אחותו של צייד המכשפות / בת' אנדרדאון

במהלך הקריאה נעתי באי נוחות (רוב הזמן). לא כי הספר לא מוצלח (הוא מוצלח ואפילו מאוד), אלא כי דיכוי רעיוני וממשי ותחושת חוסר היכולת הנשית, יצרו בי אי שקט (אי של אי-שקט). 

מה שמוכיח אגב, כי הסיפור הזה חדר לעצמות הנשיות/עצמאיות/מרדניות שלי, וזה חזק לכל הדעות.


זה ספר בן ימינו על סיפור של אז, המתכתב יפה עם "סיפורה של שפחה" של אטווד (גם הוא בן ימינו אבל עוסק בסיפור עתידי, עתידני, ואולי לא).
כמו אצל אטווד, גם כאן הדמות הראשית, הנשית מוחלשת, אבל נשמעת (רק באזנינו), בקול רם וברור.

בהתאם, הספרים הזכירו לי אחד את השני ובהתאם אהבתי (ושנאתי רעיונית) את שניהם.

כשחושך בחוץ

ובפנים

"אבל לא הבחנתי בסכנה. עדיין חשבתי שהכול יסתיים כמו בעבר - פרץ טינה חזק וקצר מועד, שניים או שלושה חודשים לנאשמות בבית הכלא, ואז משפט, וזיכוי."

חשכה מחשבתית, חשכה דתית ומעמדות מיגדריים שמאפשרים לגברים לנהל את חיי הנשים שסביבם, כל אלו הם ניסיון להסביר השתלשלות אירועים שהובילו להאשמות מרחיקות לכת ועלו בחייהם של אנשים (ובעיקר נשים).

" 'קראנו לרופא, פעם אחת. הוא אמר שהיא סובלת ממחלת מוח,' אמרה לו אחות הלילה. 'אבל אני לא מאמינה במחלות של המוח. היא בברור אחד מיצורי השטן' ".

תוסיפו לזה רצון להשתלב בקהילה, פרוביניציאליות, שמועות, מלחמה באופק ופחד, פחד, פחד, וקבלתם תמהיל חולני של פוגעים, נפגעים ופגועים (ולעתים גם וגם וגם באותה דמות).

כשמתחשק לצעוק 'לא יכול להיות!'

או, 'תביאו לי אישה'

"פתאום הזדחל לתוכי הספק בניצחונו של ההגיון", "כמה יומיומי היה הכול, ועל כן, כמה נורא".

מעמד הנשים הוא מושג לא מוכר באנגליה של המאה ה-17 והדמות הגברית המרכזית כאן, מרחיקה לכת עם חסר ההגדרה (ותרשו לי להימנע מהמילה 'גיבור).

בכל הקשור לדמות הגברית הספרותית, (ובואו נקרא לו בשמו, מת'יו הופקינס), מדובר בדמות היסטורית, שאפילו אם זכתה בקווים ספרותיים ועובתה כאן קשות, ניתן להניח כי גם במקורה הייתה על גבול המפלצתית (בעיניי) ואולי אף עברה את הגבול.

 "אחיך אף פעם לא היה בחור שסולח על פגיעה, אפילו קטנה".

מעבר להתייחסותו לנשים ולתפקידו רם המעלה כצייד של כאלה, מת'יו הופקינס מתעלל נפשית (ולא רק), גם באחותו האהובה (לכאורה). כחלק ממערכת היחסים המעוותת ביניהם, היא נוטה לפחד ממנו מתחילת הסיפור (פשוט כי היא אישה והוא אחראי על כלכלתה). פחד שמובהר, מוצדק ומתגבר עם השתלשלות הארועים.
אותי זה צימרר.

"אני בטוחה שחרף כל למדנותו, אחי עדיין מאמין בקיומו של השטן כעובדה ממשית, כפי שאתם או אני מאמינים בירח שבשמיים."

שפה זה כאן

השפה טובה, קולחת ונטולת תקלות לרוב ולטעמי. היו מעט מילים שהרגישו כאילו נמצאו ע"י המתרגמת, בחור מילוני נידח, כמו "לסוטה", (שהוא פריט הלבוש הידוע כ-וסט, באנגלית) ו"קמטר" (שהוא ארון קטן או שידה).

אבל לרוב, בחירת המילים תואמת תקופה ונראה שנעשה כאן נסיון, שצלח, לשמור על סגנון המקור. שאפו על זה.

לא קל כאן

הנושא לא קל ובעקבותיו גם הקריאה. לא מדובר בסיפור בסגנון פרחים ופרפרים שעושה טוב על הלב. אבל הוא סיפור מרגש, חשוב ומלחיץ (ועוד יותר כשמבינים עד כמה שורשיו נטועים באמת היסטורית).

"אין ספק שהרוע אכן נוגע בחיינו בני החלוף מפעם לפעם, אבל - כך אני נוטה לחשוב כעת - לא באופן שניתן להסבירו. או אולי, לא באופן המאפשר לנו לדעת את מי להאשים".

חשוב לקרוא, חשוב להבין, ומאוד חשוב לברך על ימינו. 

כי גם אם יקראו לי 'מכשפה' (ובואו לא נתעכב על זה), אני כאן, עדיין מאמינה שזה לא יוביל אותי אל חבל התלייה.

"נזכרתי אז איך אבא אמר לי פעם, שהדבר המפחיד ביותר שאני עלולה לפגוש בקצהו של שביל חשוך הוא אדם אחר. אבל אין זה כך... הדבר שתפגוש בחשכה הוא אתה עצמך. וזה אכן דבר מטיל אימה".

אלו הסיבות הקטנות, הפרוזאיות, שמובילות אדם להרוג אחר. 

"... 'מדוע הם שיקרו בנוגע למה שקרה במשך כל הזמן הזה?', 'בגלל הבושה , אליס'. "

זיכרו שהכל בסוף (ומההתחלה), קשור באמא... גם פרויד אמר, ולכו, חבקו את הקרובים אליכם.

ברוך שעשני אישה במאה העשרים.