״מה הזכרון הראשון שלך?״
שאלה בנאלית ביצירה שכולה געגועים למי שהיית אז, כשכבר התחלת שלא לאהוב את עצמך.
געגועים מתוקים, חמוצים, מריחים מעודף שנים, פה ושם גם נעימים.
זה סיפור מרתק, בסגנון דקומנטרי, על בחירות הרות גורל, טעויות בניתוח מצבים הרות עוד יותר ובעיקר עצב. הרבה עצב, וחרטה על פספוס גדול גם.
הוא גדל בעיר טירה (ותמיד יקרא לה "כפר"), התחנך תחת התרבות המוסלמית והיא גם שתלשה אותו ממקומו, גורמת לו להסתובב הרחק מגבולות מולדתו ולשלם מחיר כבד ביחסיו עם בני משפחתו.
"החדשות באתר של טירה נכתבות לאנשי טירה, והם היחידים שיכולים לקרוא בין השורות ולהבין מה באמת קרה, את סדר ההתרחשויות, את שמות החשודים ואת המניעים. הדרך היחידה לדעת מה קורה בטירה היא לגור בטירה".
סיפור חיים
(אבל של מי?)
כן, יש סיפור והוא מתואר במין טיפול נפשי כתוב בגוף ראשון, שמתמקד בחזרה בזמן, קצת כמו אצל פרויד (מינוס האשמת אם כרונית)."סבתא שלי' שקראה את הפחד בעיני, נהגה לומר לי בנימת פליאה, 'מהמתים אתה מפחד? הם לא מפחידים בכלל. אתה צריך לפחד מאלה שעדיין בחיים' ".
זו חזרה ארוכה, מתרפקת, על גבול המיותרת לעתים, אל ילדותו של המספר, זו שהשאירה חותם על חייו כיום, בתוספת תחושת קיפוח כרונית שהיא רק חלק קטן מהסיפור (ולא תשמעו אותי שופטת אם היא מוצדקת או לא).
"כמעט כל הילדים בכיתה בבית הספר היסודי של טירה, היו מציירים את הבתים עם גגות רעפים. מעולם לא ציירנו בתים שדמו לבתים שבהם גרנו".
לכן גם כשהוא כמעט בן ארבעים וחי רחוק ממולדתו, הוא עדיין מעדיף לכוון את נהג המונית לבית החולים ״מאיר״ בכפר סבא, במקום להצהיר שפניו לטירה, עיר הולדתו (ויש לו סיבות משלו להימנע מלהגיע לשם).
כתחליף, הוא יבקר את אביו החולה, אתו לא דיבר שנים ארוכות.
אח"כ ימצא לעצמו מקום לישון בו, הכל על מנת שלא לחזור לבית ילדותו.
תלוש זה כאן
הוא חי באנגלית, חושב בעברית, ומרגיש כנראה בעיקר בערבית.אבל בשפה אמו, הוא מרגיש בעיקר רגשות קשים, של מי שעזב את מולדתו בעל כורחו ומתבייש להודות (גם בפני עצמו) שמצא/לא מצא לה תחליף, בדמות מדינה שממנה הוא רואה בעיקר פגמים במולדת הישנה.
"כשהייתי ילד הגנתי על הבית בטירה, כשהפכתי לאבא הגנתי על הבית בירושלים, וכשעברתי לאילינוי לא הצלחתי להגן על שום דבר. לא ידעתי איפה להתחבא, מאיפה תפרוץ המתקפה, ומאיזה כיוון באים האויבים".
"היו לי מדים ירוקים, אבל לא ידעתי בשורות מי אני נלחם".
בין היתר הוא גם אב לשלושה ונשוי לפלסטין (כן זה שמה של אשתו). כך שבאופן סימלי, הוא עזב את ישראל, ברח מבית הוריו, מתרבותו ומהוויתו, אבל פלסטין נשארה איתו. אולי אפילו נראה שבחר בה, אבל אין כאן באמת אלמנט של בחירה.
כוחו של זכרון
"העיסוק בחייהם של אחרים דחק את העיסוק באלה שלי".
הוא עיתונאי, עורך, כותב ואיש ספר במהותו.
אלא שבמקום לכתוב את סיפורו, הוא כותב סיפורים של אחרים. מתעד וכותב ביוגרפיות עפ"י דרישה (כולל חופש אומנותי קל עד כבד).
בסיפורי אחרים הוא משלב קטעים מחייו כפי שקרו וכפי שהיה רוצה שיקרו. כך שבמקום להתמודד עם חייו, הוא בונה מחדש, את חיי לקוחותיו, בצבעים מבריקים ויפים.
"לפי בקשתה, כתבתי על בנה המת בחרוזים, מקבל השראה מתמונותיו"..."הוספתי לו אהבת נעורים, מרב כיניתי אותה, והאמא אמרה שהיא זוכרת אותה היטב"..."ואת אותו חיוך בדיוק חייך גם כשנפל בקרב, כך כתבתי בספר, וכשאמו קראה אותו היא אמרה שבאמת, למרות שלא נתנו לה לראות את הגופה, היא ידעה שהוא מת עם החיוך הזה על פניו. בשלווה ובלי פחד, עם החיוך שזכרה, בדיוק כמו שכתוב בספר".
מה תשתו?
קפה מסמל כאן הבדלים תרבותיים. בין הקפה הערבי, הישראל והאמריקאי נמתחים הבדלים וגבולות.לכל תקופת חיים גאוגרפית מוצמד הקפה שמסמל אותה, כולל תאורי הכנה והסברים מעט מעייפים (ואולי רק אותי לא באמת מעניין איך מכינים כל סוג, בפירוט מדויק להפליא).
הצטערתי שאין כאן ולו נסיון, להתייחס לקפה כאנלוגיה לעמים השונים. הערבי רב הטעמים המחייב הכנה ארוכה וסוג של מחוייבות בתוכה, הישראלי המהיר יותר, המכביד, מוכה החלב או האמריקאי הדלוח על גבול הסינתטי. כל אלה תאורים ונסיונות ניתוח שלי ואינם מופיעים בטקסט (מה שמעט מרדד אותו לטעמי) ואולי התכוונו שאבין לבד?.
אז למה לי כל זה?
הבושה החריפה והצער כפי שהם מצטיירים בעיני ערבי ישראלי שגדל בארץ הקודש, גרמו לי לנוע כאן על מושבי באי נוחות, אבל גם להמשיך לקרוא.
לאו דווקא כי זה מאוד מושך בעיני, אלא מתוך הרצון ותחושת החובה להבין מה מרגיש האחר שלצידי (גם אם עכשיו הוא באילינוי).
"יש זכרונות שהם תחושות שלא ניתן להעביר את משמעותן אלא בשפת הגוף, בשפת האם, בניב ובמבטא ובניגון שלא ניתן לזכור בשפה זרה, ספק אם גם בשפה המקורית".
את הגיבור, על מצבו הנפשי, ניתן לנתח עם סיום קריאת הדפים הראשונים ולמרות זאת מעבר לעמוד ארבעים (בתצורה דיגיטלית), התקבל מידע נוסף פה ושם ולעתים אפילו הרבה שכזה. הסיפור קיבל תפנית, או הסבר וגבולות גזרה מעניינים יותר, לקראת מחצית הספר, אז, כבר ממש נמשכתי אליו.
לכן, חשוב לקחת בחשבון כי זהו ספר שמחייב סבלנות. כמו זו שנגזר עליך לאמץ כשאתה מקשיב לסיפור של חבר דכאוני או של שכנה הממררת על גורלה ('תגיעי כבר לעיקר!').
ואולי הוא בכלל מכריח אותך להתחייב עד סופו של תהליך, עד שתסתיים המערבולת, ישקע האבק והצלילות תשוב לשלוט, בדיוק כמו בקפה השחור.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה