קראתי מעל מאה עמודים מתוך 266 עמודי הספר הזה (בתצורה דיגיטלית) ועד רגע זה לא הצלחתי להבין מה פשר הסליל ו/או החוט הכחול. זאת כמובן, בלי להתייחס לעובדה שבמהלך הקריאה השתוקקתי ללפף חוט סביב צווארי שלי, הכל על מנת להימנע מהמשך הסאגה המעייפת המתוארת כאן (ולא, לא איכפת היה לי אם החוט כחול, או אם הגיע מגולגל על סליל כלשהו).
מדובר במשפחה אמריקאית החושפת את חייה לאורך השנים בסגנון מתבקש ובגוף שלישי. לא, אין כאן חדש והסיפור השטוח דומה לתאור כל תמונה משפחתית/פרוורית/אמריקאית שכבר פגשנו.
הבית הגדול שנבנה בעמל כפיים והמרפסת הגדולה בחזיתו, שלושה ילדים (בעצם ארבעה) בסגנון אמריקאי מובהק, כולל הכלב, עיסוק היתר בסביבה הקרובה ושלושה דורות של משפחה עפ"י תרבות ה'גאווה אמריקאית למתחילים'.
זהו ספר שהיה לרב מכר, בארץ מוצאו (הלו היא ארצות הברית של אמריקה כמובן) וגם בארצנו הקטנה, כך מסתבר.
מבחינתי, עד מחציתו ניסיתי להבין מתי יתחיל הסיפור באמת, מתי כבר יגיע ההסבר למטרה שלשמה התכנסנו ולשמה אני מבזבזת זמני וקוראת סיפור יבשושי.
נגיד שבלעתי
זה נכון, אפשר בהחלט לכתוב ספר בסגנון 'יום בחיי', על מנת לתאר חיים שלמים ובנאליים, אבל כשכל משפט עובר מיידית לאגף ה'יכולנו לחיות בלי המידע הזה' זה כמובן כבר הרבה יותר מדי."אנחנו עצמאים מדי לדיור מוגן,"
"עצמאים? שטויות. זו סתם מילה נרדפת לאנוכיים. אנשים נוקשים כמוכם בסוף נהיים הנטל הכי גדול."
בואו נאמין לרגע, שיש מה לכתוב על משפחה שילדיה בוגרים והוריה מזדקנים בהתאם. כשההורים יוצאים לפנסיה ומאבדים אט אט אחיזה במציאות והילדים נאלצים לאסוף את חייהם (כולל בנות זוג, צאצאים וכלבה) ולהתחיל מחדש על ספת בית ילדותם.
אבל למה זה אמור לכלול תאור כל נשימה ונשימה בנפרד? כל משפט הזוי עד מיותר שנאמר בין בני משפחה מתפוררת.
תקנו אותי אם אני טועה, אבל אם זה לא תורם להתקדמות העלילה, זה לא אמור לעניין גם אותי וזה נכון לגבי חלק ניכר ממשפטי הספר הזה (אני לא מגזימה).
"נדרשו לא פחות מחמישה כלי רכב כדי לקחת את כולם לחוף. הם יכלו להסתדר בפחות, אבל רד התעקש, כמו תמיד, לנהוג בטנדר שלו. אם לא, איך הם יוכלו לסחוב את כל מה שהם צריכים, זה מה שהוא תמיד שאל - את הרפסודות והגלשנים, את צעצועי החוף לילדים, את העפיפונים והמטקות ושמשיית הקנבס הענקית שבמרכזה מוט מתכת מתקפל? (פעם בימים שלפני המחשבים, הוא נהג לכלול גם את כל כרכי אינצקלופדיה בריטניקה.)"
מדד הריפרוף
דילגתי בין עמודים כמו מתעמלת סובייטית מועמדת למדליית זהב בגמר האולימפיאדה של חייה.אין עמוד שעמד בדרכי ואין משפט סתום ומיותר שלא ויתרתי עליו לטובת חתירה נחרצת אל סוף הספר הזה (תוך הבנה שהוא כמו אחרים לא באמת תרם להתקדמות הסיפור).
לסיום, משפט שמייצג נכונה את הספר הזה והחוויה הקשורה בו.
"הוא היה כמו כולם, אמר רד. בלתי -נסבל וגם חביב. רע וגם טוב." מינוס הטוב במקרה הזה.
כבר מתאוששת וניגשת לחפש ספר אחר.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה