נטע אהובתי / אורית פטקין

וואו!, מכירים את המקרים בהם יש לכם כל כך הרבה להגיד עד שלא ברור איך תתחילו?.

כשטקסט נשמע גרוטסקי (שלא במתכוון), עד שמתחשק לפנות לכותבת ולפדבק אותה בנחמדות על שהכירה, זכרה וזיהתה נכון את כל אותיות האלפבית... כי זה הדבר המוצלח ביותר שמצאתם ביצירה.

לא נראה שיש צורך, אבל אני אמשיך (בשוונג, אם מתחשק לכם לתבל עילגות בקמצוץ סלנג לא איכותי).
אחד האורות הגדולים בספר הזה, היה הגילוי שעומדים מולי 195 עמודים בספירה דיגיטלית. הכוונה ל.. רק! 195 עמודי בבל״ת לא אחראי.

באגף התוכן

מהרגע הראשון נטע לקויה (וזה בלי לדבר על מי שכתב ואישר את הטקסט ההזוי הזה, רק נטע כרגע). לא כמו קלרה הזקנה הדמנטית אותה היא מכנה ״פגומה״ (בבחינת הפוסל, במומו...). לנטע אין סיבה טובה באמת, לשטויות שרצות לה בראש (ומנסות למלאה תוך כך גם את שלי).

לתומי, חשבתי שזה סוד קסמה, שעילגות/ילדותיות /תלותיות וכו׳ הן שעושות אותה למי שהיא וזו אכן הגדרה טובה. אלא שאת מי שהיא, אני פשוט לא רוצה, לא מעוניינת ותודה!. לא לקרוא, לא לשמוע ולא להתקשקש עם נפשה האומללה (כי נפש פצועה היא לא חידוש גדול. לכולנו היתה/יש/עוד תהיה שכזו. אבל נפש אומללה ומיוסרת.. משטויות! זה למתקדמים ו.. לא תודה, אין צורך, אני מהמוותרים).
נטע ׳לא יוצלחית׳ נוראה... אפילו בלהתאבד היא לא מבריקה. אפשר לספור (באמצעות החתכים), את מספר הפעמים שניסתה וכשלה.
טיפת המודעות העצמית שבה, מבהירה את עומק הבעיה. ״תמיד ידעתי שאני נראית טוב, הבעיה היא שאני פשוט פסיכית, בפנים אני פגומה לחלוטין״.

ובאגף הגברי, יחסים מתפתחים מאפס למאה באהבה חסרת הגיון. רצוי עם בחורה שהפכה התאבדות להובי מאכזב... בעלת נטייה קשה לכאוס פנימי ואלרגיה חריפה לכבוד עצמי בסיסי.

ככלל, גברים שמגיעים בתצורת נמושה נמצאים ברשימת הנושאים הקצרה, אותה אין לי עניין לקרוא. לרשימה הלא מכובדת, נכנסים גם גברים מהזן ה׳משחק׳, ׳מקפץ׳ וזה המאמין ש׳לרקוד׳ על כמה חתונות זה לגיטימי, אם יש לך הסבר טוב או סיבה (ולא, חברי הנמושיים, לא קיים לזה הסבר מספק או אחר). אותם יצורים משולים בעיני לסריסים, או עדיף היו כאלה לטובת האנושות ועתידה.

נשים, שכותבות חומרים כאלו, הן בבחינת בלאכס קיומי אחד גדול! (או בלאחס.. אתם תחליטו).

התוכן הזוי, הולך ומדרדר אל תהומות האשפוז הכפוי

בשלב מתקדם בעלילה, מתפתח בליל ארועים הזויים, בהם דמויות מפתח חותכות זו את זו, חלקן מדממות מטאפורית וגם לא, מכחישות ובעיקר נוקמות. נקמה מוגשת קרה, גם חמה ובשלל צבעים. גובה להבותיה לא אמין ואינו תואם את החטא המקורי ומיסתורין על גבול המוזר אופף סיטואציות אלימות. יש כאן כמעט הכל, מן תרגיל בכתיבה שהצורך להתנסות שלח אותו אל רוחות השמיים. מתוק, חמוץ, מתוח, אנרגטי, רומנטי ובעיקר חולני מסתחררים יחד. אם היה ז׳אנר שהגדרתו ׳מבולבל׳, מדובר בספר מייצג בהחלט.

תאורי הסקס משמימים ומעטים יחסית (גם זו נחמה), מטופלים יותר כמו אונס יבשושי מאשר מפגש רטוב ומלא תשוקה. הוא מגיע, מופיע ונשלף, מוצא דרכו בהפתעה תמיד!, מתנועע דו כיוונית באופן לא בטוח, ללא כיסוי ובסגנון ילדותי משהו... בקיצור, נעים...אבל פחות.

בממלכת תאורי הגוף

גופו ענק וצינורו עמיד, גם של השני ככה (כן, כן, ג׳אגלינג צינורות, שמעתם נכון). רגלייה דקות וארוכות ובטנה שטוחה (היא לא אשמה, זו פשוט גנטיקה טובה). וכאן  אני מפנה בקשה נואשת לאלוהי הבנאליות.. אפשר די בבקשה? או אפשר לקבל כאן גיבורים שלא הוכנו אינסטנס סטייל מתוך רשימה ידועה, פלסטית, מוכנה מראש?. קצתי בגיבורי לגו מוכרים, שנטחנו עד דק בכל ספר שני שחרט על דגלו אלמנט בסיסי כל שהוא מהז'אנר הרומנטי הזול.

חזרתיות, מרגיזה! (ואז מה אם זו לא מילה)

״הוא ראה...״(שמחה בשמחתו). ״הוא לא נרתע... ״(זה גבר!). ״הוא עדיין לא...״ (עוד נמושה?). ״הוא מרגיע..״ (רגיש/בנאלי/עם חוש..). ״הוא נשכב...״(אוה, עכשיו יהיה קצת מעניין)... ״הוא מבקש... ״(אוי, Turn off). רגע, על מי דובר? אה, הוא!.... והכל באותו משפט! (היה לי חשוב שגם אתם תהנו).

השפה

לפעמים עברית ולפעמים ׳לא עברית׳ הידועה. חוסר אחידות שפתית מאפיינת, כמו השתקפות לנפשה הלא יציבה של הדמות הראשית. יחד הן מנדנדות ושולחות אותי לתהות מי מדבר? זה ד״ר ג׳קל ״יושב בספה״?, או מיסטר הייד מבקש ״פקחי עינייך למעני״?. שני הציטוטים מגוף הספר, בסגנון שונה, רמה ושימוש כנ״ל.

הטקסטים שטוחים, הדיאלוגים יומיומיים מהסוג הנמוך ביותר, מלווים בהסברים מרחיקי לכת רק על מנת לודא שהבנתי את הירוד שבירודים. למען הסר ספק ואולי תתפלאו לגלות, הבנתי לבד.

אם היתה לי חברה שמדברת כך, מספרת סיפור ברמת עילגות שכזו...לא, לא היתה לי חברה כזו.

משפטי ׳מישהו אמר בבל״ת׳

״אין לי כוונה להתאהב אחרי שהתעוררתי מהסיוט שהייתי בו. סיוט שגרם לי לנסות לשים קץ לחיי. חיי לא הגיעו אל קיצם..״. וואלה?! אכזבה! ואני קיוויתי שסוף סוף הצלחתי לנהל שיחה עם מישהו from beyond. ד״ש לסבא וסבתא... לא הפעם.

״את מלוחה...מהכלור של הבריכה״. אה, זה לא אמור להיות פשוט ׳את מסריחה׳? 

״אולי בהייה בכוכבים תעזור לי לשכוח את מה שקרה כאן כרגע״. לפי רמת התפקוד המוחי, לדעתי את מסודרת עם אבדן הזכרון גם בלי הכוכבים... וה׳בהייה׳? היא אכן חלק מהעניין.

״...דניאל, שמביט בי בחוסר הבנה עוזבת את המקום״. מעניין, ׳חוסר ההבנה׳ שלי הוא דווקא היחיד שנאות להישאר בסביבה. הגיון, שלווה, בינה, סבלנות, ערך עצמי, ניצול זמן נכון... כל אלה ורבים נוספים, נטשו כבר מזמן.

״אנחנו יכולים להיות אנשי שיחה אחד לשניה״. באותה מידה יכולים להיות גם ׳אנשי מיטה׳, ׳אנשי אמבטיה׳, ׳אנשי עשינו את זה כנגד הקיר׳, ׳אנשי.. מוזמנים להמשיך בלעדי. רק קחו בחשבון שהביטוי ׳אנשי הארון׳ כבר נתפס.

במסגרת ההזיה

בלי ספויילר מיוחד, אחת הדמויות היא סופר, שמסביר כי הוא עסוק בפגישה עם העורך שלו (לא מילים שלי). האם לא מדובר בלעג לרש? מי שגר בבית זכוכית? בביתו של תלוי? ועוד שכאלה...
חשוב להדגיש חיפשתי, בחיי שחיפשתי, שם של עורך נכבד בין דפי הספר הזה, כמו בין דפי ״לורי״ מאותו בית יוצר (שגילוי נאות מחייב אותי להבהיר כי אותו לא הצלחתי לקרוא). בשני המקרים, לא מופיע שם עורך.

תחזיקו חזק לסצינת הסיום

שם נופתע יחד מסוף פתוח. מודה שיותר מהכל, הבגרות הספרותית שבהשארת קצוות פתוחים (כך אני רואה את זה), הכתה אותי בהלם מתסכל. אז שאפו! על הסיום המטריד, אם לא על שום דבר אחר.

ומשפט היום.
בואו נקרא לו ׳משפט אופס׳ , כי יריה כזו ברגל, מזמן לא היתה.
״עכשיו אני לגמרי סקרנית לדעת מה הוא כותב. אני חושבת שמה שהאדם כותב בהחלט מאפיין אותו או לפחות מעיד מעט על האופי שלו״.

הישמרו מהלא מודעים לעצמם.

ראו הוזהרתם.