סרוטונין / מישל וולבק

מלבד היותו הורמון חיוני, 'סרוטונין', הוא גם ספר דק מדויק, מהסוג שנשאר ציני, חכם וחזק. מצד שני, הוא עלול לספק חוויית טעם עבש, אבל במובנה הטוב, אם זה אפשרי בכלל. 

מי גיבור של אמא?

הגיבור מתואר כאנטי גיבור בעיניי עצמו, בעיני הסביבה ובעיניי כמובן. הוא ציני, מתנשא לעתים ובעל יכולת התבוננות יחודית במוכר והצפוי, כולל האופציה להוציא מהם את חוסר ההגיון שהצלחנו להתרגל אליו ולעתים גם לפתח כלפיו אדישות רבתי.
זה מעניין, לעתים מרגש ברמת התופעה, אבל גם מעייף קלות.

"אולי לא עשיתי הרבה דברים טובים בחיי, אבל לפחות תרמתי להרס הפלנטה."

קווים לדמותה של אותה דמות ראשית יחידה, יתארו רווק, בעיצומו של העשור החמישי לחייו, שמעדיף את עצמו על פני חיברות לא איכותי וכזה שלא מספק את צרכיו.

"... ואני כבר בן ארבעים ושש עכשיו. מעולם לא הייתי מסוגל לשלוט בחיים שלי."

צרכיו אגב, מלבד השתוממות אזורית בנושא תרבות צרפת/ספרד, ימולאו באמצעות אישה (לעתים רחוקות), חומרים פסיכיאטריים (בקביעות) ומלונות שניתן לעשן בהם (אם שפר מזלו).
ממקומו השלו עד יבש ולאחר שמולאו אותם צרכים, הוא מיטיב להעביר ביקורת על הסביבה ועל עצמו, ומלמד שיעור חשוב על ההליכה עם הזרם (או עם העדר אם תרצו), אל מול ההליכה נגדו.

"היה לי אידאל והתחלתי לבגוד בו."

לעתים, כמו כדי להעיר אותנו, יזרוק כאן וולבק אמירות חצופות וינפנף בביטויים גופניים ארציים, מיד אחרי התקף ניתוח פילוסופי מוחץ.
וכשדמות הגיבור/האנטי גיבור, הוא יצור מיני מצד אחד ונתון בכבלי הסרוטונין שלא מאפשרים לו לפתח ליבידו כהילכתו, עיסוק בנושא בתוספת מבנה ספרותי, יצרו מתווה מעניין, מיוחד וכאמור, כזה שבעיקר משאיר אותי ערה.

מעמד האין אישה

הוא לא זקוק לאיש (או אישה), אבל 'נשים לא נזקקות', כביכול, מרצפות את מהלך חייו, ותקופות חייו מוגדרות עפ"י שהייתו במחיצתן.

כאן ניפגוש באבסורד שמתאר את חוסר הצורך וחוסר הרצון, אל מול חוסר היכולת לחיות לבד ונשתכשך בביקורת, כלפני החברה וכלפי עצמנו כולנו.
כי אחרי הכל, 'סרוטונין', הוא ספר על הגבול הפילוסופי, או כזה שעבר מזמן את הגבול. אין בו עלילה סוחפת לתפארת. אבל הגיגיי הדמות הראשית, אותו מספר יחיד, יספקו כאן הרבה עומק וחומר למחשבה.

"האם יכולתי למצוא את אושרי בבדידות? אני חושב שלא. האם הייתי מסוגל להיות מאושר באופן כללי? שאלות מהסוג הזה, אני חושב, עדיף לא לשאול."

כחלק מיחסיו העגמומיים עם המין הנשי, ניתן למנות גם את אלו שהיו לו איתי. כי עם הגיבור של וולבק ועם ספרו, פיתחתי יחסים הפכפכים. מן כן/לא, ספרותי שמשך אותי אל לב לבו של הטרוף הרגעי וזרק אותי החוצה ממנו ואל מנוחה במחוזות עדיניים יותר. בקיצור, הוא לא רע, אבל קראתי בהמשכים, עד שנשברתי לאור דכאון מתמשך, הכולל Name Dropping אכזרי, של מקומות ומושגים היסטוריים. 
יחסינו תמו בטרם עת.

ואנחנו, אולי גם לנו, ממש כמו לאנטי-גיבור של וולבק, יועילו חוסמי הסרוטונין.
שיהיה לכולנו בהצלחה.