הוא מתחיל קליל, מצחיק, ובשלב הזה, בעיקר עשה לי טוב על הלב.
אולי כי הילדים, הכלב, הארנב, האיסוף התמידי מבית הספר וארוחת הערב שחוזרת על עצמה (עד כאן חיי להתפאר) הם ראי משעשע וציני לחיי ההורים שבינינו
(קצת כמו 'ניומן', הדוור האגדי מ"סיינפלד", זה שמשתגע כי הדואר לא מפסיק להגיע).
היא אלמנה פלוס שתיים, שבאגף הבנות מיד זכתה ממני לאהדה רבתי.
חיה את חייה תוך ג'אגלינג מתמיד, כמו רוב האמהות שבינינו, כולל התמחות מיוחדת באגף ההסעות (שוב כמו כל אם ראשונה עד שנייה בסביבה). עד כאן הכל הגיוני.
אלא שבדרך פחות הגיונית, היא נשלחת לקורס גינון בן שישה שבועות, רק כי מתוקף עבודתה, היא מחוייבת לאייר ספר על ירקות. נשאלת השאלה האם איור ספר מהאגף הרפואי היה שולח אותה לשבע שנות לימודים (אבל נגיד שבלעתי את הקישור האומלל).
זה ספר על אכזבה (בעיקר שלי), כי הוא מתהדר בתקציר מתוק להפליא, מתחיל חמוד ובמהלך הדרך שוכח לספק את הסחורה (נותרתי לא מסופקת, וזה אף פעם לא טוב).
כשנחשפתי לדיאלוגים ארוכים ומשמימים על גינון (בדגש על ירקות, אם חייבים להיות מדויקים), נראה שאיבדתי את דרכי אי שם באדמת הגינה. כי תאמינו או לא, אני כבר יודעת איך מגדלים גזר (בחיי) ואין לי בזה עניין מיוחד.
"תפוררו גושי בוץ, תסתכלו עליהם מקרוב ונסו לקלוט את המרקם שלהם". רמז: יתכן ותגלו שהמרקם בוצי.
הומור עצמי
"אני צריכה לקנות לעצמי כיסוי חרוזים למושב הנהג, כזה שאמור לעזור לגב, אבל בסוף הדוגמה תישאר חקוקה לתמיד על התחת שלי, והדבר האחרון שאני צריכה שם מאחורה זה עוד מרקמים"."לפעמים מצאתי את עצמי שרה בשקט את שיר הנושא של 'ג'ורג' הסקרן' באופן שהעיד ככל הנראה על גסיסת תאי מוח." שיקום ההורה שזה לא קרה לו (ואם לא ג'ורג', אז כל שיר ילדים גנרי. אין צורך להיות קטנוניים).
ציניות אני אוהבת.
אבל כמו כל דבר אחר, אפילו אותה אעדיף במינון מדויק (או לפחות נכון). כי גם 'ציניות יקירתי', פחות נוחה לבליעה, כשהיא מופיעה במינונים מרחיקי לכת, או בכל שורה שנייה.
אויש, אבל למה...?
"לשים לק", זה בעברית לא מסובכת 'למרוח', וזה נכון גם לגבי "לשים אודם". בכל מקרה, השורש מ.ר.ח. על כל הטיותיו, אינו מהקשים לעיכול, כך שחבל לוותר עליו לטובת עברית ירודה."טלפתתי אליו". באמת?. אני מטלפתת אל המתרגמת ברגעים אלה... ('א-ל ת-ע-ש-י א-ת ז-ה') לא נראה שזה הצליח.
"...אין לו מושג שהלך עליו". גם לי לא היה מושג.
"את רומנטית שחבל על הזמן". אני פחות (ובמיוחד כשמדובר במשפטים בסגנון הזה).
"התפללתי בכל גדילי הדי-אן-אי שלי". כן, גם אני הייתי משתמשת בטריק הזה, לו רק הייתי יודעת איך.
"הסינפסות במוחי כנראה התפצחו בזו אחר זו". נשמע כואב, גם אם בלתי אפשרי פיזיולוגית. סינפסות הן החיבורים בין תאי המוח והן לא "מתפצחות" (בכל מקרה, ובמידה ושלה יודעות לעשות משהו ששלי לא, פחות סביר להישאר במצב שמיש מספיק, אחרי הפיצוח, על מנת לספר על זה).
"הרגשתי כמו חרא בטיגון מהיר. זה היה אדיר." האמנם?
"הדעות הקדומות התרסקו בראשי והצטלצלו כשהתנפצו לרסיסים". נשבעתי לי שלא אגיב על המשפט הזה, בצלצולים...
"את מתחרפנת". אכן, זה נכון.
תרשו לי לחלק את הספר הזה לשלושה חלקים עיקריים.
הרומנטי - שיש מעט ממנו, כשיש, הוא מטופל חביבי ולא מעבר ובעיקר הייתי עסוקה בחיפושים אחריו בכוח ובין השורות.
לחלוטין בבחינת too little too late (כן, הוא גם מגיע באיחור).
ההורי/ ילדותי - זה הציני, החמוד עד מוגזם/מיותר לעתים.
ה'גינוני' - המעייף עד מייגע, שממלא את הדפים במידע סתמי.
לא, לא חמקה מעיני המטאפורה המקסימה על גן חדש שפורח וחיים שמתחדשים. בכל זאת, אין כאן בשורה.
ככלל, כשאני קוראת ספר, אין לי צורך ב'שורות מילוי' חסרות סיבה ספרותית. בהתאם, הן לרוב מרגישות מיותרות, כך היה גם כאן (והיו הרבה שלא תרמו לסיפור).
הספר הזה הגיע אלי ללא סוף (למישהו נשאר סוף מיותר?), קצת כמו גינה שנשכחה בחום הקיץ והתייבשה. אין טעם, אין תכלית וכמו הסיפור כולו, אין סיבה קיומית.
מה שבטוח, בפעם הבאה שתרצו לשוחח איתי בענייני גינון, אני אהיה זו שבוהה בגנן (פחות בוחנת את לחות הקרקע).
חם היום,
לכו תשקו משהו
(ובחרו לעצמכם ספר מעניין יותר).
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה