את שאול פגשתי בעמוד הראשון, מתוך כתיבה מתנחמדת, בסגנון פופוליסטי עכשיוי, שכמו מבקש 'תאהבו אותי' (לא משהו שמומלץ לנסות בבית אם כבודך העצמי יקר לך).ברמת הסיפור, ההתחלה התלושה עד יללנית מנעה ממני להתחבר אל אותו שאול, שבמשחק מילים מעורר תהיות, זמנו שאול כמובן.
בשלב מאוחר יותר, אותו משחק מילים, יתגלה כאלמנט הספרותי העיקרי שראוי להתפאר בו כאן.
למה ככה?
כי 'זמן שאול' מביא אל הבמה סופר קפוץ ישבן, מַשְמִים ומתנשא (והשתיים האחרונות הן רק קצה רשימת המילים בהן יכולתי לתאר אותו לו נדרשתי. כולן משום מה, מתחילות באות מ').דמות עלובה למחצה, שצופה איך הערכת ההגמוניה הספרותית כלפיה, הולכת ומתפוגגת ככל שעובר הזמן.
בדרך לא דרך, תוך מצוקה אישית/נפשית/מיותרת, פוגש אותו סופר בצעירה חצי-משכילה, שבאמצעותה הוא מנסה לחזור אל קדמת הבמה. מתוך היחסים המשונים שנרקמים ביניהם, הוא מחדד את נבכי נפשו הספרותית המתנשאת ומנסה להחזיר לעצמו את אותה הערכה שאבדה, דרך סמים, סיבוכי נפש ורעיונות מקוריים של אחרים.
סבתא שלי, בשלב הזה, בוודאי היתה אומרת "נו שויין".
מי שאול? מה שאול?
כחלק מאותה תחושת 'תאהבו אותי' מאוסה שכבר עסקתי בה, 'זמן שאול' עמוס בביטויים מיותרים, מתנשאים וכאלה שלא תואמים את תקופתנו, בה מתרחש הסיפור.אבל הבעיתיים במיוחד, לטעמי, הם הביטויים העוסקים בשפה 'מלוכלכת' לצורכי זעזוע בלבד.
כי כשהשפה מקדמת את הסיפור, אני יותר ממוכנה לקבל אותה גסה, מכוערת ונוטפת זימה. אבל במקומות בהם השימוש בביטויי גוף ירודים מגיע רק על מנת לעורר אותי מקריאה מונוטונית/סתמית, אני מוותרת על החוויה בשמחה.
בהתאם, הייתי נמנעת כאן ממשפטים כמו
"ג'רמי לקחה אותו לאכול בתוך כּוּס",
"אתה שופך את הזרע שלך בתוך הנרתיק שלי...",
"אדפוק את הסינית המפגרת שלך בתחת... והיא תבקש עוד",
כמו גם משימוש במילים מסעירות שלא לצורך, כ"זין", "זיון" וכו' (את שאר הטיות השורש המכובד, אשאיר אתכם להשלים לבד).
העובדה שהדמות הראשית היא סופר נפוח, לא מחזיקה מים כשמשתמשים במילות זימה, גם אם נשתמש לצדן מילים שלא נוקה מהן האבק מאז ימי בן-יהודה.
כי אם נשים לרגע בצד את התקפי הזימה, ממש כמו קווי אופייה של הדמות הראשית, כך, גם הכתיבה כאן לוקה באיכויות קפוצות משהו ומשתמשת במילים כ"כִּילַי", "צַיְקָנִים" (שתיהן במקרה בעלות אותה משמעות, באבחנה בין יחיד לרבים בהתאמה), "כִימֶרָה", "בִּיכֵּר", "פַּכִים" ועוד.
"מעולם לא הבין את האמריקנים הצַיְקָנִים",
"בִּיכֵּר להיות זהיר",
"גם ארבעת אלפים חמש-מאות הן יותר מדי בשביל המכשיר הכִּילַי".
אז צַיְקָן הוא קמצן וכך גם "כִּילַי".
"כִימֶרָה" הוא יצור בן כלאיים מיתולוגי.
כשמשתשמים ב"בִּיכֵּר", מתכוונים ל'הֶעְֶדיף'
והמילה "פַּכִים" מתיחסת לכלי קיבול קטנים לנוזלים (לרוב לשמן, אם נרצה לדייק).
בסופו של דבר, מביך אך מדויק לכתוב ש'זמן שאול' מספק שילוב סגנונות לא החלטי עד בלתי מתקבל על הדעת, שיוצרים יחד את אבני החצץ הטקסטואליות שצורמות לקריאה ומקשות על הנאה מהדרך.
מגיע לי? לא מגיע לי?
ככלל, מעבר לבחירה הלא ברורה בכמה סגנונות במקביל, 'זמן שאול' השאיר אותי תוהה בנוגע לכמה משפטים מיותרים שהגיעו על מנת לטפח אווירה יאפית עד הזויה, שלא לצורך ספרותי."כן הסיפורים החדשים שכתב היו גלגל ההצלה שלו, ואם אתרע מזלך לשוב לספינה טובעת, שווה לוודא שהגלגל שלך מנופח כמו שצריך."
אם נשים בצד את המטאפורה הלא מדויקת, נגלה שחמורים בהרבה כאן, הם השימוש בגוף שלישי יחיד בתחילת משפט והגלישה הקלילה אל גוף שני, בהמשכו, בנסיון לייצר תחושת חוקיות כל שהיא.
אגב, המילה 'חשב', לו הייתה נכתבת בסוף אותו משפט אומלל, הייתה משפרת ואפילו מטפלת בנושא כָּלִיל.
על זה נישאל כהרגלנו 'הכתובת הייתה על הקיר והעורך איפה?'.
היו גם משפטים בסגנון "אולי הסיפורים החדשים הם חרא. זבל. מזון תינוקות שלא ראוי למאכל אדם.", שמטרתו לזעזע את הקורא מושגת בקלות ו -"למה הכל דביק בדירה הזו? כאילו חייזר התגורר שם לפניו והחזיק את הקומקום עם הלשון", שהנו משפט מוזר עד הזוי שמטרתו לא ברורה לי גם ברגע זה.
אחד המשפטים האהובים עלי כאן , עליו אני מתאמצת שלא להגיב הוא,
"החלון, כמו אחיו הגדול בסלון, היה ענייני ועירום כגבר בבדיקת רופא."
באופן עקרוני, כבר בעמודים הראשונים חוויית 'זמן שאול' גרמה לי להתגעגע לדמותו של עורך לשון וספרות. כזה שידייק את המסרים וימנע צרימות שלא מאפשרות את החיבור המיוחל לדמויות בהן עסקינן.
דברים פשוטים אני מבקשת. כזו אני, גברת שמסתפקת במועט.
אור אחד, לא גדול
אם אפשר למצוא נקודת אור ב'זמן שאול', זו כנראה הביקורת שהוא מציג על העולם הספרותי המסואב שנשלט בידי דעת סופרים מצקצקים, מתנשאים רודפי כבוד והוצאות הספרים שבוחנות יצירה בעיניים כלכליות גרידא.וכשדמות הסופר המוכר-המכובד, נעה בין הרצאות מלומדות רבות כבוד, התנשאות כלפי הקוראים ואיסוף שקל לשקל כראשון העניים, הבקורת שמגישה כאן רוזנבלום נשמעת חזק וברור.
"לזה אנחנו קוראים ספרות: הרבה אנשים (טוב, אולי לא כל כך הרבה), שגונבים במשך דורות זה מזה, כותבים שוב ושוב אותו קומץ סיפורים ומשתמשים במספר צנוע של פעולות ודימויים."
בסופו של יום ניסיתי לבחון האם זמני (השאול מטבעו) אינו יקר מדי, מלהתבזבז על החוויה שמספק 'זמן שאול'.
את העומק הגדול שציפיתי למצוא כאן, לא מצאתי ובמקומו גיליתי טקסט שטוח, נפוח, מתנשא ומעייף לטעמי.
נפרדנו.
ידידות לא נכחה במקום.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה