המשוגע האחרון שנותר שפוי / אסף עינצ׳י

להבנתי, מדובר בספר ביכורים לכן פחות נעים לי להביע דעתי.

מצד שני, חייב להיות רף מינימלי, אם זהו ספרך הראשון או החמישה עשר. בעיקר משום שהשקעתי מזמני, קראתי את מה שרצית לומר וכאן, יש בעיה.

מהעמוד הראשון היה לי מה להגיד (ולכתוב). כידוע לכם יקיריי, זה לא מורה על שום דבר טוב.

תאורי גיפופים שכלתניים באוטובוס, ״הרצת״ ניסוי במגע, פיתוי קלוקל ובלבול בין מספרים ״פייב?״, ״חמש?״, ״או אייט?״. קפיצות אחורה בזמן (כן הגעתי עד שם) אך השפה לצערי לא השתפרה. מצאתי עצמי ממשיכה, עוד קצת בכל פעם, מתוך תקווה שהקטעים העילגים מייצגים משהו, שהיתה בזה כוונה ובעוד רגע היא תחשף ואבין למה?. במשמרת שלי, זה לא קרה.

הכתיבה

פשוטה, יומיומית, אין בזה רע. כמו כתיבה למגירה לפני שקראתי שוב ושוב ושוב, עד שיצאה לי הנשמה. או שאולי היא פשוט יצאה כבר קודם, מעצם הכתיבה. עריכה לעומת זאת, לא הרגשתי שבוצעה כאן (ספרותית ולשונית גם יחד).

עברית? מה?

לצד ׳לא עברית׳ מובהקת, יושבים בנחת מספר ביטויים שלא תואמים את הנוף.
״הלימה״, ״חצות היום״, ביאליק היה גאה.
לעניין ״הלימה״, כדאי שתדעו, ״היא רצה באמוק לעבר האופק כששדייה החשופים מקפצים לשמיים. הם רוקדים מעלה מטה לקול הרוח הנושבת. הם מתנגחים זה בזה. אין הלימה ביניהם״. טוב שלא פספסתם, תודו.
״הדום״, מילה מכובדת ללא ספק, ״ששרוכי בד נוזלים ממנו״ (׳שרוכי בד׳ גם הם בבחינת עברית צחה, רק חבל שהם נוזלים).

ואם רצינו ׳לא עברית׳
״הראשון שמגיע תופס מקום בשולחן״
״רציתי להיות אכבר נקי״. ערבית כן (ואין בי התנגדות), עברית זה לא.
״אני הולך על מכופתרת לבנה שיושבת עלי טוב״ ושוב, השפה העברית ׳יושבת׳ עליך פחות..

הסיפור

קיים אולי, מצחיק בעיקר. אין בזה רע.
אני יכולה גם לצחוק עם מישהו, לא חייבת לצחוק עליו. אלא שכאן לא כל כך מצאתי את ה׳מישהו׳. הוא ריחף על אדי ׳אלוהים יודע מה׳. דמות מבולבלת לא ברורה שמתארת קורותיה ב׳גוף ראשון עילג׳ (ואולי מצאנו כאן הטייה חדשה). בעיקר בלטה ההתפלשות בחוסר הבטחון, כאילו זהו היופי האניגמתי של הדמות.

״יכול להיות שהיא... אולי... במקרה... מפלרטטת איתי?״. לא ילדון, היא חולצת שדיה ורצה אל הים, קוראת לך לבוא בעקבותיה, כי היא משתוקקת שתבדקו יחד את מפלס המדוזות בסביבה.

הדימויים (או, גם אני רוצה את מה שהוא לקח).

״פטמותיה מסנוורות מרחוק״, אוף!! עד מתי אתקנא באלה שפיטמותיהן זוהרות?.

״אני משליך את כל יהבי בנסיון לגרום לעורה החלק והנעים להתכדרר״. אה, הפעם לא מקנאה ואין צורך שתנסה את זה על העור שלי, תודה.

״ממש אין לי חשק לשיחות הפוליטיקה האלה עם בחורה כזאת מדהימה״, אה, אם היא היתה מכונמת ורצוצה, היית אוסף אותה תוך כדי צליעה ומציע ׳יאללה, בואי נדבר על עזה, יו״ש ומה שביניהם׳.

״אחרי כמה ימים. לקראת הפרידה הצפויה שאחריה כל אחד הולך לדרכו. אני מחליט לשים את הקלפים על השולחן״. אז ככה זה עובד? אני בדרך כלל נפרדת ונשארת (ולא אמרתי דבר על עבר, הווה ועתיד באותו משפט, ללא סיבה).

״אני חש פגוע. מאוכזב. זה נוגע בי במקום הריק- זה שנמצא איפשהו בין הסרעפת, בית החזה והבטן״.
אז, עם כל הכאב על הפגיעה, לא הצלחתי להבין איפה זה נוגע. פיזיולוגית, מה נמצא בין הסרעפת, בית החזה והבטן?. אגב, אם היו שואלים אותי, הייתי מהמרת על מקום ריק באזור פיזיולוגי אחר, גבוה יותר.

״כשבחורה סקסית קוראת לך - אתה בא. בחורה כזאת אף פעם לא צפויה, אבל אם היא מציעה זה אומר שיש משהו שהיא רוצה, ואתה צריך להיות שם ומוכן כשזה קורה. אם לא אתה, היא תבחר בבא בתור. צריך גם לקחת בחשבון שכמובן, אי אפשר לדעת מה היא רוצה כי בחורות לעולם אי אפשר להבין, מהסיבה הפשוטה שהן עצמן לא מבינות את עצמן. כמו במשוואה מגעילה עם שני נעלמים מימי התיכון... . הן א-מובנות, מלידה!״ ואני א-(ע)לולה, להפוך אלימה! (ולהתנסות בשפה עלובה).

נסיון קלוקל להסביר את התופעה (או ׳גם אני רוצה מהחומר הזה'/׳תשאיר גם לאחרים סוציומט׳).

״ככה זה כשאתה מזל תאומים מסתבר. קראתי על זה פעם בהורוסקופ והבנתי שיש בתוכי כמה אנשים״. גם אם אתה מאמין בגרמי שמיים ויכולותיהם, מזל תאומים אמור להיות מורכב משניים. אם יש בך ״כמה אנשים״, כהגדרתך, הייתי פונה לטיפול, יתכן וזהו מקור הבעיה.

מיותר לציין ואציין בכל זאת, את הספר הזה לא צלחתי בגבורה. 
כך שאם באורח נס, הוא משתפר עד מאוד בהמשך, אתכם הסליחה. לטובת המצפון, ניסיתי ׳לקפוץ׳ מעט קדימה והמצב לא השתנה.
בינינו, גם אם כן, עצם העובדה שלא הצלחתי ולא זכיתי להגיע אל החלקים הקריאים שבו, היא בעיה גדולה.

עד שיוכח אחרת, מבחינתי, הספר הזה כנראה נכתב תחת השפעת חומרים ממכרים.. ויתכן ואפשר להנות ממנו, תחת אותה השפעה (בלבד).

תחליטו בעצמכם מה אתם מעדיפים...