שלוש המחברות כאן, מלאות געגוע וחיפוש אחר אהבה מכל סוג שתבקשו לקרוא. אבל יותר מכל, הן מלאות בכוח נשי, זן של נשיות מושכת ומשפחה מטריאכלית, דרכה מסופר הסיפור.
אהבתי את זה, הרי אין משהו שאני אוהבת יותר מנשים חזקות (והגברים כאן לצרכי רבייה ותפאורה בלבד. ממש כמו אצל סבתא).
"היא אישה קטנה אבל גדולה, כזאת שלא מאפשרת לצער לעטוף אותה."
עברית-קשה-שפה
השפה אישית, מהולה בטעמי ילדות (פחות ספרותית) ומדור לדור משתנים האינטונציה (שומעים, תתפלאו), הסגנון, התוכן והמבטא, כולל שיבושים קלים בילט-אין. זה מתאים כאן, מספק אבק וריח של בית, חיים בצימצום וניואנסים נוספים מגדירי תקופה.את מי את אוהבת?
מי שמכיר אותי (או קורא אותי) ולו קצת, יכול לספר שלא מדובר באוהבת אדם דגולה. בכל זאת, במהלך הקריאה, התערבבה בתוכי מלחמה בשאלה את מי מהדמויות אני מעדיפה.זאת משום ש'שלוש מחברות' נוטה לספק דמויות מפתח חמות ורכות, מצוידות בחוכמת חיים מוערכת, כולל כמה שהחיים חבטו בהן, ואפילו מעט יותר מדי. עם כולן, כל אחת וסגנונה, נוכל להזדהות בקלות ואין ספק שזה נעים (אפילו נעים מאד, לפעמים).
בעיקר, הערכתי כאן את שינוי הסגנון שבין הדמויות, כשכל דמות משתמשת בטון שונה ובנקודת מבט יחודית וברורה הניתנת לזיהוי בכל מעשה או ציטוט. מדובר בדמויות עגולות ומלאות, ממש כמו בחיים שלנו. שאפו על זה.
הגיגיי ילדות
הסיפור ברובו מועבר מפי ילדה-נערה, ההגיגים ברובם, אופיניים לגיל ההתבגרות ומעבר לו, ובהתאם הסגנון 'דיבורי' עד שטוח מעט.השפה הדבורה ששוטפת את 'שלוש מחברות', תואמת טקסט, תורמת לו תמימות, חיות וזריקת מציאות ולרוב לא נוטה להוריד מרמתו הספרותית.
מבחינה זו מזכיר 'שלוש מחברות' את 'יש ילדים זיג זג' של גרוסמן, כשילד מעביר מסרים שלרוב מיוחסים למבוגר.
המקרים בהם מצאתי את השפה או הסגנון רזים יותר וספרותיים פחות, ניכרים לקראת סוף הסיפור, שם גם הטקסט מאבד עומק וביחס לסיטואציות עמוקות, נהדרות בתחילתו, מתקבל סיפור מעט דל, שעסוק פחות בעצמו ובשאלות קיומיות מרתקות, ומעט מהיר מההתחלה והמצופה.
חלקו האחרון של הסיפור או "המחברת השלישית", אם תרצו, מספק יותר מהכל, את התחושה שהיה צריך כבר לסיים.
מבחינתי, אפשר היה להסתפק בסיפור האצילי שבתחילת הספר ובהקשר זה, 'שתי מחברות' טובות, זה כנראה מספיק.
ברמת הסיפור המשפחתי, מי שאהב את 'מלכת היופי של ירושלים' ודומיו, ימצא את עצמו ב'שלוש מחברות', כבר מהפסקה הראשונה (הפעם מאגף יהדות אשכנז).
מאיפה זה בא
מצחיק לקרוא טקסט של כותב שיצא לך לפשפש אודותיו.בהתאם נוכל למצוא ב'שלוש מחברות', משפטים כמו "אכילה שולטת במחשבות שלנו, היא מפעילה ומכבה תהליכים שמשפיעים על הרגשות ועל ההרגשות שלנו. כשאוכלים אוכל שמתאים לנו המחשבות בהירות יותר, יש יכולת גבוהה יותר להתבונן פנימה ופחות הסחות דעת."
או
"מה שלא שלך, לא שלך. תתקדמי." מסכימה ומתקדמת.
ככלל, הטקסט הזה מתובל בחוכמת חיים שמתחשק לעטוף לדרך, כמו "גיליתי שלעצב יש יכולת לנוע לכל הכיוונים כמו דיו שמישהו שפך על חולצה לבנה, כתם שחור, חסר גבולות ברורים, שהולך ומתרחב ומשאיר סימנים לתמיד."
וגם כמה מפי סבתות רבות חוכמה, כמו
"קודם כול את בשבילך, אחר כך בשביל בעלך, שלא יסתכל באחרות, ואחר כך בשביל ששכיינים לא ידברו."
"יותר קל ככה. הכי טוב להתחתן עם יתום, ככה לא רבים איפה עושים פסח. לא צריך מריבות." מה שנכון.
אבל הכי הכי, ואם לא ביצעתי אף אחת מההמלצות שקדמו כאן, לפחות "תישתיקי את הפה שלך".
'זה רק געגוע חולף'
כל מי שהמושג "פ'ם" (במקום פעם) מעורר בו משהו, מי שהיתה לו סבתא, שגדל על ברכי אישה גדולה מהחיים, שהיה של מישהו שכבר איננו, ימצא כאן את עצמו ויתגעגע.כי 'שלוש מחברות' מציף תקופה לא קלה ונהדרת, ומספק הזדמנות לחזור אל ענן זכרונות נהדרים של מי שהיו וכבר לא כאן. יש כאן געגועים לתקופה, לחסכנות ופרקטיות, לנשים לא גדולות עם חזה דווקא כן, לשמלות... געגועים לסבתא, למשפחה ולדורות אחורה.
סיפור קטן ומחמם לב ברובו (ומעט שטוח בקצוות).
מוזמנים לצלול אל ביצת הגעגוע.
לכו לקרוא.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה