הגשרים של מחוז מדיסון / רוברט ג'יימס וולר

זה ספר קצר (נובלה אם תרצו), שמספר סיפור קטן וחם.

הטקסט מדויק, לא גרנדיוזי, והדיוק נעים ואיכותי.
לעתים הרגשתי צורך לחזור ולקרוא משפט מסוים, כדי לוודא שלא פספסתי את ניואנסים בתקשורת.
יש כאן סיפור אהבה, אבל הרבה לפני, יש כאן רגישות, יופי במילים ותשוקה אדירה. תשוקה ליחס, לקשר, לגשר ולגוף.

'הגשרים של מחוז מדיסון' שתויג כ'רומן רומנטי', הוא הרבה מעבר למסגרת אליה שויך והתיוג לא עושה אתו חסד, בלשון המעטה.
כי סיפור האהבה הגדול/קטן, כבר הפך לתסריט ולסרט, וההתגלמות על מסך גדול, דיקקה אותו אולי, בעיני קוראים פוטנציאליים (וכך גם בעיני, טרום קריאה).
אבל יש בו כל כך הרבה מעבר, שבעיני, הוא לחלוטין שווה את החוויה.

"הכי קל לכתוב מסובך. פשטות, היא האתגר האמיתי."

מבחינתי, מדובר בסוג של שירת אהבה לחיים, לְמה שאפשרי וגם לְמה שלא, לְפִסְפוּסי חיים מתוך מוסכמות, כשהפחד משינוי הורס את פוטנציאל הטוב ההכרחי.

"ביקום של אי בהירות, סוג כזה של ודאות מגיע רק פעם אחת. זה לא יקרה שוב לעולם...".

להתאהב מחדש בדמויות שלא פגשתי

"הוא חי במקום משונה, רדוף, רחוק במורד ההיגיון של דארווין."

"היא הייתה אישה שוב. שוב היה מקום לרקוד, לאט ובלי להרפות היא מצאה את הדרך הביתה, אל מקום שמעולם לא הייתה בו."

הדמויות כאן מדהימות בפשטותן, עגולות ומוסברות היטב, כשמסרים מועברים במעשים, פחות בהסבר בואכה האכלת יד ספרותית.
כשעקרון ה- Show don't Tell האיכותי עובד נהדר, אין צורך בהתיפיפות, צבעים עזים מדי או דרמה גדולה בסגנון תיאור מידות הגוף של ברבי (או הציוד של קן), על מנת להעביר מסר חזק שלא ימחק בקלות.

"היא הייתה נפלאה, או שהייתה בעבר, או שתהיה שוב בעתיד."

אני מודה שהתמוגגתי מהכתיבה ונחרדתי מהתוכן.
כי כתיבה איכותית כמו זו, לא מקלה על סיפור מרטיט וקורע לב, מהסוג שנשאר מהדהד עד מזעזע, גם אחרי משפט הסיום.

אהבה גדולה ופספוס עוד יותר
או
כואב אבל תמשיך

יש כאן כאב מצמרר, פשוט וענייני, שיש להתמודד איתו, ללא דרמה גדולה, כי אי אפשר אחרת.

" 'ניתוח יתר הורס את המכלול. יש דברים, דברים קסומים, שאמורים להישאר שלמים. אם אתה מפרק אותם לחתיכות כדי להסתכל מקרוב, הם נעלמים.' זה מה שהוא אמר".

חשוב לא פחות מהסיפור עצמו (ואולי אפילו יותר) הוא פרק הסיכום מפי רוברט ג'יימס וולר, שמסביר כביכול את מקורותיו ומבהיר מידע קריטי לגבי דמויות המפתח בסיפור.
כן, אם הסיפור עצמו לא השאיר אותי עם מועקה גוברת, הפרק הזה טרח לסכם ולוודא שכך יהיה.

תקראו, זה טוב כמה שזה מכאיב.
ורק מדי פעם, ככה מול הראי, תעשו לעצמכם טובה ותזכרו להודות על הטוב שלכם.

"המציאות היא אולי לא מה שהתכוון המשורר, אבל גם השיר הזה לא רע."

שלוש מחברות / סיוון אופירי

זה סיפור רב דורי כתוב בהמשכים, מהזן הארצישראלי בהוויתו. כזה שנוגע בתמימות של אז, בקשיים, בכשלים, בתרבות הפליטים ובהתפקחות של אחרי.
שלוש המחברות כאן, מלאות געגוע וחיפוש אחר אהבה מכל סוג שתבקשו לקרוא. אבל יותר מכל, הן מלאות בכוח נשי, זן של נשיות מושכת ומשפחה מטריאכלית, דרכה מסופר הסיפור.
אהבתי את זה, הרי אין משהו שאני אוהבת יותר מנשים חזקות (והגברים כאן לצרכי רבייה ותפאורה בלבד. ממש כמו אצל סבתא).

"היא אישה קטנה אבל גדולה, כזאת שלא מאפשרת לצער לעטוף אותה."

עברית-קשה-שפה

השפה אישית, מהולה בטעמי ילדות (פחות ספרותית) ומדור לדור משתנים האינטונציה (שומעים, תתפלאו), הסגנון, התוכן והמבטא, כולל שיבושים קלים בילט-אין. זה מתאים כאן, מספק אבק וריח של בית, חיים בצימצום וניואנסים נוספים מגדירי תקופה.

את מי את אוהבת?

מי שמכיר אותי (או קורא אותי) ולו קצת, יכול לספר שלא מדובר באוהבת אדם דגולה. בכל זאת, במהלך הקריאה, התערבבה בתוכי מלחמה בשאלה את מי מהדמויות אני מעדיפה.
זאת משום ש'שלוש מחברות' נוטה לספק דמויות מפתח חמות ורכות, מצוידות בחוכמת חיים מוערכת, כולל כמה שהחיים חבטו בהן, ואפילו מעט יותר מדי. עם כולן, כל אחת וסגנונה, נוכל להזדהות בקלות ואין ספק שזה נעים (אפילו נעים מאד, לפעמים).

בעיקר, הערכתי כאן את שינוי הסגנון שבין הדמויות, כשכל דמות משתמשת בטון שונה ובנקודת מבט יחודית וברורה הניתנת לזיהוי בכל מעשה או ציטוט. מדובר בדמויות עגולות ומלאות, ממש כמו בחיים שלנו. שאפו על זה.

הגיגיי ילדות

הסיפור ברובו מועבר מפי ילדה-נערה, ההגיגים ברובם, אופיניים לגיל ההתבגרות ומעבר לו, ובהתאם הסגנון 'דיבורי' עד שטוח מעט.
השפה הדבורה ששוטפת את 'שלוש מחברות', תואמת טקסט, תורמת לו תמימות, חיות וזריקת מציאות ולרוב לא נוטה להוריד מרמתו הספרותית.
מבחינה זו מזכיר 'שלוש מחברות' את 'יש ילדים זיג זג' של גרוסמן, כשילד מעביר מסרים שלרוב מיוחסים למבוגר.

המקרים בהם מצאתי את השפה או הסגנון רזים יותר וספרותיים פחות, ניכרים לקראת סוף הסיפור, שם גם הטקסט מאבד עומק וביחס לסיטואציות עמוקות, נהדרות בתחילתו, מתקבל סיפור מעט דל, שעסוק פחות בעצמו ובשאלות קיומיות מרתקות, ומעט מהיר מההתחלה והמצופה.
חלקו האחרון של הסיפור או "המחברת השלישית", אם תרצו, מספק יותר מהכל, את התחושה שהיה צריך כבר לסיים.
מבחינתי, אפשר היה להסתפק בסיפור האצילי שבתחילת הספר ובהקשר זה, 'שתי מחברות' טובות, זה כנראה מספיק.

ברמת הסיפור המשפחתי, מי שאהב את 'מלכת היופי של ירושלים' ודומיו, ימצא את עצמו ב'שלוש מחברות', כבר מהפסקה הראשונה (הפעם מאגף יהדות אשכנז).

מאיפה זה בא

מצחיק לקרוא טקסט של כותב שיצא לך לפשפש אודותיו.
בהתאם נוכל למצוא ב'שלוש מחברות', משפטים כמו "אכילה שולטת במחשבות שלנו, היא מפעילה ומכבה תהליכים שמשפיעים על הרגשות ועל ההרגשות שלנו. כשאוכלים אוכל שמתאים לנו המחשבות בהירות יותר, יש יכולת גבוהה יותר להתבונן פנימה ופחות הסחות דעת."
או
"מה שלא שלך, לא שלך. תתקדמי." מסכימה ומתקדמת.

ככלל, הטקסט הזה מתובל בחוכמת חיים שמתחשק לעטוף לדרך, כמו  "גיליתי שלעצב יש יכולת לנוע לכל הכיוונים כמו דיו שמישהו שפך על חולצה לבנה, כתם שחור, חסר גבולות ברורים, שהולך ומתרחב ומשאיר סימנים לתמיד."

וגם כמה מפי סבתות רבות חוכמה, כמו

"קודם כול את בשבילך, אחר כך בשביל בעלך, שלא יסתכל באחרות, ואחר כך בשביל ששכיינים לא ידברו."

"יותר קל ככה. הכי טוב להתחתן עם יתום, ככה לא רבים איפה עושים פסח. לא צריך מריבות." מה שנכון.

אבל הכי הכי, ואם לא ביצעתי אף אחת מההמלצות שקדמו כאן, לפחות "תישתיקי את הפה שלך".

'זה רק געגוע חולף'

כל מי שהמושג "פ'ם" (במקום פעם) מעורר בו משהו, מי שהיתה לו סבתא, שגדל על ברכי אישה גדולה מהחיים, שהיה של מישהו שכבר איננו, ימצא כאן את עצמו ויתגעגע.
כי 'שלוש מחברות' מציף תקופה לא קלה ונהדרת, ומספק הזדמנות לחזור אל ענן זכרונות נהדרים של מי שהיו וכבר לא כאן. יש כאן געגועים לתקופה, לחסכנות ופרקטיות, לנשים לא גדולות עם חזה דווקא כן, לשמלות... געגועים לסבתא, למשפחה ולדורות אחורה.

סיפור קטן ומחמם לב ברובו (ומעט שטוח בקצוות).
מוזמנים לצלול אל ביצת הגעגוע.
לכו לקרוא.

על חוט השערה / ליאונור דה רקונדו

מיד, בעיצומו של קטע הפתיחה, אני שלו. ולמרות שבהמשך, הוא לא מתגלה כספר מופת, הנושא שהוא מציף נכנס אוטומטית לרשימת המיוחדים.

טרנסג'נדרים, אנשים שחיים במין הלא נכון, מבטאים כאן את הכאב, האנושיות, הדיוק, הבערה הפנימית הגוברת ותחושת התלישות, שגורמים ל'על חוט השערה' של דה רקונדו, להיות ספר שחשוב לקרוא. ואם יש בו ולו שמץ דיוק, הוא ספר חובה לכל בן אנוש שצועד על הכדור.

תהליך השינוי מתואר בגלים, כשהמשפחה והזוגיות משלמות את מירב המחיר, אבל גם החברים, החברים לעבודה והשכנים, נדרשים לשינוי תודעתי (בדרך חלקם יוציאו לך את המיץ).

"מה נותר להם? זיכרון משותף והווה מוותר."

העיסוק בפן הפיזי מתגלה כאן כמועט וירוד יחסית. לעומתו הדגש על הנפשי מתגלה כרב יותר ברמת ההתעמקות בנושא, אבל אני חיבת להודות שבעיני גם הוא לא עמוק מספיק, או בכלל.

מחיר השמחה המוקדמת

כל כך שמחתי לגלות פנינה שעוד לא יצאה לאור (או יצאה, אבל עוד לא עשתה גלים בקהל הקוראים הרחב).
כל כך קיוויתי שמדובר בספר צללים נהדר ,שאף אחד עוד לא כיוון אליו נורה מסנוורת.
בעמוד השלישי הבנתי שלא בטוח שזה הכיוון.

מי אני מי הוא?

אולי כי זו אחת הפעמים היחידות בחיי, בהן גוף ראשון ושלישי מתחלפים לנגד עיני, בעיצומו של משפט.
זה מוזר עד לא מקצועי ספרותית. ולא מדובר בנקודת מבט אחרת, אלא בשינוי צורני ממש תוך כדי, כשדמות מתוארת בגוף שלישי ובמהלך התיאור עוברת לגוף ראשון.

"הוא מתפשט בחופזה, סוגר את דלת המקלחון מאחוריו ומאפשר למים לזלוג על גופו. מעלה את החום. לחטא את עצמי, לקרצף את עצמי, לשפשף בכפפת ליפה כל פיסה בגופי, לחפוף את השיער, להקציף את השמפו, למרוח אותו על כל הפנים, ואם הטעם לא היה כל כך נורא, הייתי מכניס אותו לפה.
הוא שוטף את עצמו בקפידה."

ממש כמו אנשים שעומדים מולי ומדברים על עצמם בגוף שלישי לטובת הגדלת עצמם או הרחבת אמוני בהם ובמין האנושי (לרוב זה לא מצליח).
מנקודת מבטי התופעה נעה בין הזוי לגימיק פשוט ומיותר, שקוטע את הקריאה ומחייב הסתגלות פחות נעימה.

מי כאן אחראי?

התרגום טוב וגם העריכה, ושתיהן ככל הנראה, לא הצליחו להתגבר על טעויות בסיסיות של סופרת הקופצת בין נקודות מבט.

בכל מקרה, שימו בצד את ההערות ותחוו לרגע ספר קצר, אחר, מיוחד, שונה מכל מה שאנחנו מכירים (ולא משנה מה קראתם עד היום).
כי הנושא, אם לא כל דבר אחר, עושה כאן את העבודה והיא חשובה, חשובה.
לא מדובר ספרות מופת, אלא בספר נחמד, עם נושא יוצא דופן שחשוב להחשף אליו.
הוא מעט יבש, לעתים לא מספיק עמוק לטעמי, אבל החשיפה שבו שווה את הכשלים, ברובם.

"זה אני, זה הכל.
אין מה להסביר."

שלושה בליינד דייטים / מייגן קווין

מתניים צרות (רצוי עד אימה), שמלה אדומה (צמודה), עקבים גבוהים (הרבה מעבר למה שהמשטרה מרשה), שיער גולש, חלק עד גלי (למעט תקרית אחת שלא מועילה לעלילה).

שנמשיך?

זכר בנוי היטב במכנסי 'ביג בוס', ספורטאי צעיר/מצליח, כולל לב זהב וערכי משפחה 'All American' בילד אין, פלוס כוכב עולה בשמי הבייסבול כמתבקש. לקינוח, גבר, גבר, גבר, בעל לב רגיש, ג'ינס שיושב טוב על החבילה ועוד אחת שרוטטת בין הרגליים, כולל קסדה.

על כל אלה תוכלו לסמן וי גדול ומיותר ב'שלושה בליינד דייטים', שאפילו השם שלו חסר מעוף עד נדוש והתרגום העברי בהתאם.

עד כמה ההוא "גדול", "ענק", "עומד", "קשה" וקשוח, אשאיר לכם לדמיין.

מישהו ביקש? 

כי גם אם לא ביקשנו ממש, קיבלנו כאן קלישאה אחת גדולה, כשכל סיטואציה הזכירה לי סצינה מספר/סרט מסוג אלה שכיכבו כאן בעשורים האחרונים.

גברת, אל מי את מדברת?

אין משהו שאני אוהבת פחות בספרות, מדמות שמדברת אל הקוראים.
בעיקר משום שקריאת ספר בעיני, דומה להצצה, והקשבה פאסיבית לסיפור של אחרים היא בדיוק מה שאני רוצה.
לעומת זאת, פנייה אל הקוראים ב'התנחמדות' מיותרת, הורסת עבורי כל חלקה טובה ובאופן עקרוני מעייפת, מתישה, מדרדרת את רמת הטקסט ומשאירה אותי מאוכזבת וחשופה.

שטויות, לא נורא, אף אחד לא ישים לב

"אין לי כבלים." הוא מושך בכתפיים. "אני חי בלי נטפליקס והולו."

"... חשבתי שאתה בחור של ספרים, לפחות עשית רושם כזה.
זה נכון. אבל אני אוהב גם לעשות בינג' בנטפליקס."
עמודים 104, 106 (תצורה דיגיטלית), בהתאמה. אותו פרק ואותן דמויות, נשבעת!

במקרה אחר מסעיר לא פחות, עלילה מלאת חורים מוסיפה לעצמה אחד משמעותי, כשגיבור מסוקס טוען שהוא בן יחיד, וכחצי ספר מאוחר יותר מטייל עם הילדים של אחותו (אולי בינתיים הם נולדו... וכך גם אחותו).

ביצה טובענית, נעימה

עם תסריט שלא מחדש כלום ולא מספק בדל נסיון לפרוץ דרך, הספר הזה הוא בבחינת 'טום הנקס לעניים' (ואף אחד לא יטען שהמקורי הוא פסגת היחודיות עלי אדמות).
כאמור, העלילה היא כל מה שכבר קראנו בעבר, בואכה תסריט לסרט הוליוודי סוג ז' שרק בנות (לא נשים, בנות!), יהנו לשוב ולראות שוב ושוב (ואפילו שוב).
כשהכל בסדר, סתמי, לא גורם לי לשאוג בהתרגשות או לחילופין, לצעוק  על העולם בסלידה מתנשאת, הספר הזה בבחינת 'בסדר' בסגנון 'בחור טוב'. ממש כמו הדמויות אליהן הוא מכוון.
אצל סבתא שלי זה  נקרא "לא מריח לא מסריח" ואין בזה פן חיובי במיוחד.

בקיצור, אם ביקשתם לעצמכם ריגוש/לא ריגוש, מזן האינסטנט, כולל עקבות טעם כימי מוכר, זה הספר בשבילכם.

אם לא, זה הזמן לעבור הלאה.
שיהיה בהצלחה.