סיפור שכתוב כיומן אישי, המוגש לסירוגין מנקודת מבטם של ילד וילדה בני שתיים עשרה אי שם בסוף שנות השמונים, תחילת התשעים.כתיבה מתיילדת, ארוכת משפטים, שנותנת תחושה של ילד שמדבר מהר מהרצוי.
כזה שמתחשק להגיד לו ׳קודם כל תרגע׳ או ׳דבר לאט׳ (היפרונטילציה באופק).
נראה שזה חלק מהניסיון לבנות דמויות אמינות ולתחזק אותן ככאלה. עדיין, מבחינתי מדובר ביותר מדי.
מעט אחרי ההתחלה, עצרתי כדי לברר מה קורה לי כאן. הקריאה איטית וכבדה כשל מי שקורא טקסט בוסרי, ראשוני. כאילו נקלעתי לסדנת כתיבה בעל כורחי (לא נעים).
חזרתי אחורה בנסיון להבין מה נכתב כבר על הספר הזה? איך הוא מוגדר? ספרות נוער אולי?.
אז נוער לא, אבל מתברר כי זהו סוג של ניסוי בכתיבה. מן ניסיון לייצר ספר בסגנון 'הוא והיא' כשכל צד נכתב בידי כותב אחר.
הרעיון כשלעצמו, יצירתי, מיוחד ובעל פוטנציאל.
הביצוע לעומת זאת, מעייף ופחות מדויק לטעמי (בוסרי כבר אמרתי, אבל תרשו לי שוב).
על מימוש הפוטנציאל עדיף שלא אביע דעתי.
משום מה המשכתי לקרוא.
יודעי דבר טענו בעבר שאני נוטה למזוכיזם ספרותי קל והנה ההוכחה.
אז למה לא עד הסוף?
אם כבר בחרו כאן בכתיבה מפי ילדים, למה לא נתפלש בילדותיות עד עמקי נשמתנו? נחזור אחורה בזמן, וננקז החוצה שנים של ניסיון?. מתברר שלא.במקום זה קיבלנו כתיבה אמביוולנטית שבין עבר להווה, ברמתה הקוגניטיבית. ברבים מהמשפטים, יחד עם שפה מעט ילדותית, משולבות תובנות בוגרות יותר ומדי. כאילו מישהו כאן לא ׳הלך עד הסוף׳ עם תיאור הדמות וסגנון הכתיבה, חבל.
"וירדתי למטה ופילחתי כמה חבילות כאלה, שוות ערך לבערך שתי חבילות קרוטונים רגילות, וישבתי בכניסה ואכלתי על המדרגות עד שהתפוצצתי מעודף נתרן ופחמימות״.
כי ילדים לא מדברים ככה(גם לא כותבים ואפילו לא ביומן)
״להלן״, ״ועמדו לי דמעות בעיניים וגוש של מחנק בגרון״, ״שבעתיים״, ״מוקיר תודה״ ו״אמא משוחחת״, הן רק חלק מהדוגמאות לשפה מתייפייפת שאינה תואמת יומן סיפורי של נערה ונער בני שתיים עשרה ולו האינטליגנטיים ביותר (ולא בכאלה מדובר כאן).
נקודת מבט ייחודית
(אהבתי)
במעבר בין דמות הילד הגיבור, לדמות הילדה הגיבורה, אנחנו נחשפים לאותן סיטואציות. בעבודה סיפורית טובה, מתקבלים כאן פרטים נוספים ונרקם המשך הסיפור. אין כאן חזרה על מידע בסגנון 'הצד שלו הצד שלה', אלא נקודת קצה עלילתית משותפת שממנה ממשיכים להתגלגל (רק לא ברור לאן ולמה).
כולנו נוסטלגיים
(פה ושם)
הטקסט מתובל באזכורים נוסטלגיים לרוב, רובם מיותרים לטעמי ו/או לא ממש תורמים לעלילה האיטית עד לא קיימת.״במבה רינגו״, ״פקסימיליה״, ״אנגינה או גריפה חריפה״, ״סובארו פשע״, ״הנעלי קיפי שלי״, ״מני פאר״, ״האולסטאר שלה״, ״דובי הדוברמן החברמן״ ו״יאסר ערפאת״. כל אלה ונוספים מרגישים כמו החלק המצחיק בערב מילואים נוסטלגי או במפגש חברים בכנס המחזור של בית הספר היסודי, כשהקרחת כבר מנצנצת ממצחם וצפונה.
היה לי פחות נעים.
זה הסיפור?
אולי נפנה למחלקת אבדות
אז מצאתי סיפור, אבל קטן וכבר כתבתי בעבר שאין לי בעיה עם סיפורים קטנים (אני אפילו בעדם). כי גם החיים יכולים להיות קטנים ואת מספר האירועים הגרנדיוזיים בחיינו ניתן למנות בקלות.החכמה היא לקחת סיפור קטן ולהאיר אותו מכיוונים מעניינים, לנתח ולהגיש אותו נכון לקוראים.
וכאן? כאן אין נקודות אור מרשימות ורוב הלהג בספר רב התיאורים לא משרת לטעמי את העלילה הנעלמה.
הרגשתי כמו כורה סיפורים עם פטיש קטן, מחפשת בכוח את מה שרצו להגיד כאן בעצם.
כשזו המחשבה העיקרית שרצה לי בראש תוך כדי קריאה, המצב לא טוב.
הומור זה כאן
אין כמו הומור וכשהוא מגיע אינטליגנטי, מחויך וקטן, הוא מבחינתי פנינה ספרותית מתבקשת.לא מדובר בספר מצחיק עד דמעות. אבל אני אוהבת דווקא את אלה שמעבירים בי חיוך ציני מתנשא. אנחנו מציינים לנו יחד (הוא ואני), שהבנו את הגיחוך שבסיטואציה וממשיכים (שוב יחד) וקדימה בשמחה.
״ורציתי קצת למות מבפנים, אבל גיא כנראה רצה למות קצת יותר, כי פתאום הוא הציע שהוא יעבור מהחלון של אולגה לחלון של הבית שלי וייקח את המפתח שלי ויפתח לנו״.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה