די כבר עם השקרים שלך / פיליפ בסון

לפני הכל, זה הרגע לקרוא לכל אותם קוראים שנמנעים מלקרוא ספרות גאה, 'חכו ותפסיקו לרוץ לכיוון השני, זה לא כמו שזה נראה לכם (חוץ מזה, אני רואה אתכם רצים, ואין בזה שום דבר מחמיא)'.
חכו, בעיקר כי מדובר בספר חובה לכל מי שמסתובב בימינו על הכדור הזה. 

התאורים המיניים כאן עדינים עד נסתרים ובהתאם רכי הבטן והעין לא יתקשו לבלוע אותם.
הסיפור לעומת זאת, ינער את כולנו (מנוערת היטב וממשיכה).

כמה אי ודאות, כמה פחד
(לא חשש, פחד של ממש)

כיישות הטרוסקסואלית מראש ועד בוהן, מעולם לא ייחסתי חשיבות או עניין מיוחד, לתהליך העומד בפני נער שמגלה את נטיותיו החד מיניות.

בעולם הטרוסקסואלי, כולנו יודעים מה מצופה מאיתנו ולאן נגיע בסופו של דבר, (ברמת ההגשמה המינית כמובן), לא כך הדבר בעולמות אחרים.

תוסיפו לזה את הרצון/צורך להסתיר וזו רק ההתחלה.

"הוא יאסוף אותי ביציאה מן העיר, הפעם עם קסדה, ולא אדע אם זה מטעמי זהירות, כיבוד החוק, או על מנת שלא יזהו אותנו, אעלה על האופנוע, אצמד אליו...".

כשאתה אמתי

זה סיפור קטן, קפיצות בתיאור חייו של הסופר מימי נערותו ועד ימי כתיבת הסיפור, עד כאן לא מציאה גדולה כביכול. 
אבל יכולת התיאור, הכתיבה העדינה והניתוח הרגיש, הם שעושים את הספר הזה לחווייה גדולה.
מסוג הספרים שיש בו גם דרמה גדולה. בסוף מצאתי עצמי מחפשת רמזים לאוטוביוגרפיה, ׳זה באמת קרה?׳ (והרי אין מחמאה גדולה מזו לסופר).

התאהבתי בגבר שלא אוהב אותי 

את גיבור הסיפור אהבתי מיד. 
טוב, אולי דווקא כי הוא לא באמת גיבור, לפחות לא בעיני עצמו.
הוא מספר משתתף חכם ורגיש, מעט ציני וכואב לרוב, חושש, ממעיט בערך עצמו, מקבל מרות ללא קושי ונחבא אל הכלים (ויכולתי להמשיך בתיאורים, אבל אפסיק).

אהבה, היא אהבה, היא אהבה, היא מקסימה

"כי אתה לגמרי לא כמו האחרים, כי מבלי שתרגיש רואים רק אותך".

כן, יש כאן אהבה קטנה גדולה, ממומשת בקושי וכואבת בסתר.

"אני שואל, מעז לשאול: ניפגש בקרוב?
הוא לא מהסס.
הוא אומר שכן, כמובן.
אני שומע את ה'כמובן' שפירושו שמשהו מלבלב, שאין דרך חזרה, שלא הכול ייפסק. אני על סף בכי. אני רגשן יתר על המידה, אני יודע".

האהבה כבודה במקומו מונח (ואנחנו רומנטיים במהותינו), אבל כאן היא רק פן אחד של הסיפור ויש עוד, חשובים ועוצמתיים לא פחות.

אוי הכתיבה 

(שימו לב, אני מתמוגגת)

הכתיבה מתארת עבר בגוף ראשון, כולל קפיצות קרובות ורחוקות יותר, תוך שילוב שימוש בזמן עתיד (הסתבכתם? אני אסביר).

הכוונה לביטויים בסגנון "שנים רבות אחרי כן..."  או 
"הוא יעמוד בהבטחתו. כעבור מספר שבועות, הוא ייקח אותי". 

מאוד אהבתי את הסגנון.

פה  או שם (או גם פה וגם שם), נתקלתי ב- NAME DROOPING תרבותי, מן עודף תאורי של שמות משוררים, סופרים ותסריטאים. מעט מעייף, אני מודה, אבל תואם אווירה והגיוני כשמתואר מפי הגיבור, שהרי הוא סופר פורה ומוכר שספריו בחלקם עובדו גם כיצירה קולנועית. בלעתי והמשכתי.

הספר הזה הוא נובלה קצרצרה, 75 עמודים בתצורה דיגיטלית.
מן רומן קצר מועד, עם ספר שמשאיר אותי מאוהבת חד צדדית (בסופר, מה עוד הוא כתב?), תוך הכרה מצערת כי אף אחד מגיבוריו לא יתאהב בי ממילא.


"הוא שוב נלכד בנקודות התורפה שלו, בבושה, באי יכולתו לאהוב לאורך זמן".

לא קל, הכרחי וכל כך טוב.
תחזיקו חזק. 

סקירה זו פורסמה לראשונה בבלוג הרומנטי של 'עברית'   romanticmov.com

בייבי דול / הולי אוברטון

״יום שלישי קודר בחודש ספטמבר״ והיא נעלמה.

רק בת שש עשרה,
השאירה מאחור משפחה נורמטיבית, הורים מודאגים ואחות תאומה.
מה קרה לה? (מה קרה לאחותה?).

״בדרך כלל ישנם רמזים, אבל לפעמים - חזרו ואמרו הפרשנים ברשת סי-אן-אן - אנשים פשוט נעלמים״.

שמונה שנים אחרי, 3,110 ימים אחרי, איפה היא עכשיו?
מה קרה למשפחתה?
החיים המשיכו והם עדיין עומדים בסחף הזמן, מחכים.
מי יותר?, מי הרבה יותר?, מי בכלל פרש?.

"אם הייתי יודעת שזו תהיה הטעימה האחרונה שלי מהסתיו, הייתי מתענגת על כל שנייה, שואפת את ריח העלים השרופים במרחק, בוחנת...".

אז מה קרה שם?

״אני הייתי כולי שלו, ילדה שלעולם לא תסרב לו, אני הייתי הילדה שנענתה לכל בקשה שלו, הייתי הבייבי דול המושלמת והצייתנית שלו״.

סיפור זוועה מעורר שאלות, המון שאלות.
כזה שקורה בארץ רחוקה.. 
בסגנון שנהוג להגיד, שאצלנו לא יוכל להתרחש, אבל בארצות אחרות, מדינות רחוקות ומנוכרות.. כן, שם זה יתכן.

״...(הוא) חייך, אבל זה לא היה חיוך אמיתי, משהו בו אמר ׳הפחד שלך ממני מוצדק לגמרי׳״.

כשזה כואב

זה (בלתי) אנושי 

"בכי לא בא בחשבון"

אני לא זוכרת מתי לפני כן קראתי ספר שעשה לי כל כך רע, כל כך טוב.

כמו חיטוט בפצע, כשהראש יודע שצריך להפסיק והיד לא נשמעת לו.
עוד שורה ועוד אחת, כדי לדעת, להבין ולחפור בזוועה, רק עוד קצת (ומספרי העמודים מתקדמים מהר).

״יש לבבות שממשיכים לפעום גם אחרי שנשברו. אחרים פשוט מפסיקים״

כשזה מטורף

״אני אוהב אותך יותר מדי. אבל אם תפרי את החוקים שלי, את תשלמי על זה״.

'חינוך מחדש'או "אימונים", הם עניין מוטל בספק, מסתבר.
שמונה שנים והרבה תלאות, לא מספיקים ככול הנראה.
אבל הם משאירים סימנים...
והסימנים, כמו אדוות מים מעגליות, פוגעים בכולם.

"היא לעולם לא תחזור על הטעות הזאת, לעולם לא תבטח באיש, היא היתה חייבת לבדוק בעצמה".

הפעם אין לי הרבה מילים

(וזה מפתיע גם אותי)

מדובר בסיפור מזעזע וסוחף, כזה שרק המציאות יכולה לייצר.

הוא כתוב כאן בשפה נעימה לקריאה ומתורגם היטב (למעט 'נפילות' קטנות לטעמי, שלא פגעו לי ברצף הקריאה ובהתאם לא פגמו בהנאה).

הספר מעט 'תסריטי' וזה לא מוריד ממנו או מקטין מהסיפור.

נשאבתי לתוכו ואין ספק שהוא השאיר גם בי סימנים.

"התקווה יכולה להתקיים גם במקומות אפלים ביותר"

מזרן האבן - תשע מעשיות / מרגרט אטווד

אני מדמיינת את מרגרט אטווד יושבת ומשרטטת דמויות במילים.
תוך קריאת משפטים משולבי ציניות והומור עצמי, אין לי ספק שהיא כותבת עם חיוך זחוח ומבט מתנשא (לא ברור אם יש לה כאלה, אבל זה מתאים, ובטוח עדיף על לשלוף את הנשק).

זיקנה ונסיונות עלובים להימלט מפניה, סופרים, משוררים ואולי שירה, ילדים, בעל, קוראים, מעריצים, סטודנטים חסרי כל, זוהר עבר, דמויות בעלות אמות מוסר ירודות, גם בת דמותה של הסופרת עצמה, וזכרונות, בעיקר זכרונות, כולם על הכוונת כאן.

כי כשהגברת אטווד מכוונת, היא פוגעת, וזה הזמן להתכופף.

שלא יספרו לכם מעשיות

כשכותרת המשנה היא 'מעשיות', הכוונה לרוב לספר הבנוי מסיפורים נפרדים. יש שאוהבים, יש שפחות ואני מהזן השני. 

זה ספר המורכב מסיפורים, חלקם סיפורים מתמשכים שמשלימים זה את זה, עם דמויות משנה בסיפור אחד, שעוברות ומקבלות תפקיד ראשי בסיפורים הבאים. 
אחרים, הם סיפורים נפרדים כולל דמויות כביכול אקראיות, אבל לא. 

כולם מייצגים ביקורת חברתית כזו או אחרת, כי כמעט כולם כאן תחת ביקורת, אבל לא "טולקין". 

את "טולקין" לא מבקרים וכנראה שגם למרגרט אטווד יש גבולות.

גאון בפעולה

אמרנו מעשיות ואמרנו דמויות (או חלקן), שמופיעות ומשתנות ממעשייה אחת לשניה, היחוד והגאונית כאן הם בשפה.

אם לדוגמה בסיפור אחד יכונה איבר זכרי בתואר "מר כשכוש", כולל הטיות לרוב (מוזמנים להשתעשע לבד עם האפשרויות), בסיפור שאחריו יתואר אותו איבר בדיוק, באמצעות הביטוי "צ'ופצ'יק", או "צ'ופצ'יקים", אם נדייק.

יכולת הביטוי הנפרדת, שאטווד מאפשרת לדמויותיה, גאונית בעיני (ונכון, כבר אמרתי).

מי אמר הומור?

הומור אינטליגנטי משמש כאן משב רוח בין השורות. בחלק ניכר מהסיפורים הוא מזכיר הומור מפי קשישים, קצת כמו סטנדאפ 'בית אבות  סטייל' (אבל הומור איכותי).

על הקשר הסימביוטי בין תאומים קשישים:
"שלא תעז לחטוף סרטן בלעדי".
"לא. אני נשבע ביריקה. אלא אם זה יהיה סרטן הערמונית".
" 'אל תעשה את זה', אמרה ג'ורי. 'אני ארגיש זנוחה.' "
"אם אני אחטוף סרטן הערמונית,' אמר טין, 'אני נשבע לארגן לך השתלת ערמונית כדי שתוכלי לחלוק איתי את החוויה. אני מכיר הרבה בחורים שלא היה אכפת להם להעיף את הערמונית בשלב הזה. לפחות הם יוכלו לישון כמו שצריך. די למצעד הפיפי' ". 

מחיי בית אבות:
"מדי פעם מתרחשת דרמה. אחד מתושבי אגף הסיוע המורחב יימלט על אף כל אמצעי הזהירות, וישוטט ללא תכלית, בפיג'מה או בלבוש חלקי, כשהוא משתין פה ושם - פעילות מבורכת כשמדובר בעיטור מזרקה מלאכי, אך לא קבילה מצד אדם תשוש  נפש".

על קשישה (לא אני, אטווד אמרה), שמקפידה על טיפולי בוטוקס, איפור מוגזם, צביעת שיערה בגווני אדום ולבן (אטווד הגדירה את זה "פאנק גריאטרי") ועוד ניסיונות גרנדיוזיים לברוח מסממני גיל הזהב:
"התוצאה הכוללת היא של בואש מופתע שנלכד באור פנסים לאחר מפגש עם בקבוק קטשופ".

על אחיה של הקשישה, בהקשר של צבע שערה:
"מחזיק אצבעות בנוגע לכתם בצבע דם ומקווה שלא יאשימו אותו בהכאת קשישות".

על סופרת רבי מכר מזדקנת:
"ואין בה רצון לאינטראקציה עם קוראיה הנאמנים. כבר עכשיו היא יודעת עליהם יותר מדי, עליהם ועל הפירסינג שלהם והקעקועים והפטיש לדרקונים. ויותר מכל, היא לא רוצה לאכזב אותם. הם יצפו למכשפת ששערה ככנף העורב, עם צמיד נחש במעלה זרועה וקישוט שיער ארוך וחד, ולא לבלונדינית - לשעבר, דקה כנייר וחרישית - דיבור".

הציטוט האחרון מתיישב עם הדימוי האטוודי (וזה הזמן לחפש תמונה שלה ברשת, ולגלות עד כמה גם התיאור מדוייק).

ובאמת, כדאי שלא תתנו לי פתח להתחיל ולנתח כאן דמויות. 
כי ניתן למצוא את אטווד עצמה, כמעט בכל זקנה טורדנית ו/או סבתא רצחנית שבין הדפים (ואפילו לנתח מעבר לברור והמובהק).  

אז בואו נוותר ונמשיך למסקנות.

יש גם סיפורים שאינם מעולם הקשישים, אך מסתבר שהקשישים הם המשעשעים. 
לא מדובר בקומדיה, אלא בספר חכם. לעתים הוא אכן מצחיק ולעתים הוא מאתגר את הראש בחיפוש אחר משמעויות שניתן ליחס לסיפור, כי יש משמעויות ויש סיפור.

כיף לי כשכיף לך

ניכר שמרגרט אטווד נהנתה לקבץ כאן סיפורים ובהתאם נהניתי לקרוא.

אני לא מהזן המעריץ, אבל מדי פעם אני נוגעת בספרות שגורמת לי להרים את הכובע, כך גם כאן.

לא אל כל הסיפורים נמשכתי במידה זהה, אבל בכולם יש ניצוץ גאונות אטוודי.

מדובר בסופרת ותיקה, שועל ספרותי רב שנים שלאט (מדי), מתגלים נפלאותיו בעברית וחבל.
כי אחרי הכל, אטווד היא המאסטר של ריקמת המילים העדינה.

אז קדימה הוצאות הספרים, הוציאו לנו עוד ספרים של מרת מרגרט אטווד האגדית.
ואם תצליחו לפנקנו בתצורה דיגיטלית, ישמחו לי הקוצים. 

מחול ואפר / איימי הרמון

"אני רואה אותך רועד שם. איזה מחיר אתה משלם תמורת אהבתך אותי ?".

רומן תקופתי, סיפור אהבה בלתי אפשרי והתנגשות בין אוכלוסיה יהודית ונוצרית קתולית.

הזמן, תקופת מלחמת העולם השנייה.

המקום, איטליה שחלק ניכר מהתקופה, נמצאת מחוץ לשליטה הישירה של הנאצים (וזליגה רעיונית זה בהחלט מספיק).

הספר כולל ריבוי תיאורים ציוריים של אזורים גאוגרפיים שהתרבות שלנו למדה לזהות כבטוחים יחסית ממפלצת המלחמה ההרסנית. אבל יחסית זה כנראה לא מספיק.

״אם צופים אל פירנצה למטה, מן הגבעות המקיפות אותה, אפשר לראות את הכיפות, את מגדלי הפעמונים, את ביצורי המצודות מימי הביניים, ולהרגיש כאילו לא חלף זמן - כאילו הרנסנס עדיין נמצא בעיצומו״.

תיאורים מדויקים של ״הקאפלה של ברונסקי״, מנהגי אבלות והדת היהודית, הקטקומבות ברומא, הבזיליקה של 'סנטה מריה' וכנסיית 'הלב הקדוש', נהר הטיבר ומקומות ציוריים נוספים. 
כל אלה יוצרים עומק ובונים אמינות עד כדי כך, שבמהלך הקריאה תהיתי האם הסופרת רקמה סיפור קרוב למציאות, או שיקפה סיפור שנחשף תוך חיטוט תחקירי (התשובה בסוף הספר, אבל היא פחות חשובה).

כואב כשזה מציאותי

הנושא מרתק, העובדות מכאיבות ורדיפות יהודים באיטליה מהדהדות בין השורות.

״איך אפשר להתפשר עם אנשים שאינם רוצים שתתקיים? הם רוצים שניעלם. אני לא יכול להסתגל למוות״.

״אסורה הכניסה ליהודים ולכלבים״.

״היהודים לא יוכלו עוד לשמש במשרות פוליטיות, לא הורשו להתגייס לצבא, יהודים זרים לא הורשו כלל להיכנס לאיטליה...״, ״הם לא יוכלו לסוע לאתרי נופש או לשכור בתים״. קפיצות בין זמנים במשפט, מופיעות גם בשפת המקור (ומפריעות לי שם לא פחות).

העובדות מרחיקות לכת, ומעמוד לעמוד הרגשתי קצת יותר קרובה להיסטוריה, מעט יותר מחוברת לאלו שהצרו את צעדיהם ותארו אותם כ"מזהמי הגזע".  

עפ"י הסופרת, התחושה הזו אמורה בין היתר, לוודא שההיסטוריה לא תחזור על עצמה . אולי זה נכון.

כשאהבה ואלוהים קובעים את הכללים

"אלוהים רואה את כולם, או שאינו רואה איש. רבים מדי זעקו אליו בתחינה שיבחין בהם, אך לא זכו לתשובה".

זהו סיפור אהבה. 

אהבה דתית, אהבה לכנסייה, אהבת החיים ואהבת אישה. כל אלה מעורבים בסיפור, כקונפליקטים מתואמים היטב, בתקופה היסטורית קשה אובייקטיבית.

את האגף ההיסטורי אהבתי מאוד, לעומת זאת את סיפור האהבה מצאתי פחות מעניין. הוא אומנם מרכזי בסיפור ומוביל את הדמויות, אבל הוא הצטייר בעיני גרנדיוזי עד חוסר אמינות וילדותי לעתים.  חשוב לציין כי אותו סיפר אהבה, משתפר לקראת חציו השני של הספר.

מרכז היצירה עוסק במשברים ועוד יותר ביכולת האנושית להתגבר עליהם. זה בעצם סיפור על השרדות, כל אחד ודרכו השרדנית.

"רבים ניסו לומר לי מהו רצון האל. אבל איש אינו יודע. לא באמת. כי אלוהים שותק. תמיד. הוא שותק והייאוש שלי גדול כל כך, כל כך שברגעים אלה אני מסוגל למלא רק את רצוני שלי ולקוות, כי מתישהו הרצון הזה יקלע לשלו". 

מישהו אמר 'זוועה'?

"איש לא נתן לה אפשרות לבחור. הבחירה נשללה מהעם היהודי. החרות נשללה מהם. הכבוד האנושי נשלל מהם, והם אינם יכולים להושיע את עצמם".

תיאורי מכות, דרכי מיתה שונות וגוויות גם, כולם משרתים את הפן ההיסטורי של הסיפור, וגם אם זה לא תמיד נעים, זה לרוב הכרחי לסיפור ו/או לאווירה

"החיים הם גיהנום מעורבב במידה מספיקה של גן עדן, שהופכת את כאב התקווה לנורא עוד יותר. החיים בלתי אפשריים. מכועאים. מצערים. בלתי נתפסים. החיים הם עינוי".

אבל... הסופרת

מדובר בסופרת מקצועית, מוכרת ואהודה, ובכל זאת, נתקלתי במשפטים שלטעמי עדיף היה לנו בלעדיהם (וכנראה שגם בשפת המקור).

"היו ברומא מאות כנסיות, גדולות וקטנות, מהודרות וישנות, מפורסמות ואלמוניות. אבל הכניסה המחופה קשתות לכנסיית סנטה ססיליה קידמה את פניהם בדממה..." איך נסביר כאן את השימוש במילה 'אבל'? שמופיעה גם בטקסט המקורי.

שימוש מיותר ב'אבל' בעברית ו 'but', בשפת המקור, חזר על עצמו מספר פעמים ביצירה הזו.

"הוא רק צעד במעגלים, מועד ומחליק, ואחרי שעה, ואולי היוא אלה דקות בודדות - הוא לא היה בטוח - הוא הגיע אל הכביש". אני מנסה להבין איך הוא הגיע, תוך הליכה במעגלים?.

ובשפת המקור - 

"He just walked in circles... he reached the road". כן, באנגלית יש ביטוי כזה ועדיין זה גבולי במילון המושגים שלי.

היו עוד שכאלה, אבל תתמקדו בסיפור  (או בתרגום).

תרגום זה אה...

כבר בפרולוג, נתקלתי בבחירות מתרגמת שהרימו לי גבה (אולי שתיים).

"אנג'לו כנראה ישן זמן מה בכתם העשב הלח שבצד הדרך". כתם עשב זה לא הירוק שהילדים מביאים איתם על המכנסיים כשהם חוזרים מהחצר? איך ישנים על זה ?(ולא בזה).

"מבעד אישוניו הנפוחים". אישונים נפוחים? לא עפעפיים? בשפת המקור המשפט התואם הוא  "He watches through swollen lids",   שזה לחלוטין עפעפיים. וזה חוץ מהעובדה שאישונים לרוב לא מתנפחים (והדיון הזה מכאיב לי בעיניים).

מזכירה, השנה 1938

״כומר עייף למראה ובעל שיער דליל יושב ומדפיס ליד שולחן...״ באמצעות המדפסת הדיגיטלית שברשותו?

אח״כ אגב, ״ההדפסה נפסקה״ שזה כשלעצמו מרגיע. בהמשך הסיפור היו אזכורים נוספים של הדפסה שלא בהקשר של בית דפוס כמקובל לתקופה.

מלבד השנה הלא הגיונית לפעולת ההדפסה, בטקסט המקורי מתואר שהכומר “was typing away״.

מניחה שביטויים תקופתי יותר, כמו 'מתקתק על מכונת הכתיבה', היה מתקבל יותר על הדעת. 

״הם יצאו מבקתת הדייגים בלי שאיבדו את בתוליהם, אבל הם לא נכנסו  אל תוך מגן ושפיות״. לא, לא מפתיע. מודה שהמשפט הזה לא הכניס גם אותי אל שפיותי (ומה הוא בעצם אמור להביע?).

"אנג'לו הסיר את אצבעותיו מפיו, כאילו נתפס מועל בכספים "וגם אם מדובר במשפט מוכר בשפת המקור, הוא לא מתקבל על הדעת בעברית. ולא, אנג'לו לא קשור למעילה, הוא כומר צעיר שעסוק במחשבות שפחות תואמות את מעמדו (שתדעו).

ככלל, תרגום אמור לשקף את הטקסט המקורי, אבל הוא גם אמור להיות הגיוני בשפת התרגום.

היו גם "זורמת עם זה..., "מתח דרוך", "דף נייר ועפרון" ועוד, אבל החלטתי שלא להתייחס אליהן והשתדלתי להנות מהסיפור.

אני מודה, מי ששאל מה דעתי על הספר הזה כשהייתי בתחילת הקריאה, קבל תשובה שונה ממי ששאל לקראת סוף הספר. 

כי יש כאן סיפור, והוא לא רק סיפור אהבה, זה סיפור אהבה, השרדות ומתח בין לבין. כשהמתח עולה על האהבה, הסיפור זורם בין הדפים והקריאה בהתאם.

המוטרדים מסוף פתוח הסירו דאגה, הסוף סגור כאן, לטוב ולרע.

אחרי הכל, בואו נזכור ש...

"אנחנו יכולים לגרום כאב, אבל רק לעתים נדירות אנחנו יכולים לרפא אותו".

"החיים הם נחמה קטנה כשאתה חי לבדך".

והכי חשוב, ״לפעמים, אלוהים פועל באמצעות בני אדם״ ולפעמים אלוהים הוא פשוט תרוץ (וזו כבר ממש דעתי האישית).

סקירה זו פורסמה לראשונה בבלוג הרומנטי של 'עברית'   romanticmov.com

פלא / ר״ג׳ פלאסיו

"פלוץ", "פלוצים", "ישבנים", "גב׳ ישבנוביץ׳" ו"מר פלוצקר".
הוצאנו out of the system את העיסוק המיותר בנפיחות למיניהן?
יופי, בואו נמשיך.

אני חייבת לספר שהתלבטתי בין הפתיחה הזו לבין האוווו, שבורח מפיו של כל קורא פוטנציאלי, כשהוא שומע את שם הספר המדובר, או קורא את התקציר (והנה קבלנו את שתי האפשרויות).

יודעת דבר, מהנדירות שאני מחבבת, שאלה כששמעה שזה הספר הבא בקנה, 'את מתכוונת לספר הילדים?'.
בחיי שהגנתי עליו, מיד נאמתי שזה לא ספר ילדים, מקסימום נוער על גבול המבוגרים.
בחיי שהיא צדקה.
כי למרות שזה לא ספר ילדים מובהק, והנושא יעניין ויעסיק ברמה זו או אחרת את כל שכבות גילאי הקוראים, מילדים ועד כאלה שכבר לא. השפה המתיילדת והסגנון המונמך (שלא לצורך), עייפו עד הרגיזו אותי כבר מההתחלה.

בואו נשים דברים על השולחן  

"היקום לא חייך אל אוגי פולמן".

אז נולד ילד בעל מום (משמעותי ככל הנראה, ושלא נדע) ואז קראתם לו 'אוגוסט'.
עד כאן, נגיד שהתעללתם בו בגבולות ההיגיון ההורי, אבל להמשיך ולכנות אותו 'אוגי' כל חייו?
כאילו לא מספיק שפניו מזכירים חיית בר ניצודה, דאגתם לוודא שהשם תואם?
'אוגוסט', 'נפוליאון' ואפילו 'יוליוס', כל אלה היו אמורים לרומם אותו מעט משפלותו הגופנית ולעזור לרומם גם את רוחו (אבל 'אוגי'?).  

"אם הייתי יכול להסתובב כל הזמן עם כרית על הפרצוף, הייתי עושה את זה".

השפה               

אוגי המדובר בכיתה ה׳. 
תאמינו או לא, יש לי בבית מקור לא רחוק להשוואה ומכאן אני חייבת
לדווח לאומה שככה לא מדברים ילדים בכיתה ה׳. בוודאי לא כאלה שמוגדרים כאינטליגנטיים מעל ממוצע  בני גילם.

הוריו אגב, מדברים אליו כאילו היה בן שלוש והוא עונה להם כאילו היה בן שש (אז אולי יש הגיון בציון עובדת מנת משכלו הגבוהה).

מודה כי העיסוק בכתיבה מתיילדת בסגנון ״אמא שלי עושה לי חינוך ביתי״ (והוא כנראה לא מוצלח במיוחד, אם ככה אתה מדבר), גזל ממני חלק ניכר מתשומת הלב לבעיה הממשית שמוצגת כאן.

נו די תפסיקי, זה לילדים

לא, זה לנוער! (ואפילו נוער בואכה ספרות מבוגרים).
אבל גם נוער, עדיף שלא יקרא ספרות ברמה כזו של שפה. וחמור עוד יותר, עדיף שלא יקבל שפה כזו בהבנה (אוף).

מישהו עשה עבודת הכנה   

אחד הדברים שאני מעריכה בסופרים זה את התחקיר המקדים לכתיבת הספר (בהנחה שאכן נערך כזה כמובן). ואכן, כאן נערך גם נערך.
טבלת גנוטיפים, דומיננטי מול רצסיבי, העתקה כרומוזומלית, פסיפס כרומוזומלי ועוד כאלה ביטויים ביולוגיים/גנטיים שמי שלא עסק בתחום מעולם סביר ומקלל תוך קריאה ובצדק, אבל הם נהדרים ומדויקים גם יחד (וזר לא יבין זאת).
   

עוד פעם?(ואותו הדבר?)

הספר הזה כתוב ממספר נקודות מבט, עד כאן הגיוני ומקובל.  

אלא שכמו כל דבר אחר, צריך לעשות את זה נכון.

כשכל הדמויות מספרות על אותם אירועים, בתוספת שינוי נקודת מבט קטנה אם בכלל, זה בעיקר משעמם.

זה תרגום זה?   

התכוונתי לכתוב שהתרגום טוב והוא כנראה באמת בהגדרת ׳לא רע׳.
אלא שאז הגיעו כמה מילים שעשו לי קצר בקוצים. 

המילה ״זורמות״, או כל הטיה אחרת של השורש, שלא בהקשר מי ברז, נחל או נהר שוצף, הן לא מקובלות בעליל ולרוב נמצאות על גבול העברית. 
זה שכולנו יכולים להעיד על עצמנו כ׳זורמים׳, זה מקסים (באמת), אבל כשמדובר בחבורת נערות שמוגדרות בשפת המקור כ - “not popular but well liked”, ומתוארות בשפת התרגום כ׳זורמות׳, זה גובל בלעדכן כי הן עוסקות במקצוע העתיק בעולם.  

"במסדרונות, שתמיד היו מפוצצים בילדים","הבית ספר", "אני חופשי מתקבל", "אם הוא רוצה לחתוך איתי...", "עליו נדלקתי מיד", "אני מחוק", "גנבו לו את המכנסי ספורט", "לא ספרו אותי כל השנה", "הורדתי את המגן שמש" והיו עוד, אבל הבנתם.

נראה כי מאחר והספר הזה עוסק בילד פגוע, הקונצנזוס מבטיח שלא יאמרו עליו מילים שהן פחות ממחמיאות.
אז קונצנזוס זה לא כאן והספר הזה, לטעמי, פחות מבריק. 

באופן עקרוני מדובר בספר המתאים יותר כתסריט הוליוודי שטוח ופחות כספרות מופת ובימים אלו הוא מתחדש בסרט תואם ז'אנר בדיוק.

בהתאם, סביר שתוכלו לפגוש אותי בקולנוע, כי בסרט, אני בהחלט מתכוונת לצפות.  

You are beautiful no matter what they say

חוות קולד קומפורט / סטלה גיבונס

אמרו שהוא מצחיק.
אז השתדלתי להגיע במצב רוח מתאים, מחפשת את הציניות וההומור המצוחצח שהבטיחו.

מהר מדי הסתבר כי לפחות ביחס להתחלה, המתרגמים מצחיקים מהסופרת.

אבל חכו!

קומדיה של מופרעות

(כי טעויות זה פאסה)

עד עמוד 30, שיוועתי את נפשי למות (כי גם אני יודעת להיות מליצית עד מוגזמת).
אי שם סביב עמוד 40, משהו השתחרר, קיבל משמעות ואפילו עניין (ומעט הומור ציני כיאה לבריטים).
נכנסתי לאווירה, הפכתי בריטית מתנשאת, בדיוק כמו פלורה הגיבורה, שהגיעה בצר לה אל חווה שכוחת אל, הישר מהעיר הגדולה.
היא מגיעה למשפחה לא מתפקדת (לפחות לא במונחים המוכרים לכולנו) ומתיימרת להכניס מעט שפיות בין מנהגי משפחה הזויה.


״הזרעים מתקלקלים איך שהם נכנסים לאדמה, והאדמה לא מאכילה אותם. הפרות עקרות והחזירות מתפקרות והרשעות של המלך והקללה של המלכה והירושה של הנסיך, הורסים לנו ת׳גידולים״.

התנגשות בין עולמות תרבותיים היא לרוב סיבה לשעשוע וגם כאן לא חסכו מאתנו את הגרוטסקי שבחיבור גיבורה עירונית ומתנשאת, עם בני משפחה רפים בני כפריים.
אבל מצחיק? זה לא באמת.

רק בצחוק

תכירו את הפרות "מרלה", "צרלה", "אוילה" ו"צורלה" (בעלת שלוש הרגליים) ואיתן גם את "ביג ביזנס הפר" ו"צפעוני, הסוס הפראי", שיחד הם רק חלק מהדמויות הציוריות בסיפור רחב ומעט כבד, שנפרש למרחקי אנגליה.  
תוסיפו לזה את פלורה, גברת סמיילינג, אדם הרפה, סת׳ ה"משנגל", רובן ה"חורש" והדודנית ג׳ודית בעלת "הכתפיים הנהדרות" שמבשלת דייסה  בכלי דמוי גרב ו"מתעסקת בקלפים שלה" ומעל כולם מפקחת (אך לא נוכחת), "הדודה איידה דום", הפגועה ופגומה גם יחד והנה קבלתם סיפור שלא ברור איפה התחיל, ולאן יגיע בסוף. 

מדובר בפרודיה ובהתאם מרגישים כאן את בליל הדמויות, את ה'סלט הספרותי' והוא סביר עד נחמד, נע בין תפל למתובל היטב.


הסיפור לא גדול, אם קיים בכלל, אבל הדמויות המופרעות, על שפתן הלא מדוייקת במכוון, כמו כדי להכעיס, תורמות ומעצבנות לי את הקריאה גם יחד (לפחות לרוב הן שמרו על ערנותי)..

הפעם זו 'לא עברית' אבל זה מצחיק

לא זכור לי שקראתי ספר הלוקה במופרעות טקסטואלית (הכוונה לזן המכוון), כמו הספר הזה.

״לקרפף ת׳כלים״, תחליטו אתם מה זה אומר.

"התיר את הבהמות מקרקשותיהן", מזל, זה לא נשמע נעים.

״ברדשת״, או בשלל ההטיות, ״לברדש את השדה״, ״בירדשתי״, ו״מבורדשת״, אתם כמובן מוזמנים להמשיך. 

״לשנגל״, שאם תשאלו אותי, הפעם מדובר ב׳לא עברית׳, אבל הכוונה ברורה.

״פלמור", "מלשז", "חכלירית", "גומצה", "חרביצה", "חופמי זקן", "קרד" ו"ביחבוק", הם רק חלק מסממני הטרוף השפתי שמתחולל באין מפריע בין שורות היצירה הזו. 

הפטפוט לא פוסק והחיים משמימים  

(או להפך)

"כי אם תאמר שתשמח לטייל, יגרור אותה מר מייבאג לאורך מיילים בגשם וידבר על סקס, ואם תאמר שהיא אוהבת לטייל במידה, הוא יכריח אותה לשבת על גדרות עץ רטובות וינסה לנשקה. אם לעומת זאת תענה בשלילה ותאמר שהיא מתעבת טיולים רגליים, הוא יחשוד שהיא חושדת שהוא רוצה לנשקה, או שיכריח אותה לשבת איתו בבית תה עלוב וידבר איתה על סקס וישאל מה דעתה על זה." אני רק אצהיר שזה לא מגיע לי.

קחו לתשומת לבכם... 

משפטים לצורכי חשק

"פלורה ירשה מאביה רצון חזק, ומאמה קרסול מחוטב."

"יש דברים (למשל, אהבה ראשונה וביקורות ספרות) שאישה בגיל העמידה אינה ששה לבחון מקרוב." אופס, לא ידעתי.

"יש לך מטוס צ'רלס? אני לא חושבת שעובר כמורה אמור להיות בעלים של מטוס. מטוס מאיזה גזע?" הכוונה לעובר/תינוק בבטן אמו (עכשיו קראו שוב את המשפט).

אז...

אהבתי/לא אהבתי ובעיקר נכנסתי לסחרור. 
נראה כי הטרוף שפגשתי כאן זלג לכיווני. 

בהתאם, התלבטתי אם להמליץ "קראו בזהירות", לציין שמדובר ב"בלאכס לעתים", או פשוט להבהיר כי "הקריאה על אחריותכם בלבד". 
אחרי התלבטויות, בואו נלך על האפשרות השלישית.

הספר הזה הוא כמו הצצה לבית משוגעים. הגעתי מלאת ציפייה ועניין וגיליתי שהוא עצוב עד משעשע כולל מעט מרירות בקצוות.
בעיקר, יצאתי ממנו בתחושה שצלחתי יצירה מתנשאת ומאז אנחנו מתנשאות יחד.

לסיום, חשוב להדגיש כי מעבר לכתוב, זה כנראה מסוג הספרים תלויי התרבות ובמקרה זה, בריטי ממוצע בוודאי היה עושה ממנו במכנסיים.
אני לא בריטית.