הייתי במצוקה. מצוקת עצבים רגעית, כשחברות המליצו לי לקרוא על אדם קונור. לקרוא עליו, או לפחות לשנוא.כי אם לשנוא את העולם, למה לא לשנוא את אדם קונור?
ולמרות שהוא שטוח כמו נערה טרום גיל ההתבגרות המיוחל, הוא גם חמוד לרוב ובאותה מידה ועונה בדיוק על דרישות הבסיס במצבם הרגיש של עצביי המעורערים.
כי אין שם שום דבר שלא ראינו כבר, אבל מה שיש, נחמד עד מתקבל על הדעת (וזה כנראה לא מעט).
הדמות הראשית, נשית, עצבנית ומעצבנת. היא אוהבת בסתר ושונאת בקול רם ובאופן כללי גסת רוח (וגסה בכל קנה מידה אחר), מציאותית ונהדרת (בעיקר כי אין בה שום דבר מתוק).
הגבר בסיפור (וזה לא ספויילר שקוראים לו אדם קונור) חתיך עד מאוד כמובן, רב שרירים, חסר יומרות ומצוייד היטב (כי לא נוכל להימלט מסטיגמות בסיסיות).
למה בנות למה?
לאורך הספר כולו הדמות הראשית פונה לקוראים (שזה כשלעצמו מחדל ספרותי לטעמי), אבל על מנת להגדיל את הזוועה היא פונה אך ורק לבנות שבינינו.בואו נגיד שזה מנמיך את הטקסט ואת כולנו, אבל משדר משהו מאוד חברי, פשוט וארצי שמתאים לטקסט הנ"ל, אז שיהיה...
שפה עליונה/שפה תחתונה
היו כאן משפטים רבים שלא הפרידו באופן מובהק בין המשוחחים. כאלה שגורמים לך לחזור ולקרוא על מנת להבין מי מהדוברים אמר את המשפט האחרון, רק כדי לגלות שאפשר לקרוא את הדיאלוג משני הכיוונים. מדובר בתופעה שכמובן לא תרמה נחת לעצביי הרופפים, אבל עברנו את זה יחד, הם ואני.קבלו את העובדה ששיערה של הגיבורה מוגדר פעם קצר ופעם ארוך, עד הכתפיים ואסוף לקוקו (בניגוד לשיער קצר), תוסיפו לזה תרגום נמוך עד יצירתי, מהסוג הממציא מילים שלא קיימות בשפה העברית (אליעזר בן יהודה מודה לכם ממקום משכבו) ותקבלו חווייה מפוקפקת משהו בכל הקשור בשפה ובאמינות לפחות.
כי "להינמס" זה לא בעברית (או בשום שפה אחרת כנראה) ו"הפשיל" הוא פועל שאין קשר בינו ובין ראש אנושי, או אחר.
היו עוד, ואם לא על שום דבר אחר, נסו לאהוב אותי על שמנעתי אותם מכם.
באופן עקרוני, זה סיפור בסיסי שלא מחדש דבר. כזה שכבר קראנו יותר מפעם אחת ובעוונותינו סביר שעוד נקרא.
מכאן גם הסקירה הקצרה (יחסית). פשוט כי אין עוד מה לכתוב או להגיד.
"או שהולכים בגדול, או שהולכים הביתה, מה?" מודה שבחרתי באפשרות הראשונה... זו כנראה לא טעות, אבל גם לא חוויתי כאן עודפים קשים של התלהבות.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה