או אובססיה חולנית.
"לא זיהית אותי, לא אז, גם לא אי -פעם, מעולם לא זיהית אותי. כיצד אוכל לתאר בפניך, אהוב, את מפח הנפש של השניות ההן...".
אז מה היה לנו?
מדובר בנובלה קצרצרה, מהודקת ומדויקת, בה דמות אחת מרוחקת, כמעט לא מוכרת והשנייה, ארצית, פתוחה, חמה וחושפת במפגיע את סיפור חייה.
הסיפור קיצוני, מכמיר לב ועוסק רובו ככולו בפספוס ואכזבה.
אלא שגם ברגעי האכזבה הגדולים, משהו באהבה הגדולה משתמר ומושך אותנו אל עבר מחוזות האובססיה. כי כמו ברוב המקרים, גם כאן, ההסבר משתנה בהתאם לנקודת המבט.
"מאז התעוררתי מן הילדות, מה היו כל חיי כי אם ציפייה..."
כואב אבל...
איך שלא נסתכל עליו, 'מכתב של אלמונית' מספק את תמצית הכשלון. סיפור כאוב שבאמצעותו שולח שטפן צוויג אגרוף בבטן קוראיו ומשאיר אותם נטולי אויר באופן פתאומי (ואולי זו רק אני).
מספר הדמויות המינימלי, הדיווח המתקבל במעמד צד אחד בלבד וסיפור החיים הצר, ממלאים כאן את הדפים באופן שקשה להסביר.
מדהים איך באמצעות טקסט קצר שכביכול עוד לא הספיק לחדור לי אל מתחת לעור, כל-כך מעט מילים וכ-40 עמודים בתצורה דיגיטלית, הצליח צוויג למשוך אותי אליו ולערער אותי בו זמנית.
אחרי הכל, 'מכתב של אלמונית', הוא טקסט קצר,שורט ופוצע, נעים עד צורם כמו ציפורניים על קיר, מעניין ומיוחד, שווה קריאה.
"גלה נא סבלנות כשאספר לך ממש הכול, מההתחלה ואל נא תתעייף מלהקשיב לי רבע שעה, אני לא התעייפתי לאהוב אותך חיים שלמים."
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה