"יש לה אלגנטיות של קיפוד: מבחוץ היא מלאה קוצים, חומה בצורה ממש, אבל יש לי הרגשה שבפנים היא רכה כמו הקיפודים, שהם יצורים קטנים, אדישים למראית עין, חיים בבדידות עיקשת ובעלי עדינות עצומה."
אלגנטיות של קיפוד / מוריאל ברברי.

אנשים נורמלים / סאלי רוני

ברומן קטן, שטוח כמו פרקט איכותי (או משהו מאוד שטוח אחר, אם תרצו), נרקם כאן סיפור אהבה מוזר אך רגיש.

זו ספרות/לא ספרות, שמרגישה כמו ניסוי בכתיבה יוצרת, מדוייקת ויבשה סטייל הוראות הרכבה מבית היוצר של חנויות 'עשה זאת בעצמך'. התיאורים נעים, בהתאם, בין 'עגמומי' ל'מתנחמד' ועקרון חוסר הדיוק המחייב כי בסוף תמיד יתגלה בורג מיותר בשקית, עומד בעינו (וסביר שגם השרטוט שונה כמובן, מגוף המוצר ששוכב אצלך עכשיו על רצפת הסלון).

צעד קדימה, שניים אחורה...

התקשורת הזוגית/לא זוגית כאן, מתנהלת בין מסרים לא מילוליים או מילוליים חסרים, שאם מישהו היה פותח במהלכם את הפה ומבהיר את עצמו, ספק אם הייתה סיבה להתכנסותנו בין הדפים.

בהמשך נוכל להנות גם ממשפטים סתומים שעדיף שלא נעצור לנתחם, מחשש ללולאה בזמן.

"היא משתוקקת לשמוע את זה, אבל כבר מודעת לנטייתה להשתוקק לדברים שהיא לא באמת רוצה" (ותהרגו אותי אם הבנתי את ההבדל).

"והשלג ממשיך לרדת, כמו חזרה אינסופית על טעות אחת, קטנה לאין שיעור."

היא אמרה, הוא אמר, היא חשבה, הוא לא.

בלבול אופייני לגיל ההתבגרות ממלא את הדפים ושולח אותי לבחון את האפשרות שהתבלבלתי גם אני ופתחתי, שלא כהרגלי, בקריאת יצירה מומלצת לנוער (אבל לא, לא טעיתי).
כך או כך, 'אנשים נורמלים' מוצף בתיאורי סיטואציות שבינו לבינה, במרחב האישי/האנושי של גילי הנעורים, בואכה מבוגרים צעירים (YA או Young Adults אם אתם מעדיפים). תאמינו או לא, מאז ספר הקולג' האחרון שטעיתי לקרוא, אין בזה שום חידוש .

הסיפור לא קיים באמת וסגנון הכתיבה היחודי מעניין משהו, אך לא מצליח לחפות על חסרונה של עלילה איכותית (או בכלל).
ככלל, הייתי מעדיפה לפגוש שימוש בסגנון שכזה, להעברת רעיון ספרותי מחזיק מים (וכמו שכבר ציינתי, 'אנשים נורמלים', נוטף תחושות של תרגיל בכתיבה). 


מעבר להרי החושך


נקודות אור קלות של עניין, הן אזורי הדו-שיח בטקסט, שלמרות או בשל עדינותם, נותנים תחושה מעניינת, כאילו היינו שם, או כאילו קיבלנו מהטקסט יותר מסתם מידע אינפורמטיבי, ביחס לנאמר.

כי למרות הכל, יש כאן משהו. אמנם הזוי, לא מזוהה, פחות מתעמק ובעיקר לא לוקח את עצמו ברצינות (אז למה אני צריכה?), אבל משהו.
העובדה שהטקסט הזה כתוב ללא סימני פיסוק הכרחיים מצד אחד, אך מצדו השני, משתמש בכתיבה שעל גבול המחזה, או אפילו על גבול הוראות-בימוי, נותנת פן אחר לרגשות שמביעות הדמויות.

"מריאן מרימה את רולדת הלימון, לוקחת ביס גדול ונוגסת לאט, מניחה לשכבות להתמוסס על לשונה. היא לועסת, בולעת, מרימה את הכוס. לגימה אחת. היא מניחה את הכוס ופותחת את ההודעה...".

משהו במנעד העדין שבין רוצה, יכול, לא יכול ובעיקר כבול במוסכמות חברתיות, עובר כאן עדין, נקי ולעתים אפילו טוב.


ואם ניקח איתנו הלאה רק משפט אחד מ'אנשים נורמלים' (שאינם מיוצגים כלל בספר הזה), זה בהחלט יכול להיות המשפט הבא:
"גם אם הסופר עצמו אדם טוב וגם אם הספר מבריק, כל ספר הוא בסופו של דבר סמל סטטוס ממוסחר, וכל הסופרים משתתפים במיסחורו במידה מסוימת."


איך שלא נסתכל על זה, מבחינתי, 'אנשים נורמלים', הוא לא יותר מ-191 עמודים (בתצורה דיגיטלית), של ניקוי חך קליל (וגם בקטגוריה זו קראנו טובים ממנו).

מצאתי סיפרון טיסה חביב, אולי תטוסו ליוון (רחוק מזה הוא לא יחזיק).

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה