קיבל, קיבל, קיבלנו כולנו.
מדובר בספר שטוח עד פשוט, המושתת על עקרונות הסוגה הרומנטית/ארוטית, מהזן שהתחיל בכריסטיאן-ידידו-הטוב-של-השוט-גריי והמשיך בגדאון-הרבצתי-לך-אך-לא-התכוונתי-קרוס, ג'סי-חכי-אני סופר-עד-שלוש ונוספים ידועים לשימצה לא פחות.
כי הספר שלפנינו, הוגש לציבור כפארודיה על קלישאות הז'אנר והוא עסוק בהשוואה מקיפה של כל שטות קיומית-ספרותית, אליה נחשפנו בעבר כשכל סיטואציה, מתאימה כמו כפפה, לסיטואציה שמופיעה באחד הספרים המוזכרים מעלה (ולעתים ביותר מאחד).
אלא שלפעמים עדיף שלא לזלזל באחרים, עד למידה בה אתה עצמך נתפס יהיר עד הזוי וחסר מעוף בעיקר (וסבתא אמרה שזלזול באחרים עלול לשוב ולתפוס אותך בישבן, ממש כמו שקורה כאן).
היא קטנה, הוא מצויד היטב
"מר סוואגר" לא מספק חידוש רעיוני ונראה כי הסופרת ניסתה לייצר סיפור נטול שכזה, תוך שימוש ברעיונות של אחרים והדגשת כל סיטואציה בנאלית, המוכרת למין האנושי הספרותי.היא משתמשת בדמותה של סופרת מתחילה שמשלבת התנסויות רומנטיות, במחקר ספרותי/רומנטי/ארוטי/וולגרי/כזה שכבר קראנו.
בכל רגע נתון היא מצביעה על קלישאה, אבל גם משתמשת בה ללא שמץ בושה עלילתית.
"פנלופי ליין... את נשמעת בדיוק כמו גיבורה ספרותית טיפוסית."
ושלא תבינו לא נכון, כשלחצתי על 'השתק' באגף הפעילות המוחית, גיליתי ספר חמוד, קליל, עם גיבורים אנושיים לרוב, אמיתיים ואמינים שבעיקר נוטים למיינסטרים ספרותי.
לפעמים היה נחמד לשחות בביצת הרומנטיקה בגרוש וברגעים אחרים תהיתי למה אני עושה את זה לעצמי בכלל?.
מי תירגם? מי האחראי למחדל?
בעמוד 45 פגשתי את המילה המסעירה "מנוש" (מנוקדת לטובת הקהל). עד שהתאוששתי מגל הבחילה, בעמוד 130 (תצורה דיגיטלית), אותה מילה שבה ותקפה.בין לבין היו לנו "פות", "כוס", "ואגינה" ושלל תאורים דוחים, שלא היו מביישים חוברת צביעה לגניקולוג המתחיל.
אני לא עדינה מטבעי וגם עדינות נפש לא פיתחתי מעולם ובכל זאת, תרשו לי לשלוח 'תודה' להוצאת 'ידיעות אחרונות', שעזרה לי לנקז מתוכי את הבלאכס הקיומי שבתיאור בוטה עד מיותר של איברים נשיים לחים (היו גם רטובים כמובן).
מלבד תאורים ירודים של איברים נשיים, היו כאן גם "תותח במיטה", "חבל על הזמן", "זכוכית הנמתחת לרוחב הבניין", "איטי כמו השומן שצף על פני החלב", "קווי מיתאר של זין גדול", "איטי כמו למזוג חמאת בוטנים" ועוד פנינים לרוב.
ארוטיקה זה בסדר ולעיתים זו אפילו הסיבה שלשמה התכנסנו כאן, אבל תאורי גועל וולגריים שאין בהם יתרון, דוחים אותי כמו אחרונת טירוניות הז'אנר המתעלפת מהתרגשות רוטטת חסרת אבחנה.
ואחרי הכל, "מר סוואגר" מתחיל כמעט כמו כל ספר שקראתם ומסתיים חסר מעוף בהתאם.
'סתם', כבר כתבתי?
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה