"יש לה אלגנטיות של קיפוד: מבחוץ היא מלאה קוצים, חומה בצורה ממש, אבל יש לי הרגשה שבפנים היא רכה כמו הקיפודים, שהם יצורים קטנים, אדישים למראית עין, חיים בבדידות עיקשת ובעלי עדינות עצומה."
אלגנטיות של קיפוד / מוריאל ברברי.

חתן הפרס / יעל טבת קלגסבלד

מתחילתו עד סופו הסתמי, המתפוגג בנפילת מתח של השלמה גורלית, 'חתן הפרס' היה לי ספר 'אחר'. מן יצירה לא החלטית שמשלבת 'טוב', אולי אפילו 'טוב מאוד', עם מעט 'לשם מה התכנסנו?'.

כי 'חתן הפרס', מארגן הצצה על חיים בצד טרגדיה מהסוג שתוקף חדשות לבקרים. החֵל בשלב ההלם הראשוני והמשך בהתמודדות משפחתית סיזיפית שאין בה באמת עתיד מואר, בסוף דרך עלובה.

מדובר בספר על דמות מפתח אחת שהעיסוק בה מיוחד, הזוי ומעט מעייף לעתים (ואם יש אופציה כזו, אולי מעייף לטובה, או לפחות מעייף עם סיבה). 
הוא שייך, לטעמי, לזן ספרותי שמסתכם ב'עלילה על שום דבר'. מסוג היצירות שלא באות לחדש או לתאר סיפור יחודי, אלא להעיר סיטואציה לא מקורית באור מקורי, אולי, אם יִצְלַח.

"הם שתקו. אם היה להם אי שם אופק, הוא לא עשה חשק לנוע לעברו."

אז מה היה לנו?

משפחה תרבותית מאגף ההגמוניה של התיאטרון הלאומי, מגלה להפתעתה ששלטון הגוף המתכלה, גובר על יכולות מוחיות-נפשיות, נערצות ככל שיהיו.
סביר להניח, שסבתא שלי הייתה מגדירה את זה (ביידיש), "האדם עושה תוכניות ואלוהים צוחק".

עם אלוהים או בלעדיו, 'חתן הפרס' על עלילתו הארצית, מתמודד בכובד ראש ובגיחוך, עם סיטואציות שחווה כל מי שנזקק בקרוביו לעזרה רפואית. כולל השאלות הגדולות/קטנות, הצורך הבלתי נילאה בהסתגלות, תחושת חוסר האונים וההבנה שהחיים נמדדים ב'כאן ועכשיו' והשליטה עליהם, חיצונית במהותה.

יעל טבת קלגסבלד, מגישה כאן דמות מרכזית נוכחת בדיעבד ונמנעת עד מאוד בהווה, עם ציפיה לעתיד נעלם. זהו המחזאי, אביו המשפחה שמתפקד/לא מתפקד לאורך כל היצירה, כנוֹכח-נפקד.
התלישוּת הזו, מגלגלת מהלך של פרידה מוּדעת, מתמשכת וכואבת, תוך העלאת זכרונות אודותיו, עוד בחייו.
תוך כדי כך, הימנעותו בעל כורחו מהבימה המשפחתית, מרוממת את אשתו אל תפקיד חייה וילדיו, זוכים גם הם לתפקידים משמעותיים מבעבר. 
מן משחק תפקידים גרוטסקי כזה של החיים.

"רוח חדשה נשבה בביתו של המחזאי והיא היתה פשוטה ובהירה: אין עוד צורך לצפות אל פסגות רחוקות שיש להעפיל אליהן, לא צריך להשיג עוד כלום. יש את הכאן והעכשיו וגם הם לפעמים משימה לא פשוטה."

מי אתם מי אנחנו?

במהלך הזוי עד מבריק, משתמשת טבת קלגסברד בהרחקה מכוונת בין דמויותיה והקוראים. לצורך כך ולמרות ששמותיהן ברובם מוכרים ומצוינים לא מעט, היא נעזרת בכינויי שייכות עפ"י תפקיד, כמו "האם", "הבת", הבן" וכו'.
לעתים, אותו תרגיל, משמש גם ככלי הומוריסטי, ציני וביקורתי.

שחור עפ"י משקל

אחד האלמנטים שחיבבו עלי את 'חתן הפרס', הוא שימוש נרחב ולעתים מרחיק לכת, בהומור שחור וציניות לסוגיהם.

" 'אם נצא מפה, אולי זה לא יהיה הביתה, אולי זה יהיה לסיעודית מורכבת ב' בפרדס חנה.'
  'יש גם סיעודית מורכבת ג'? שאלה הבת, אני פשוט רוצה לדעת כמה עוד יש מכל הטוב הזה.' "

"בצר לה נטלה את הטלפון הסלולרי שלה ונקטה פעולה מיטיבת חיים. היא החלה לשגר הודעות לכל עבר. כשמשוגריה יענו לה - יביאו עמם את העולם האמיתי המתנהל בחוץ ויהפכו אותה לחלק ממנו. אני נמענת משמע אני קיימת (מחוץ לבית החולים) האמינה." 

הכתיבה טובה, הסגנון יחודי ומובהק וממשפט למשפט למדתי לאהוב, גם לִצְפות אותו.
ברמת העריכה, פחות הערכתי את המחסור בשימוש במרכאות כסימני ציטוט (כפי שמופיע גם בציטוטים מעלה).

ככלל, לאחרונה, נצפתה הימנעות מסימני ציטוט, במספר יצירות מקור ישראליות ומישהו יצטרך להרוג אותי, או להסביר לי על שום מה ההימנעות (שאלה מעניינת לא פחות, היא מי העורך שלקח על עצמו את המשימה העגומה שבשינוי חוקי הדקדוק העבריים במהותם?).

בהמשך ישיר לסימני הציטוט, גם סימני השאלה נעלמו כאן, לפחות בחלקם.
נשאר לנו לשאול בעצמנו, לצטט בעצמנו ולנסות ליחס נכון משפטים לדמויות (ב'חתן הפרס', זה לא תמיד מובהק) ו"חוץ מזה מרקיז, הכל בסדר". 

"מה את יודעת מה יהיה בעוד שבוע.
אני באמת לא יודעת וזה מה שכל כך קשה
."

אין תגובות:

פרסום תגובה