משהו טרחני בסגנון 'ישראל בואכה פולניה', מקדם את הקוראים, בין עמודיו הראשונים של 'המורה לעברית' מבית היוצר של מאיה ערד.
זה מתחיל כשתיאור חייה של מורה לעברית (ישראלית לשעבר, שמתנהלת כבר שנים בארצות הברית של אמריקה), נפרש ומשאיר עקבות של 'כאן זה לא כמו בארץ'.
"למה היא כותבת את זה? הרי היא בכלל רוצה לשמר זיכרונות מוקדמים. לא לכתוב על ההווה. וממילא היא לא יודעת איך להמשיך. ארבעים וחמש שנה מחוץ לישראל, ואין לה שפה".
באמת למה ככה?
מתוך טקסט בכייני על מר גורלם של ישראלים שמצאו עצמם בגלות אמריקאית, נקבל כאן מנות גדושות של געגוע מפיהן של דמויות שנמצאות שם והיו רוצות להיות כאן.
קצת כמו מוסר השכל סטייל 'רחוב סומסום' של שנות השמונים העליזות, כשכרובי נמצא 'כאן' אבל צועק שהיה רוצה להיות 'שם'.
הכל במטרה להבהיר את מושגי מרחב הזמן, המקום, היחסים ביניהם והיחסיות בכלל. הבנו.
קצת כמו מוסר השכל סטייל 'רחוב סומסום' של שנות השמונים העליזות, כשכרובי נמצא 'כאן' אבל צועק שהיה רוצה להיות 'שם'.
הכל במטרה להבהיר את מושגי מרחב הזמן, המקום, היחסים ביניהם והיחסיות בכלל. הבנו.
אצל ערד, ירוצו אותם מושגים כחוט השני בספר הכולל שלושה סיפורים שמהותם המשותפת היא 'לא כל הנוצץ זהב', 'ארצות הברית - לא מה שחשבתם' ו'שלא תחשבו שלא מתגעגעים כאן לג'חנון ישראלי בבוקר שבת' ואולי גם למריבות בתור בסופר.
אין כאן באמת סיפור (ובוודאי שלא ברבים), אלא יותר הדהוד של מן משהו ישראלי, פרובנציאלי, מתגעגע עד נמוך נורא.
כי יהדות גולי ישראל אל ארץ ה'פסים וכוכבים', מתגלה ב׳המורה לעברית׳ כמפלצת בכיינית ומתנחמדת, שמבכה את הגעגוע כאילו הכריח אותה מישהו להגר אל מחוץ לגבולות ארץ הקודש המהוללים (נשבעת שלא אני).
ואם זה לא היה ברור...
אני מודה, ההתבכיינות המטאפורית (ולפעמים גם לא), לא עשתה עמי חסד.
כך נישארנו עם המסקנה המתבקשת שארצות הברית היא לא ישראל וישראל היא לא ארה"ב להתפאר.
המסקנה, אגב, מדוייקת. בעבר, ניסיתי את שני המקומות (את חלקם עדיין מנסה).
ספר שבעברו עשה גלים ומבחינתי התגלה כסתם, שיהיה...
כך נישארנו עם המסקנה המתבקשת שארצות הברית היא לא ישראל וישראל היא לא ארה"ב להתפאר.
המסקנה, אגב, מדוייקת. בעבר, ניסיתי את שני המקומות (את חלקם עדיין מנסה).
ספר שבעברו עשה גלים ומבחינתי התגלה כסתם, שיהיה...
