אלגנטיות של קיפודה: תחנה אחת עשרה / אמילי סנט ג'ון מנדל

...It's The End Of The World As We Know It

אולי זמן קורונה הוא לא מועד טריוויאלי לקריאת ספרים על מגיפות, אבל זה בדיוק מה שנמשכתי לעשות.
סוג של לחטט בפצעים, או לבחון עד כמה חולה הדשא של השכן (והוא חולה, לשמחתי, יותר משלנו).

"שפעת גיאורגיה היתה יעילה עד כדי כך שכמעט אף אחד לא נשאר."

המגפה שתוקפת סביב גיבורי 'תחנה אחת-עשרה' קטלנית ומהירה במיוחד.

באופן לא מוסבר, הנדבקים כולם מקפחים את חייהם, מעטים בלבד צולחים את תקופת המגפה ללא הידבקות והכדור המוכר לנו, כבר לא מוכר.

"מגפת השפעת התפוצצה כמו פצצת נייטרון על פני כגדור הארץ, בעקבותיה בא הלם הקריסה, ואחר כך הגיעו השנים הראשונות, המחרידות, כשכולם נדדו, עד שהבינו שאין שום מקום שיוכלו ללכת אליו, שום מקום שהחיים נמשכים בו כמו קודם, ואז התמקמו בכל מקום...".

אל תקופת המגפה, נחזור במהלך עשרים שנות שרדנות אולטימטיבית, במהלכן יצופו זכרונות "מהעולם שלפני-הקריסה", תוך כדי וגם אחרי המגפה המדוברת.
קהילות חדשות מנסות לפצות עצמן 'אחרי המגיפה הגדולה', בחיים שרדניים ומסוכנים, חיי פליטים מכורח או רצון.

"באותו רגע לא עלה על דעתו שאולי לא תהיה התאוששות."

השורדים מנהלים חיים אפלים, כשכל מה שחשוב באמת הוא להמשיך ולהתקיים בהווה שרוט וחלקי, כשמאחור נשרכים זכרונות עבר טכנולוגי, נהנתן ומפואר, שכמעט ואין לו זכר בהווה היום -יומי, שאחרי המגפה.
"עידן החשמל בא וחלף", איתו התפוגגו גם המים הזורמים, תחבורה, שרותי בריאות ואחרים, כל מוסדות הממשל ואלמנטים קהילתיים/תרבותיים של ציויליזציה בת זמננו שנמחקו אל תוך מחלה קטלנית והעולם כמו מתחיל מההתחלה (ואולי לא כמו).

מכאן, אפשר לקפוץ לתובנות על 'העולם שלפני המגפה', הלא הוא עולמנו הנאור, כשהמותרות שסובבים אותנו כיום, מתגלים בעתיד כמיותרים לחלוטין לקיומו של המין האנושי ומעוררים, תוך כדי, שאלות מהותיות על צרכים, רצונות ובכלל.

"זה ההבדל העיקרי בין גיל עשרים וגיל חמישים ואחת - כמות החרטות."

משמעויות לרוב

אם למדתי משהו מ'תחנה אחת - עשרה', זה עד כמה פשוט וחשוב להחזיק קרוב את התקווה לשרוד, כך הופכת ההשרדות לדרך חיים. באותה נשימה, בעיצומו של הסיפור נרחיק לכת גם אל הביטוי "הישרדות לא תספיק" (שנעשה בו שימוש עוד ב'מסע בין כוכבים' המיתולוגי), כי אחרי הכל, צריך להיות בחיים האלה, גם משהו מעבר.