כאילו אין מחר / קריאן קול

חוויית הקריאה שמספק "כאילו אין מחר" מקבילה כמעט לחלוטין לזחילה על חצץ.
ככל שמתגלגלים, היא דומה יותר לזחילה על סוכר, כשלמרות פוטנציאל המתיקות, התאכזבתי לגלות שגם זחילה ממותקת, מכאיבה לי בברכיים ובמקרה זה שלחה אותי שוב, לשאול את עצמי 'למה אני עושה את זה?' (אבל אולי זו רק אני).

היינו, ראינו, די!

כן, שוב זכינו בסיפור הידוע של 'בחורה פוגשת בחור', ככה במקרה, בטעות.
בחור מזהיר בקולו הסקסי "כדאי שתלכי מפה" ומסתכל עליה ב"עיני הקובלט" (שזה סוג של כחול), "בעיניו הכהות החולמניות" וב"עיניו ששבו להיות כחולות". זה כמובן גורם לה להתאהב מיד (בין היתר כנראה משום שהעיניים שלו מבצעות חילופי צבעים קטלניים והוא כמתבקש מצויד למשעי).

גריי היה פה

כן, גם כאן נמצא בחור מסכן, פגוע עד פגום, שאומר משפטי אזהרה, מיד אחרי נשיקה איכותית.

כי לא הספיק לנו מגברים שלא שולטים בעצמם ופוחדים בסתר לב להרוס את היצור העדין, שמפרפר מולם בהתלהבות ילדותית?
ומי מאיתנו התנסה/התנסתה, בסיטואציה לוהטת, כשהדם רותח בעורקים, ההתרגשות בשיאה ורק המצפון לוחש כמו פולניה הורסת מסיבות, 'לכי מפה, אני אהרוס אותך'.
נו באמת, אפשר די?

בואו נדבר על זה

היא ג'רמופובית איכותית (פוחדת מחיידקים) וכשבחור מהרחוב (במלוא מובן המילה) מלקק לה את הגלידה (אמיתית, כולל מוצקי חלב), היא עוברת על העניין לסדר היום באופן מופתי, שמשאיר אותי המומה עד מזועזת מחוסר אמינות.

"הוא תופס בידי המחזיקה בגלידה ומקרב את הגביע לשפתיו. אני מביטה מרותקת איך הוא מלקק מהגלידה שלי בלי לשאול, בלי להסס ועיניו הבוערות נעולות על עיני.
'רציתי לטעום משלך', הוא אומר, מלקק את הפטל הוורוד משפתיו.
אני ממצמצת ובולעת רוק. 'זה בסדר', אני עונה, מעבירה את הלשון היכן שהוא ליקק קודם. מבטינו מצטלבים בזמן שהוא מלקק מהגלידה שלו. זו נשיקה ולא נשיקה.
זרם חושני עובר בי. רדאר החיידקים שלי נכבה."

והנה לצערי, כבר בתחילתו של הסיפור, נתקלנו במדד אמינות נמוך עד בלתי נראה, כשבלי להיות ג'רמופובית, משהו בתיאור ליקוק הגלידה המשותף, גרם לי לרצות לשטוף את הפה באקונומיקה.

אגב, דקה לפני הרגע הדביק (תרתי משמע), אותה גיבורה מבהירה ש"אני אף פעם לא חולקת שתייה עם אנשים ולא משתמשת בסבון לא נוזלי בבתים של אחרים".
ואם תשימו את העילגות בצד, אולי תצליחו להבין את ההיגיון שמאחורי הדמות ההזויה (מודה שכשלתי).

בבל"תו אותנו באהבה

(או לפחות ברומנטיקה)

משפטים סתומים יש כאן לרוב. מהסוג שאין שום סיבה לכתוב (או לקרוא), אם רוצים להוכיח קיומה של אינטליגנציה באגף הדמויות כמובן.

"אני מתמסרת למגעו והופכת להיות חסרת בינה, חסרת עצמות, חסרת מחשבות", לצערי, לגבי הדמות הספציפית, אני נאלצת להסכים וספק אם ניתן להתאושש מפוגרום חסר כל שכזה.

"הוא נראה כמו ישו עם השיער הארוך והעיניים הכחולות כמו ג'ינס והאווירה הרוחנית שהוא משדר. ברור לי שישו לא נראה כמו נגן רחוב חסר בית, אבל אם הוא היה יורד לעולם בקטע מגניב, אני בהחלט יכולה לדמיין אותו ככה. אנשים בטח נמשכים אליו בהמוניהם, במיוחד נשים, בגלל הכוח המגנטי המיני המוזר שלו. של הגיטריסט, לא של ישו."

ועל זה נאמר 'גברת? את סותמת?'

"אם לזכרונות היה טעם, שלנו היה של מלח ודם." עדיין מנסה לנתח את המשפט הזה, ללא הצלחה (אבל הבחילה בדרך).

"נראה כאילו חישמלו אותה לא מזמן או שתקשרה עם רוחה של שר" וכאן אני חייבת לשאול, רוחה של שר לא אמורה לתקשר עם העולם רק לאחר מותה? שר מתה? למה לא סיפרו לי שהיא מתה?
(היא לא מתה, בדקתי בויקיפדיה-יודעת-כל).

עברית קשה שפה

"את לא מקבלת לגמור עדיין". כחלק מהיותו עילג, זה מסוג המשפטים שנקרא במבטא בלבד (קצת כמו "יש כרטיס מועדון?" המיתולוגי).

"אני מעבירה מבט על הסימנים האדומים על צווארי וזכר שפתיו, שיניו וידיו הנושכות, מוצצות ולופתות מעביר בי עוד גל מוזר של התעלות."
מפרגנת בשמחה על "גל של התעלות", אבל איך זה קשור ל"ידיו הנושכות, המוצצות"? (ניסיתי, זה לא עובד גם בהתאמה).

"תחושה מאיימת מזדחלת לבטני מוציאה אותי בצליפה מתוך האהבה והתשוקה...".

"אני מנתחת בעזרת מיקרוסקופ מנטלי" (לא להזכיר 'קליידוסקופ שתקני', לא להזכיר 'קליידוסקופ'... אופס!).

היו גם "אני מושיטה יד למכונת הצלילים שליד המיטה", "אני עפה עליו", "זה מדליק אותי", "שערו הארוך קצר מהרגיל", "נאבד בתוכך" ועוד, אבל הבחילה חזרה.

"ובאותו רגע ידעתי שהלך עלי", כן, זה בדיוק מה שהרגשתי, אבל תוך שימוש בקצת יותר 'עברית' כמובן.

בקיצור, הייתי מצפה לעוד קצת עבודת עריכה ובפעם הבאה, רצוי שלא אהיה הראשונה שעושה כאן הגהה.

אבל הכי, הכי אהבתי את המשפט הבא (ואני מקדישה אותו לכם, קוראי האהובים): "אני מרגישה כאילו הזריקו לי קשת לתחת."
נשבעת שהייתי מספרת אם כך הייתי מרגישה, לו רק הייתי מבינה מה אומרת האנלוגיה ההזויה.

סיפור שנוי במחלוקת וסוף מתוזמן

הסיפור מעייף, הדמויות עלובות, בחורה חסרת עמוד שדרה מעורערת מאהבה ללא בסיסי ובחור מוכשר עד אימה, חסר שליטה עצמית ויכולת נורמטיבית לחיות כאחד האדם, עושים יחד עבודה ספרותית שעם קצת מזל, יכולנו כולנו להימנע ממנה.
לצערי, זה לא קרה. ממש כמו התרגום הלקוי והטקסט המקורי שככל הנראה לא מסתמן כספרות איכותית, אם בכלל.

מלבד הרמה, יש כאן צורך לספר מעט בהרבה יותר מדי מילים, כולל משפטים סתומים ומידע שלא משרת את הסיפור, אפילו בכאילו. מה שהופך את הספר הזה לארוך, מייגע וכזה שחסר את הסיבה הקיומית שבגללה קראתי מעל חמש מאות עמודים של כלום (כמעט).

התעוררות מצפונית יחידה יש לי כאן והיא נוגעת בתגליות מהאגף הרפואי, שמבהירות פרטים הזויים ומעלות לתודעה הציבורית נושאים שחשוב שיעלו (ואפילו בדרכים עקומות כמו הספר המדובר).

אז קבלו את הרמת הכובע שלי על הצפת נושא חשוב, אם לא על שום דבר אחר.

מדד בלאכס גבוה

ככלל, הספר הזה עורר בי בלאכס קיומי.
היו כאן הומלסים והבטחה למקלחת "כמה פעמים בשבוע", שק שינה מעופש ושלל פריטים שלא הייתי נוגעת בהם עם מקל.
אבל הי, מה לא נעשה בשם האהבה, לא?

התשובה היא , לא!