ׳לא עברית׳. הפעם עברית, עברית, עברית.
״כמה ספלים אשבור?״, ״שברים פזורים״ ״תבאר עבורי את המילה...״ וה״כבודה״, מילה גבוהה של נמלי תעופה. לגבי ״כבודה״ לדוגמה, לא מדברים ככה, אבל כותבים.. בהחלט כותבים.

אז מה היה לנו?

רומן ספרותי שהוא רומן קצר בין קורא-לנובלה-לדמויות-לסופרת. הבחירה בנובלה מוכיחה לנו (שוב) שאפשר לספר סיפור בפחות משלושה כרכים (מינימום). שלא כמו בסאגה שתחייב אותי לגאול עצמי ולהפסיק להגעיל את עצמי תוך כדי (הייתי חייבת, תודו).

בקיצור, יש סוכריות שמגיעות במידה קטנה מהמקובל וזה בסדר... לא תמיד חייבים את כל השקית.

נערת החודש 1-3 / אודרי קארלן

בגזרת הסופרת קיים חלק רביעי. 

בגזרתי סיימתי, שמישהו יוריד אותי בבקשה מהעץ שטיפסתי עליו.
תראו!, מנופפת בדגל לבן.
נשברתי...

ינואר-פברואר-מרץ (הפרק הראשון)

את הראשון בסדרה אהבתי. הריגוש שבחידוש, בסיפור מסגרת ייחודי עם מעט פינות פתוחות לתימהון, עשו מבחינתי את העבודה.
מיה סנדרס, יפה, נעימה ואמיצה, נולדה למשפחה קצת פחות זוהרת ממנה. היא עסוקה, בטוב ליבה, בסיוע לאביה ותוך כך מסורסרת בידי דודתה לעבוד כ׳מלווה אישית׳, אתם תחליטו מה זה באמת אומר.
ההתנסויות שלה חביבות ומשעשעות בעיקר. יחסים נקשרים מהר מהמקובל ומתפתחים שלא כדרך הטבע. אמינות, הס מלהזכיר כאן ובכל זאת אהבתי, התחברתי והמשכתי לשני.

אפריל-מאי-יוני (הפרק השני)

החלק השני, רודף על גלי הריגוש (והשיגעון) של קודמו. כמו אחיו המוגבל של הראשון, הוא מזנב בעקבותיו, גולש על הצלחתו ומספק סחורה קלושה ולעוסה שמשום מה הייתי מוכנה לעכל (ועיכלתי.. הו הו עיכלתי).

יולי-אוגוסט-ספטמבר (הפרק השלישי)

מיה מתגלה בו בוגרת יותר וידענית גדולה ב..כלום בעצם.
היא מנהלת את חיי כולם, מייעצת בענייני אהבה ופסיכולוגיה בגרוש. נעה בין תפקיד החכם הסיני שתמיד יש לו מה לומר ובין ילדת מחשכים שבגיל עשרים פלוס, יצאה לראשונה אל העולם, לגלות מה זה ג׳לאטו. בפועל, כמי שגדלה בוגאס ולמדה לנדנד תחתים מגיל אפס, לא ברור איך הגילוי כי ׳ג׳לאטו׳ היא בעצם גלידה באיטלקית טהורה, מצליח לרגש כך את עולמה ההזוי.
תקציר פסקה מגובבת: זה כמו גלידה/אבל לא גלידה/זה מחלב/לא משמנת/זה טעים/בריא יותר/יש בזה פחות אויר.
ברור! כל האוויר מהפסקה האחרונה נדד אלי.. אל מוחי הקודח שלא מבין למה צריך לכתוב (או לקרוא) גיבוב שטויות שכזה.
בכלל, מיה הפכה לדמות מעיקה שמנסה לחלוק עם העולם ואיתי ידע מתחומים שונים... קצת כמו לקרוא אינצקלופדיה ירודה בכרך...עדיף שלא אנבל את הפה.

אז מה היה כאן קודם

נראה שהושקעו משפטים רבים בנסיון להזכיר את קורות הפרקים הקודמים (אולי מתוך רצון להפוך את הספר הזה לנגיש גם ללא קריאת קודמיו). כמי שקראה את חלקיה הקודמים של הסדרה, מדובר באלמנט מעיק עד מאד.

התוכן

בעניין התפתחות העלילה, יש אור קטן בקצה הסדרה.
התבנית הפנימית שתאמה את סיפור המסגרת, נפרמת כאן והמחברת לוקחת לעצמה חופש ספרותי בנסיון להמציא עצמה מחדש. בפועל, היא מכינה אותנו לקראת שיא צפוי שרק חיכיתי שיגיע כבר על מנת להיפטר מתחושת הנדנוד שאחזה בי.
לא זכור לי מקרה מצער כל כך, בו התרגום טוב מתוכן הסיפור שלא ׳מחזיק מים׳.

אני לא רוצה להלשין, אבל למיה סנדרס יש קומביניזון. לטובת אלו שאינם מזהים את המילה, מדובר בשמלה תחתונה, שלבושה לרוב בידי סבתות (מתחת לגיל מאתיים מדובר בלבוש לא מקובל). לא ברור אם זכינו לקפיצה אחורה בזמן בחסות המחברת, העריכה או התרגום, בכל מקרה מבחינתי זה מוזר ומיותר. בגילוי נאות ומחייב אצהיר כי גם סבתי היקרה התהדרה בעבר, בקומביניזון לתפארת, אז מה?.

משפטי #%><**€$#>! (אצלי, במקור ובמכוון).

״אתה יודע מה אומרים על אנשים שמניחים הנחות, כן?״.
״שהנחות הן ממש לא משהו שרצוי להסתמך עליו". אנשים שעומדים ומנסים להבין מה אומרים עליהם.. עדיף שישבו, זה יקח זמן.

״מי פגע בך?. אני מכירה אנשים.. מאוד עשירים, שלא יסכימו לתת לאיזה בן זונה לפגוע באישה טובה״. אם היא לא טובה, עיזבו, זה פחות עקרוני... ולגבי העושר, הוא לא קשור, סתם רצינו לנפנף בו.
התקשורת לוקה, הזרימה לא טבעית ומערכות היחסים מתפתחות באופן שפשוט ל-א-ק-ו-ר-ה! במציאות.

״הרגשתי חיה, אהובה והחשוב מכל-נערצת..״. באמת? זה הסדר הנכון?.

״הצמדתי אותו אליי, בוזזת את פיו כמו אישה צמאה שלא שתתה מים זה ימים ארוכים״. בחיי שאין לי מושג מה אומרים על זה. למה לבזוז את פיו? ביזה היא גנבה ברמתה הנמוכה ביותר ואיזו הצדקה יש לטפול על אישה אשמת ביזה, רק בשל היותה צמאה (!?). בקיצור, מילוני היקר, בוא ומלא לי את החורים במשפט... לא משנה באילו מילים (עדיפות לגבוהות ללא התייחסות להקשר).

״הדבר האחרון שרציתי אי פעם להיות היה עלוקה. אנשים שונאים עלוקות ובצדק. גם אני שונאת אותן. אנשים כאלה דוחים אותי ברמות"... מהצד השני "נראה ש... (הוא- לטובת אנטי ספויילר)... ממש אוהב עלוקות והיה רוצה שאתעלק עליו...״. לאור המשפט האחרון בעיקר נראה שנוזל לי ה-IQ... חושדת בעלוקות.

״הנהמה שלו התעמעמה כשמצץ את צמד הכדורים הבשרניים שנגלו מבעד למחשוף שלי״. אולי הוא פשוט נחנק?. בנוסף, אם יש לך במחשוף צמד כדורים בשרניים, ממליצה בחום על בדיקת רופא.
ואחרון בנושא, לא נותר לי אלא להביע הערכתי על מציצה סימולטנית של... כל איבר זוגי בעצם.

״ממרחק, שמעתי את התחתונים שלי נקרעים... כשהרחיק את הבד מגופי״. על אילו מרחקים אנחנו מדברים?.

״עצם האגן שלו מעכה את מתג האורגזמה שלי״. גמני, גמני, רוצה מתג... רצה אל חנות אביזרי החשמל הקרובה... כבר חוזרת.
אה ויש לה גם ״כפתור אהבה״... את זה אין לי מושג איפה קונים.

ולשאלתה של מיה ״חבל שהוא לא בא עם מתג כיבוי. אחים לא אמורים להגיע קומפלט עם מתג כזה?״. התשובה היא לא! (מנסיון כמובן). מצד שני, גם מיה עצמה לא מגיעה עם כזה... אז למה כבר נשאר לצפות?.

היו עוד הרבה שכאלה משפטי שטות.. אבל העקרון כבר ברור.

נקודה חשובה לזכות

בתוך בליל השטויות, בחרה המחברת ובצדק, לעסוק בנושא תקיפה מינית בנשים. על זה נתונות לה תודתי והערכתי. מצד שני, הקושי שבהתמודדות עם הנושא, נפרם ונפתר עם הגיעו של ׳הגבר הנכון׳.. (נו באמת!).
הטיפול בנושא אינו איכותי לטעמי, אם כי נראה שהוקדשה לו יותר שימת לב מלשאר הנושאים המגובבים כאן ו׳הכל יחסי׳ כבר אמרו לפני.

בגזרת הסופרת קיים חלק רביעי.
בגזרתי סיימתי, שמישהו יוריד אותי בבקשה מהעץ שטיפסתי עליו.
תראו!, מנופפת בדגל לבן.
נשברתי...

כשניפגש שנית / קריסטין הרמל

רומן היסטורי במבנה של סיפור מסגרת, כולל קפיצות בזמן בין סביבות 1944 ובין ימינו. הכל משרת יפה את התפתחות העלילה. סיפור קטן בצל היסטוריה גדולה. Zoom In אל סיפורם של אזרחים אמריקאים במגעם עם חייליו של היטלר על אדמת ארצות הברית. הרמתם גבה? בצדק, גם אני.. וגם הגיבורה.

מדובר באוסף פרטים היסטוריים שלא ידעתי על קיומם ובו בזמן, מסע אל עבר משפחתי קטן. מסוג הטקסטים שמרחיב את הלב ופועל כך גם על אופקינו התרבותיים, נעיייים נעייים.

הדמויות

אמילי כדמות ראשית, גיבורה איכותית. מוצגת נשית ויציבה בתחושותיה, מעט פחות יציבה ביחסה לסביבה. מופיעה כאן כדמות עגולה ומלאה, כולל עבר, הווה ותהליכים פנימיים. ככלל היא עניינית ומנומקת היטב. כשהיא בוחרת, האמנתי כי זו זכותה ופעמים רבות מצאתי עצמי מזדהה איתה.

הטקסט בסגנון עיתונות חוקרת/סיפור בלשי קטן, מתוק וחמוץ עד מאוד בקצוות.
הכתיבה לרוב איכותית, הגיונית ונעימה, אם כי לא גבוהה. כזו שכיף להתחפר ולשקוע בה, בשפה מעט יומיומית שמתחזקת הבדלים בין סגנונות כתיבה שונים.
ובכל זאת, משהו צורם שם (בכתיבה או בתרגום). קפיצות עבר בתוך הווה קוטעות את הזרימה, ״הייתי עיתונאית, תמיד בדקתי כל קצה חוט, גם כאן אני לא אמורה לנהוג אחרת״. את עדיין עיתונאית (מתארת כתבה בהתהוות) והשימוש בלשון עבר כאן, צולע ומיותר. היו מספר כאלה שגרמו לי לעצור לרגע, אך לא העיבו על החוויה (בפועל, מתברר שגם אני מערבבת).

התוכן

הסיפור קיים ואפילו מיוחד בדרכו. זה לא שהוא השאיר אותי פעורת פה, (את רוב העלילה ניחשתי תוך כדי...). בכל זאת נחמד לקרוא, ולגלות שצדקתי בהערכותיי, זה לא רע.

זה סיפור על אשמה, חרטה, אנושיות ואמונה כי למרות שאת הנעשה אין להשיב, צריך להמשיך ולנסות. אה ויש שם פיספוסים, הרבה כאלה, פיספוסי חיים.

עריכה, עריכה ועוד
(וגם שפה ועבודת הכנה)

הפונקציה מולאה לחלוטין וע״י מספר דמויות (עורכת אחראית, מתרגמת, עורכת תרגום!) העבודה שהושקעה ניכרת היטב ביצירה.
השפה ׳עברית׳, אך לא גבוהה. מחוברת לכותב, לתוכן וגם אלי. למרות שכהעדפה, הייתי נהנית ממנה יותר לו היתה מעט ׳ספרותית׳/פחות שטוחה.

על מנת לודא שהכל ברור, במקומות מסויימים נבחר להבהיר הטיות ושמות באמצעות ניקוד, אךךך המקצועיות.. .
תוהה עד כמה ההתלהבות שלי כאן מוכיחה כי המצב במחוזותינו, עגום.

עבודת הכנה בשפע הושקעה כאן וזה נעים מאוד. עובדת קיומה, מבהירה את חשיבות הקורא כפי שאמורה להצטייר בעיני כותב. סופרת! במקרה זה. כפועל יוצא, אני מכבדת אותה ואת עבודתה ומגיעה ליצירה מוכנה להקשיב ולחוות את שטוותה (עבורי טוותה?).

מיוחד או פחות

משפטים שנשארו איתי, כביכול יש הרבה. אבל במחשבה וקריאה נוספת, רובם משפטי מפתח בסגנון ספרי עזרה עצמית סוג ב׳... הנה כמה דוגמאות.
״החיים הם רצף של שעורים שצריך לחיות כדי להבין אותם״.
״את מה שמצטערים עליו, לא שוכחים לעולם״.
״כל הצטלבות דרכים מרחיקה אותנו מנקודת ההתחלה״.
״החיים הם למידה... אנחנו לא אמורים להיות מושלמים, רק לשאוף להשתפר״.
״העבר אף פעם לא באמת נשאר בעבר״.
״קח מאדם את נשקו ותן לו לעבוד, ותמצא שהוא פשוט אדם ולא משנה כלל מאין הגיע״.. אז יש לנו ו.. ו.. ואין כאן הארה פילוסופית.
על זה נאמר, ׳אל תפתח את ספרון המפתגמים, דבר אלי כמו בן אדם׳!.
ואולי כל הקטע האחרון נכתב רק כי נלחץ לי כפתור הציניות.. בטעות.

באגף המיותרים

מעט name dropping באנגלית ובגרמנית הרגישו ׳כבדים׳ על הטקסט (שמות מקומות ומאכלים בשפת המקור) ועברו מיידית לאגף ה׳רפרפתי׳.
עודף פרטים כמו ׳אבא שלי החל לנהוג חזרה לכיוון פיצ׳טרי, וכעבור דקות אחדות נתקענו בכביש 85 בפקק של עומס תנועה ביציאה..., עד שהגענו למלון שלנו בכיכר סי-אן-אן׳. אין צורך לשרטט מפה, לא מתוכננת לי נסיעה. לעלילה זה לא תורם, מעייף זה כן. מניחה שריבוי הפרטים נבחר לטובת בניית אוירה מושלמת ועל כך אני מודה. לי זה הספיק, אבל לא היה נורא.

שוב מסבירים? (הבנתי)

גם ההסברים מעט כבדים. אם יצאת עם אביך למסע ממדינה למדינה, אין צורך לחזור ולהדגיש שזה הוא שנמצא שם איתך. ״מאחר שהזמנו את הטיסה ברגע האחרון, ישבנו אבא שלי ואני בנפרד במטוס בבוקר״... שיפטו בעצמכם, כאן זה אולי מתקבל על הדעת, אך זה לא המופע היחיד של התופעה.

לא מדובר בספר שהתקשיתי להתנתק ממנו, אבל נוכחותן של הדמויות שרתה עלי במהלך שעות הריחוק ממנו ובכל אופן מדובר בספר שהשאיר לי חיוך.

ולמתקשים עם סוף קורע לב, מבטיחה (ללא ספויילר), בגבולות ההגיון והמציאות, חלק נפתר וחלק פחות, החיים טובים בעיקר אמיתיים.

זה לא קל ומודה, הספר הזה פתח אצלי כמה תיבות נעולות. אם אתם לא במצב רוח לניתוח עצמי, עדיף תשאירו אותו על המדף.

מרווחי נשימה 1-4 / אלי ספקטור

סקירהההארוכההה (כמעט כמו הסדרה)
מלאו מים, הכינו כריכים, חטיפים.. ורצוי תפוח גם.

עד עמוד 53.. (בערך..דיגיטלי), הייתי עסוקה בלנסות להבין על מה דברו, מי שדברו.
ואז הגיע עמוד 130. קפיצה אתם חושבים? (לרגע שקלתי קונספירציה), בפועל, פשוט לא הרגשתי.

אלי(נור) שעצבנה אותי בצורך האובססיבי להכעיס (גם לי יש כזה, אבל לעסוק בשל אחרים זה מרגיז), חדרה לי את חומות המגן, דישדשה בשלולית הצינית שבי (לא מנסה להתנגד).. ובעיקר בלי להתכוון כמובן, עשתה לי נעים.
כשהיא חרדה, בורחת ומתעמרת בעולם, הרגשתי את גלי הפחד גואים גם בי. כשהיא מצליחה ומצחיקה, התפלאתי יחד איתה (כי זה לא ברור מאליו ולרוב ממש מפתיע).
היו פעמים, בהן ׳הראי׳ שהציבה בפני, כמעט וגרם לי להפסיק בקריאה, בבחינת TOO CLOSE TO HOME, אבל התגברתי.
עד כאן הספר הראשון.

לעומת הראשון, בספר השני, התחלתי לתהות ׳על מה המריבה הפעם?׳. היא אמרה/הוא עשה/איך הוא מרשה לעצמו/מי היא חוש... התשתם!, אתכם/אותי/אותנו גם יחד.
אז ברור שהנוגעים בדבר מודעים להתשה שבוודאי באה להבהיר את חומרת המצב.. בקיצור הבנתי!.

הספר השלישי התחיל טוב. מן תחושה נעימה וחמימה, שבדיוק כמו אצל אלי, גרמה לי להבין שהדברים JUST TOO GOOD TO BE. ספר זה מעט פתלתל לטעמי, במהלכו רציתי לדפוק את הראש (לעצמי, לדמויות ובאופן עקרוני למי שיתקרב, ראו הוזהרתם). יתכן ששילוב עם הספר השני וקיצוץ סצינות שחוזרות על עצמן, או תורמות לי את מה שכבר ידעתי, היו גורמים לי לשלם את ״מס המועקה״, מעט יותר בקלות.

בספר הרביעי נאלצתי לבדוק לעצמי דופק מדי פעם (רק ליתר בטחון). בחלקו הראשון היתה דרמה, שינויי עקרונות וכיווני חשיבה מיוחדים. בחלקו השני, לעיסת יתר וחזרתיות מיותרת לטעמי, שפשוט הכאיבו לי בלסתות.

ברמת הסדרה, אפשר היה לקצץ מעט בסאגת ה׳תלך/תבוא׳ שאיבדה מאמינותה עם הזמן (לדעתי חסרת הסבלנות לפחות).

בספירה הכללית היו לנו

* מדינות שתיים

* פעמיים ים

* דמות אחת ראשית ולא יציבה, חכמה להפליא ונחמדה לפעמים. כזו שלעיתים כיף להזדהות איתה (או לקחת הביתה על מחזיק מפתחות) ולעיתים מתחשק לאשפז בכפייה, לזרוק את המפתח ולגמור עם זה כבר!. ככל שמתקדמים כרונולוגית, היא מתבחבשת עם עצמה (׳לא עברית׳ ולי מותר) עד זוב דם (תרתי משמע או יותר). מעיקה על הסביבה, על עצמה ובעיקר עלי. לפעמים רק רציתי שתלך כבר... . יחסי אהבה /שנאה עם אלי, יצרו בי תחושת אמינות (אולי כי עוד לא נמצא האדם שאני רק! אוהבת).

* ׳גולדן בוי׳ אולטימטיבי אחד, אבל מהזן האיכותי. זוהר מדי ובעל תכונות נערצות בלבד עד שלב מאוחר בסיפור.. מצטערת לא קניתי (הציניות תקפה). אהבתי אותו ואוהב גם אם ניפגש (בטוחה), אבל נו.. באמת!.

* הממממון דמויות רקע, חלקן מתחלפות וחלקן נטשו ללא הסבר בין הכרכים (גם אלי היתה מסכימה שתמיד עדיף לא להיקשר).

* חתול, חתול וחתול.

* וכלב אחד בתפקיד כמעט ראשי שמיוחסות לו לעיתים, תובנות אנושיות (על זה אני! לא מתווכחת).

בכל הקשור לשפה, היא טובה לרוב. ובלי קשר מהות הכתיבה כאן העבירה אותי תהליך מעניין. בשל העובדה כי הספר נכתב בעברית, יד התרגום והקושי שבמעבר משפה לשפה, לא נגעו בו. אבל הסיפור מתנהל ברובו באנגלית, כך שמצאתי עצמי ׳מתרגמת׳ לי מילים או משפטי מפתח, מתוך רצון להבין/להיות קרובה לסיטואציה.
האם ב״עולה על גדותייך״, (אנלוגיה שממש אהבתי את פיתוחה בסיפור), התכוונה הסופרת (כן, סופרת), ל overwhelmed ?Flooded? וכו׳.
״באפלה של כמה רגליים טובות מתחת לקרקע״, מתייחס לדעתי לביטוי six feet under", שמייצג באנגלית את עומק הקבורה. כמו ה׳עמוק בקבר׳, העברי.
בנקודות אלה בעיקר, הייתי מצפה לעריכה (או תרגום), יעילים ואיכותיים יותר וחבל, כי באופן כללי הסיפור כאן איכותי והעריכה לא רעה.
אמנם שונה מאוד בין שני הכרכים הראשונים לאחרונים (בראשונים מצאתי המון מה להגיד בעניין העריכה  והחלטתי לחסוך מכם את רוב הערותיי. בואו נסגור על ׳לא מאוד הפריע לי ברצף, אבל לא היה אמור לקרות׳).

תוסיפו לזה ביטויים כמו ׳דושבאג׳ שחוזר על עצמו (וגם אם לא נמצאה לו חלופה הולמת בעברית, אין לו מקום בעברית שמכבדת את קוראיה) ו׳היבריס׳ שאפשר היה לתאר פשוט כחטא הגאווה הנוצרי.

״לא טרח לשים עניבה״... איפה אמא שלי איפה?!. עניבה לא שמים וזה נכון גם לגבי שאר פרטי הלבוש.

״הוא אמר שוב בשקט ויוצא״.. יצא? יוצא? הוא כאן בכלל? (בקיצור, יש כאן מישהו?).

״מוחי לא הצליח לדבר עם איברי״ אוף.. שוב בעיית תקשורת בין האברים?

״בין הנישוקים שלו״.. אני מעדיפה נשיקות.

״התעלמתי מצלצול הטלפון שהוא עשה לי״. את הטלפון שלי עשו ב-apple, כולל הצלצול.

והיתה גם בחירת מילים ייחודית בתחום שפתיים. הפעם תחת השורש ל.ח.ם. ״הוא הלחים שפתיו״.. וכו׳. בניגוד למקרים אחרים, הבחירה בפועל שמתאר הלחמה יכול בקלות להצביע על החום של הפעולה. בכל זאת, שפתיים לא ניתנות להחלמה והשימוש הגרנדיוזי, במקום פשוט, לתאר ששפתיהם התחברו/נגעו/נצמדו עד אימה וכו׳, מעט מנמיך את התאורים הנ״ל לטעמי. בבחינת יותר הוא פחות... או פחות הוא יותר, אם תרצו.
אגב, חלק מהאקטים המיניים מתוארים גם הם באותו סגנון ׳מלחים׳. "הוא הלחים עצמו אלי", "הלחים ידו אל חזי" וכו׳. גם במקרה זה אפשר למצוא הגיון מסויים בבחירת הפועל. אלא שבכל מקרה עדיף היה להשתמש במרכאות, כי הרי מדובר בביטוי מושאל מתחום אחר ולא בגבר אימתני, מלחם המכוון אל חזי בידו (מקווה).

ברשימת ה׳ישארו איתי׳

הביטוי האלמותי שמיד אימצתי... ״בלונדינית חד תאית״ (עובד גם על ברונטית, שטנית וכו׳ ואפילו, רחמנא לצלן, על כמה גברים...).
״Karme is a bitch... ואת אלו שממש מעצבנות אותה״ (שימו לב לשימוש בלשון נקבה), ״היא תשיג עוד בגלגול הנוכחי״. שלא תגידו שלא סיפרו לכן, אני ניזהרת.
״זה לנצח... עד כמה שנצח יכול להישאר״, ג-א-ו-נ-ו-ת!. לא יכולתי להגיד אל זה יותר נכון בעצמי.

עוד ב׳ישארו איתי׳

נשארו גם כמה סימני שאלה קטנים שלא קבלו מענה. לא משהו שפוגם בסיפור או מקשה על סגירת מעגל.. יותר בסגנון ׳זה היה רמז ל..?׳ או ׳לאן אפשר היה לקחת את העלילה מכאן?׳.
באופן מפתיע לא רק שזה לא מרתיע, זה מספק לי נחמה. מן תחושה שהדמויות אנושיות יותר.. ואני לא יודעת הכל!.

'עד כמה התאבדתי על קריאת הסדרה׳

את החלק הראשן הזמנתי (דיגיטלית וללא דחיית סיפוקים), ב22:00 בערב שישי אחד.
את השני הזמנתי יומיים לאחר הראשון 1:02 (בלילה), הראה השעון.
למחרת ב18:00, הוזמן השלישי.
על הכפתור הדיגיטלי בדרכי אל הרביעי, לחצתי בשעה 2:38, ביום המחרת...
סיימתי בקול תרועה (דקה) בשישי לאחר מכן, 23:00. תעשו את החישוב.
-חשוב להדגיש כי כל חלק הוזמן עם סיום קודמו ולא רגע לפני.

אז אולי מוקד המשיכה שלי, אל ׳אלי ספקטור׳ הספרותית, שונה משל אחרים (במסגרת הביקורתיות, השיפוטיות ומה שביניהן, זה אפילו הגיוני). אולי נקודות המגע הביוגרפיות שלי נוגעות יפה בסיפור חייה (daddy issues מישהו?). האמת היא שזה ממש לא משנה (ולא אמור לעניין אתכם). העובדה היא שאני שלה.. כרגע (בלי התחייבות מרחיקת לכת, קשרים מחייבים שהם נסיונות סידור עדר במסגרות וירטואליות בעולמנו השואף לשלמות מאוסה, כמובן) ואל תגרמו לי בכלל להתחיל לדבר על המושג ׳אהבה׳. בינתיים זה מתאים וזה מה שחשוב (לא מתנצלת על מה שעושה לי טוב ... 
מצטערת אם זה עושה לכם פחות).

חוויה מסובכת, אבל חוויה!.

טריגר יפיפה / ר.ק.לילי

באמת שרציתי להמליץ שתעשו ׳כאילו קראתם׳, כי אין שם שום דבר טוב בפנים. אבל אני גם מבינה לחלוטין את מי שימשיך אל הספר הזה... כי גם מערכות יחסים רעות (תרתי משמע), עדיף לסיים, ולו על מנת להיות בטוחים שזה נגמר.

רק זכרו להגן על הלב, או על כל איבר שעלול להתאכזב מהטקסט הרדוד. למוח (שלי), אני בספק אם זה יעזור.

אוי נו באמת! חיכיתי לספר הזה, באמת שחיכיתי.. הוא שלישי (ואחרון בטרילוגיה), אז למה ככה? למה? באמאשל׳כם!? (אתכם הסליחה, אני מנסה להידרדר לאווירה).

הסיפור מעייף

לא יודעת אם התבגרתי מאוד (או נורא) בחצי השנה האחרונה מאז קראתי את שני הספרים הקודמים, או שהסיפור איבד מקסמו במערכה השלישית.
כמה עוד אפשר להיות יחד ולספר (גם לעצמנו) שאנחנו לא? או לרצות להיות ביחד ובכל זאת להגיד ׳לא׳ גורף לאפשרות?!.
ספר שלם בסגנון ״אוי ואבוי!, תמשיך״ או ״כואב! אבל תמשיך״ (טוב זה אולי מתאים גם לסיפור מעט אחר).

דוגמאות למשפטים שעדיף לנו בלעדיהם

״הוא ראה בעצמו אכלני״. הגיוני, כי אני הרגשתי ש׳אכלתם לי את הראש׳!, בניסיון לגרד את השפה העברית מלמטה. אבל להמציא מילים? זו פשוט יומרנות (אפילו ׳האקדמיה ללשון העברית׳ מתקשה לרוב, במשרתה שלה עצמה).

״ותקלטי, טורטיה עבודת יד״. וואלה?!, היא גם יד ראשונה מרופא? ה.. טורטיה שלך?. (מבינה שאני יורדת פה אל עבר המקצוע העתיק בעולם, אבל השפה, כמה יכולה להיות ירודה השפה?). 

 ״הוא עדיין בישל חבל על הזמן״, אותי מעניין איך הוא עושה חצילים. גם התוכן, גם סגנון הדיבור וגם השפה.. אוף .
מסכנה דניקה, יחד עם הברך, ניזוקה לה גם היכולת להתבטא כמו בן אדם (או שאולי זו המתרגמת? מה מצב הברך שלה?). באותו עניין, לא אומרים (או כותבים) ״לא היה אכפת לי מהאי-נוחות...״. קצת עקום, אבל אם את חייבת, ׳לא אכפת היה לי מאי הנוחות׳, אי הנוחות, אי הנוחות!!!.

״דבר ראשון הוא הכין כוס מים״, בחיי, מתאפקת לא לכתוב כאן כלום.

״הוא לא היה חפרן כמוני״.. הוא גם דבר ׳לא עברית׳ כמוך?.

״שמחתי שטרחתי..., כשראה אותי הפרצוף שלו נכנס לריפיון שרירים פתאומי״. מדאיג!, זה מופיע בספרי הרפואה?
בעצם אל דאגה!, במשפט הבא... ״פניו חזרו לקווים נטרליים״. שמחה בשבילו, כי שלי לא חזרו, מאז פתחתי את הספר הזה (ומה זה בכלל קווים נטרליים?).

״כל זכר קלוש לזהירות שהרגשתי... נרמס תחת רגלייה של ההבטחה...״. אוווף! מי פה הרגיש זהירות לאחרונה? (או זכר קלוש לזהירות?) ו... רק להבטחות שלי אין רגליים? (סבתא שלי טענה שגם לשקר אין). למה צריך משפטים הזויים מגובבים שכאלה? לא יודעת אם הכשל ספרותי או תרגומי, אבל שמישהו יעמוד כבר בפינה!. 

״אזרתי נחישות וטיפסתי לתוכה״.. לצורך הבהרה, הכוונה כאן היא טיפסתי לתוך מיטה!. עד כמה שידוע לי מטפסים אל או על מיטה ולא לתוכה (גם לא ׳יושבים בספה׳ תתפלאו). ולשאלת ה״אזרתי״ כל הכבוד על המילה, ללא ציניות הפעם. 

לטעמי נהוג לאזור כוחות או אומץ, אבל לא בטוח שנחישות היא טעות נוראית בנקודה זו. פשוט ׳הייתי נחושה׳ היה עושה את אותה עבודה, מינוס אפקט הקשקוש. 

״ידי לא ממש קפוצות (מילה טובה!), אלא יותר מתכווצות לתוך עצמן בנסיון לא לגעת בו״.. רגע, לא הבנתי.

 ״אצבעות נגעו בפטמה ולשו בבשרי המפויס״ (מישהו מוכן לעזור גם כאן? לא חושבת שהיו לי אי פעם... מפוייסות).

לצערי, יש עוד המון דוגמאות. זה פשוט הפך להיות מצחיק ככל שהתקדמתי בקריאה (קודם הרגיש עצוב). בכל מקרה בטוחה שהעקרון הובן.

כמו שכבר נתקלנו בספרים אחרים, גם כאן קיים שימוש מיותר במילה ׳אני׳.
״אני הייתי..״, ״אני אמרתי..״ וכו׳. ריבוי אישיותי מישהו?

וקצת גם ענייניי תוכן

באמת, חברנו חסר הגבולות!, עם כל הכבוד לפנטזיית ה׳אני אבלבל לה ת׳מוח בלי הפסקה, אתיש עד אימה, אשתמש בכל פיתול עלילה שיש בספר ההוראות (ובכל הסנטימטרים שהסופרת הועילה לנכס לי) ולבסוף אזרוק אותה על הכתף או אגרור אותה למערה הקרובה, סטייל איש מערות (ולא בגרסתו המודרנית), אפשר פשוט די?!!.

היא אמרה ׳לא!׳, תכבד. היא אמרה ׳גדול עלי!, סביר שזה כך. חוסר הקשבה במסווה ילדותי של ״אבל אני רוצה, רוצה, רוצה אותך״, it's unappealing! ומטריד עד מאוד. לעשות מהסטייה הזו ספר שלישי, זה סתם ביזיון. הספרים הקודמים נמרחו מעט אבל היה שם סיפור. פה נשארנו עם המריחה כסיפור מסגרת ריק מתוכן.

דימוי הגוף מכה שנית

נושא נוסף שהטריד אותי מאז הספר הראשון ועד ימינו, קשור בתאור ודימוי גוף. למה הגיבורה חייבת להיות דקיקה עד אימה ולמה הגיבור חייב להיות ענק בלתי יתואר שזרועו (ואפילו אם התכוונו לזרועותיו), עולה ברוחבה על מותני הגיבורה?!. אין בזה שום הגיון פיזיולוגי/פיגורטיבי ואותי זה בעיקר מעצבן. היא יכולה להיות דקת גזרה או פשוט רזה והוא יכול להיות שרירי וגדול, אבל ההגזמה שבתאורים מעייפת וזורקת אותי אל מחוץ למסגרת האמינות.

ואל תתנו לי בכלל להכנס לתאורי איברים אינטימיים בסגנון ׳זנב ארוך לו עד ברכיים׳ כפי שמתוארים פה, זו סתם הגזמה שעדיף לכולנו לא להתעכב עליה.
התאורים המוגזמים לא מבהירים עמדה, הם מעייפים ו/או מעליבים. מעדיפה שיסמכו עלי שאבין לבד את התמונה. לעברית התיקנית יש יכולת מופלאה להבהיר סיטואציה קטנה כגדולה. אין צורך לשלוף את המילים הגרנדיוזיות, תיקניות יספיקו לי, תודה.

בקיצור, באמת שרציתי להמליץ שתעשו ׳כאילו קראתם׳, כי אין שם שום דבר באמת, בפנים.. . אבל! אני מבינה לחלוטין את מי שימשיך אל הספר הזה... כי גם מערכות יחסים רעות (תרתי משמע), עדיף לסיים בטוב.
רק זכרו להגן על הלב, או על כל איבר שעלול להתאכזב מהטקסט הרדוד.
למוח, אני בספק אם זה יעזור.