יש בו מתיקות שדומה למגוון ספרים שכבר קראנו, טיפות דרמה בהתהוות מתמדת (לרוב מיותרת) וככלל, הוא מריח קצת כמו ספרים רגשניים מבית היוצר של אליסון ריצ'מן, קריסטין הרמל ושלל ספרי 'אשתו של...', למיניהם. אחרי הכל "סודה של..." זה לא רחוק ובהחלט לא רב מעוף.
מה היה לנו?
כחלק מעיסוק בעבר, הסיפור מוגש בשתי תקופות. אחת של ימינו והשנייה של תחילת המאה הקודמת. הדמויות לא מאוזנות ובין חלקי הסיפור היו כאלה שהעדפתי לקרוא וכאלה שהשתדלתי ככל יכולתי לדלג מעליהן, כמו מתעמלת קרקע מוכשרת במיוחד.אותה תחושה לא מאוזנת, גרמה לי לאהוב/לא לאהוב את הספר הזה ולתייג אותו לרוב בגזרת ה'ספר-בסדר' ולא מעבר.
באגף הקשקשת המצויה, נמצא מגוון משפטים שתואמים ספרי עזרה עצמית, מהזן היורד. כאלה שמציינים את כל מה שכבר ידענו.
"... לא תמיד החיים נסובים סביב מה שרוצים להיות, לעתים הם נסובים סביב מה שיכולים להיות."
"החיים הן פאזל העשוי חלקים שנדמה שתמיד מעצבים את עצמם מחדש כדי לשנות את התמונה."
"העיוולת מעמעת את הדעת. אולם לאלה שחשכת נפשם נרדפת על ידי האור, נגלית האמת כשהיא זוהרת וטהורת ברק. כאילו שמש של חוכמה עולה כדי להפיץ את קרני השחר".
ועוד רבים וטובים שמשולבים בהרבה מידע תרבותי-הודי, שלפעמים קשה להפריד בינו ובין אותה 'קשקשת סיפורית-תאורית', בה מתמחה 'סודה של מספרת הסיפורים'.
בתוספת האכלת-יד, שמתבטאת בצורך להסביר דברים שכבר ידענו, הספר הזה מגרד מבחינתי את מדפי ה'לא הכרחי'.
פה גדוווול
ככלל, הספר הזה מספק תחושה כאילו מישהו החליט להעלות על נס את התרבות ההינדית ואז ישב לחשוב איך יוכל להכניס כמה שיותר ממנv (הרבה מאוד ממנה), תחת כותרת סיפורית מושכת למחצה. כך זכינו בהסברים תרבותיים שרובם לא שייכים ולא תורמים לסיפור שלפנינו.לדוגמה, כשמישהו ממהר בעיצומה של דרמה משפחתית, משפט בסגנון "ראווי התקלח במקלחות הציבוריות שהוא ומשפחתו חלקו עם משפחות אחרות. הוא השתמש באותו סבון כדי לרחוץ אץ גופו ואת שערו מזוהמת העבודה", מספק, כמובן, מידע שיכולתי לחיות בלעדיו וכך גם הסיפור שעל הפרק.
ושלא תבינו לא נכון, אין לי דבר נגד התרבות ההינדית או כלפי כל תרבות אחרת. אבל כשהסיפור מרגיש לעיתים כמו פיטום אווזים נוסח הגנגס (או כל פינה/פנינה גאוגרפית/תרבותית אחרת שתרצו), אני מתקשה לפתוח את הפה ולבלוע גם.
מדד שטויות נמוך
מדד השטויות כאן נמוך ומסתכם, ככל הנראה, במספר נפילות תרגומיות."אני שומעת אותה דומעת", משפט שלוקה בבעיה לוגית קלה.
" 'איך הוא מת?' אני שואלת לבסוף. אני לא מתאבלת על איש שמעולם לא הכרתי, אך בגלל שורת האובדנים הארוכה שחוויתי, אני מרגישה שזה לא הוגן שאחווה עוד אחד." שוב, לוגיקה בעייתית.
"אני אוחזת בענבל בגודל אגרוף התלוי מהחבל ומכה בו בצדו של הפעמון." יש כאן בעיה בתיאור הפעולה, אבל אולי בעיה חמורה יותר בעצם העובדה שמישהו כתב/תרגם את תיאור הפעולה כפי שמופיע כאן. 'הרמתי את ידי וצילצלתי בפעמון', היה מספיק בהחלט ותואם באותה מידה.
'סודה של מספרת הסיפורים', סיפק עוד מספר שכאלה, אבל הם לא רבים ורובם לא פוגם בשטף הקריאה. סבתא שלי בטח הייתה אומרת על זה "נו, שויין!".
אוי למתיקות הסוף
גם הסוף לוקה כאן בחוסר התאמה סיפורי, כשהוא רווי סוכר כאילו מזגו לתוכו ספל סירופ דביק במיוחד.הכל מסתדר, כולם מוצאים את ברכתם והדורות הבאים יוצאים מהאגדה המשפחתית ללא פגע, או עם פגיעות קלות בכנף בלבד. בבחינת 'נגבו קלות את העיניים וצאו לדרך חדשה'.
היאוש, מבחינתי, גבר כשכבר באמצע הסיפור ניתן היה להבין מהו סודה של 'מספרת הסיפורים' ולאן הוא יוביל אותה ואת בני ביתה.
קריאה רק לשם בדיקה האם צדקתי, היא ממקרי הקריאה הפחות מועדפים עלי.
הפעם זה קרה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה