תעשו לי טובה / גייל פארנט

כן, באמת תעשו לי טובה.
או אולי תעשי לי טובה ותחסכי ממני ספר שהוא גיבוב מעייף של מה שקראתי קודם מבית אותו יוצר.

כי הדמות האידישאית סטייל, שמקטרת כאן על העולם, חמושה בחוסר הבנה בסיסי, על מגבלות המין הגברי ועמוסה בחוסר יכולתו של המין הנשי, פשוט לשתוק. מעבר לכל אלה, היא מעייפת, כל כך מעייפת.

אוי, די, תמשיכו

מכירים את זה שסטנדאפיסט עומד מולכם ופותח ב"מכירים את זה ש..."? ואם הוא לא היה חוזר על עצמו תוך שימוש באותו טריק בפעם המיליון, עוד היתם עלולים לצאת משועשעים מהארוע? כך גם כאן.
ציניות היא כוח, היא הכל והיא לפעמים אהבת נפשי.
אבל אפילו ציניות זכאית למינונים מדוייקים במיוחד, על מנת להחשב נעימה ומבדחת.
כשכל משפט שני נע בין ציניות לצורך פשוט עד דבילי, להצחיק על חשבון מישהו (ולרוב על חשבון הדמות הראשית), אפילו אני מתחילה להתנמנם.

מתברר שממש כמו ב"שילה לוין מתה והיא חיה בניו יורק" (ספר לח מתרבות יהודית יללנית), גם כאן, כשהגיבורה היא ברברה שלא מדגישה את יהדותה ברבים, הנטייה הדביקה נשמרת ושורדת בשמחה מיותרת (ללא הבדל דת, גזע ועם חיבור ישיר למין).

זה צער בעלי חיים, אפשר די?

היא מייללת, מבכה את גורלה נטול הילדים, מחפשת ניו יורקר ממוצע שיעזור לה לטפל בבעיותיה ומתמודדת עם דעותיה הארכאיות של אמה (ממש כמו כל אחת אחרת).
ואם היא מנסה לשכנע אותי שהיא מתירנית מסביבתה, כי הגדילה לקנות חזייה חושפת פטמות ותחתונים פתוחי מפשעה, הרי שהפוסל במומו פוסל (ואצלי בעיקר נוזל, האיי קיו ואיתו מקורות החשיבה העצמאית).
אפשר היה גם ליחס את ה

איך לא ראיתי את זה?

כל כך דומים שני הספרים מאותו בית יוצר, שככל הנראה הגדיל מישהו להזהיר, בדמות כריכה דומה עד דומה מאוד.
אולי כמו קוד סודי שלא פתרתי, הייתי אמורה לשים לב ולהיזהר, כי האפשרות שמישהו חשב שזה יפה ונחמד לייצר כריכות דומות עד גועל, תוך רצון עקר ליצר סידרת זוועתונים, פשוט קשה מנשוא.

I Did It... Not

מיותר לציין כי העובדה שאני עדיין כותבת ועדיין בקיאה מספיק בנפלאות השפה העברית, מאותתות שלא הצלחתי לסיים את "תעשו לי טובה" של גייל פארנט.
הייתי עסוקה ב"לעשות טובה לעצמי" ולשמור על מקורותיי המוחיים, שלמים וכשירים למען הספרים הבאים.

קורה...