ליאן מוריארטי חוזרת אל החיים הסטיגמתיים בפרוורי אוסטרליה (תפאורה שמשמשת בסיס לספרים נוספים פרי עטה). מדובר במקומות בהם מעשיות 'מתרחששות' תחת פני השטח, אבל גם מעליו (ככה זה כשרחש ולחש מתחברים).
כי הכל בסדר והחיים תקינים חסרי משמעות מיוחדת. אבל כשנחשפת האמת, באמת, נראה שלכל אחד סודות, וכמו אצלנו, לכל אחד רכיב דרמתי נסתר באישיותו, או בחייו (ולעתים גם וגם).
זהו ספר על נשים, לנשים ומפי נשים בעיקר.
"אומרים שעדיף להשתחרר מטינה, אבל לא יודעת, אני די מחבבת את הטינה שלי. אני מטפחת אותה כמו חיית מחמד קטנה."
צעירה, מבוגרת, חד הורית, מוכה, חסרת בטחון ונוטה לריב. מגוון הדמויות רחב עד מעייף מעט, והרכילות שוכנת בכל (ובקול גם, כמובן).
הסצינות היומיומיות, הזויות ומציאותיות גם יחד, תואמות הורות מודרנית. מי שמגדל ילדים קטנים, ירגיש לרוב שהתיאורים כאן, הם תחליף הולם לראי חייו (וזר לא יבין זאת).
על חיי נישואים
"היא תתנצל בבוקר. טוב, לא בקול רם, אבל אולי תכין לו ביצה רכה, והוא יבין את המסר".
על ה'אחרי' של חיי הנישואים
"אני לא הייתי מסוגלת לגור באותו יישוב עם בעלי לשעבר. אם הילדים שלנו היו הולכים לאותו בית ספר, בטח הייתי רוצחת אותו. לא יודעת איך הם חשבו שזה יעבוד...".
"צריך לחוקק חוק נגד התרבות של בעלים-לשעבר".
על בריונים (כן, יש כאן כמה כאלה)
"הוא היה גבר. בריון דוחה ושגרתי. לא חסרים כמוהו. עדיף לא לשכב איתם. אבל היא שכבה".
המבנה מיוחד, מן 'רומן מתח בחסות רכילות עסיסית', שחושף אותנו כבר בהתחלה למקרה מצער, כנראה רצח, שהתבצע במסגרת פעילות ועד ההורים בגן הילדים (ובואו נסכים שקיים הגיון מובנה במקרה רצח שמקורו במסגרת כזו).
הסיפור מתגלגל כשיחזור לתקופה שקדמה לארוע המצער. מתגלגל, מתגלגל, ותוך כדי, מעלה את סף החרדה כמו גם את מפלס חוסר הסבלנות. למרות שנהניתי מהספר, הסבלנות שלי לא הספיקה על מנת שאסיים אותו רגועה ומרוצה.
שלא תבינו לא נכון, סיימתי, אבל רגועה ומרוצה? לא בבית ספרנו (ואין משפט הולם יותר מהאחרון לתיאור הספר הזה).
הוא נקרא בקלילות, שטוח כביכול (שפה ותרגום טובים), אבל כולל בין דפיו ביקורת ורבדים ציניים נסתרים ופחות. כמו לשמוע רכילות שכונתית, או סיפור מרושע מפי חברה, ולתהות למה באמת היתה הכוונה.
אומרים ש...
או, חוכמת ההמון
"שקרים מסתבכים"."אנשים לא אוהבים לפספס מסיבה".
"יש להיות מודעים לקיומו של רשע, לעשות את המעט האפשרי, ואז לאטום את הראש ולחשוב על נעליים חדשות", תמיד עובד.
ולסיום, תובנה קטנה ומשחררת, מוקדשת להורי הילדים הקטנים שבינינו.
"בינתיים התחילה המורה של כיתה ו' למחוא כפיים בקצב סוחף, הייתה לו השפעה קסומה ומהפנטת על הילדים שמיד הפסיקו לדבר, הביטו קדימה והצטרפו למחיאות. (בבית זה לא עבד. מדליין ניסתה)."
צודקת! גם אני.
מה שבטוח, שימרו נפשותיכם מועד ההורים.
"זה יכול לקרות לכל אחד".
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה