"יש לה אלגנטיות של קיפוד: מבחוץ היא מלאה קוצים, חומה בצורה ממש, אבל יש לי הרגשה שבפנים היא רכה כמו הקיפודים, שהם יצורים קטנים, אדישים למראית עין, חיים בבדידות עיקשת ובעלי עדינות עצומה."
אלגנטיות של קיפוד / מוריאל ברברי.

המצאת הכנפיים / סו מונק קיד

שחור ולבן הם הצבעים שצובעים כאן את הסיפור ואם השם גרם לכם לדמיין את דדלוס ואיקרוס מוצמדים לנוצות, או את האחים רייט רצים בשדה ומנופפים בכנפיי דאון ראשוני, פיספסתם בגדול.

כי הסיפור כאן שונה לחלוטין, הכנפיים מטאפוריות (וחזקות מאלה של הזוג רייט) והחזרה בזמן במקרה זה, תביא אותנו אל תקופת העבדים באמריקה הנאורה, לכאורה.
כאן העבדות וחוקיה מוכרים במילים המכובסות כ"המוסד הייחודי".

ממליצה שתחזיקו חזק, כי המסע רק מתחיל.
זה מסע אכזרי, עמוס תככים, עצוב וחם מזג, אבל גם מלא באומץ, אהבה ואפילו תקווה משתרבבת לה בין השורות, ככה בלי שנרגיש.


"תיזהרו שלא ישעבדו אתכם פעמיים, פעם בגוף ופעם בראש."

העיסוק בתקופת העבדות האמריקאית פלש מזמן לכל חלקה טובה בספרות ומעבר לה ובהתאם, הנושא מוכר עד נדוש. אבל הזוית של 'המצאת הכנפיים', מתחילה צרה ועוסקת קודם כל בתקופת הילדות (שוב, בשחור ולבן). ילדות שמייצגת את הקונפליקט, טוב יותר מכל עדת מבוגרים אופיינית.

ואנחנו שתיים

יש כאן שתיים עיקריות, כביכול אחת מכל צד, אבל בפועל הן שתיים חזקות (גם כשהן לא חושבות כך).
שתיים יחד נגד העולם והן תראנה לו, כל אחת בדרכה.

"היא בחיים לא היתה שייכת לאנשים האלה. היא בחיים לא היתה שייכת לאף'חד חוץ מעצמה."

כל הנשים הגדולות

מדובר בתקופה בה נאסר על נשים להיות בעלות רכוש, ועל אותו עקרון נמנעה מהן גם זכות הבחירה (ביותר ממובן אחד).
למרות זאת ואולי בגלל, 'המצאת הכנפיים' מתאר סיפור מטריאכלי אופייני והגברים בו מתקיימים לצרכי דיוק היסטורי בלבד.
הרי בפועל, הנשים הן מרכז ההוויה (קצת כמו בימינו).


"שאיפותי להיות משפטנית נחו על משכבן בבית הקברות לתקוות נכזבות, מוסד לנשים בלבד."

חוכמת עבר וחיים שלמים

זו סאגת חיים ארוכה שמתגלגלת מילדות עד זקנה, כשברקע דמויות רבות ועבדות אחת גדולה שמשפיעה על כולם.
יחד עם הדמויות משורבבת כאן חוכמה גדולה ומגוון משפטים שנכנסים אוטומטית לגזרת ה'גזור ושמור'.

"הכל חולף בסופו של דבר, אפילו הדכדוך הנורא ביותר."


"אף'חד לא יכול לכתוב בספר כמה את שווה."

"צעקתי כדי להעיר את אלוהים מהשינה."

זה אמיתי!

במהלך הסיפור הרגשתי צורך לבדוק אמיתות קטנות וכחלק מהן, גיליתי כי הגיבורות ברובן התקיימו על הכדור שנים לפנינו.
השמות נכונים, הכבוד במקומו והאומץ ואצילות הנפש לא יתוארו.
וגם אם מדובר בסיפור דימיוני בעל רקע היסטורי, מבחינתי זה מיוחד ומרגש על מאוד.


"העולם היה מקום מקולקל והיא לא יכלה לתקן אותו."

'המצאת הכנפיים', הוא ספר בעל זוית היסטורית, נשית, חזקה, מהסוג שישאר איתי.
לקרוא, לאהוב, להתרגש וכמו תמיד לשמוח שאנחנו כאן... היום.

 "כל אחד מורד איך שהוא יכול."

אמזלג / יוסי סוכרי

פגשתי גבר (בשלבי גירושין), הוא גבוה ונראה ש'בנוי היטב', היא דרך לא רעה לתאר אותו.

"עמנואל אמזלג, גבר ים-תיכוני."


מלבד גבוה, הוא גם רגיש, מסתבך בנבכי נשמתו והצד הנשי שלו מעריך ביגוד שמקורו באופנה עילית (וסביר שגם לבשמים הוא לא יסרב).

"אם יש משהו שיכול לנחם גבר במזג אויר סתווי, הרי שקורדרוי הוא מועמד רציני."

גבר, גבר

מדובר בגבר לא טיפוסי, אינטליגנטי, אינטלקטואל ממוצע מזרחי, שהווייתו הזוגית שמה לו רגל, ככה ממש באמצע החיים (קצת כמו מה שהתחשק לי לעשות לו).
מאז, הוא מחפש את סיבת קיומו בעיני אחרים ומנסה להבין את עצמו, את סביבתו, את המדינה ואת כולנו.  כשהוא דוגל בשמאלנות תל אביבית מתנשאת מחד, ובתחושת קיפוח עדתי (שמקורה אי שם בתקופת קום המדינה) מאידך, 
יש בו יותר מאיש אחד.

קוראים לו עמנואל (מנו) אמזלג, וריבוי השימוש בשם משפחתו, נותן תחושה גנרית המתארת תופעה (ופחות סיפור פרטי, ספציפי). בנוסף, 
כתחליף לשם פרטי, מאפשר השימוש בשם משפחתו להתרחק מהוויתו ולגלות כלפיה שיפוטיות מרחיקת לכת.
ואולי זה בכלל הפוך והשימוש בשם המשפחה, מקרב אותנו לתופעה הצבאית המוכרת ומוודא שהיא תייצר בנו קרבה סטייל "אחי" הצה"לי.
אתם תחליטו.


בכל מקרה, אהבתי את אמזלג, גם שנאתי לרגעים ובין לבין ריחמתי עליו כמו על גור תועה, שבקלות הייתי מלטפת לו בין האוזניים (אולי עד הזנב).

של מי הזהות הזו?

מול נערה ערבייה, אישה אוקראינית ואחרים, אמזלג מחפש את זהותו. כאילו ההשתקפות הזו בראי הדמויות שמולו, תבהיר את זהותו היחסית. בדרך, הוא מתגלה אומלל עד בכייני ויאמר לזכותו, גם רגיש לסביבתו.
לטעמי, הוא מסוג הגברים שישארו לנצח בפוזיציית הידידים, כשהסקס-אפיל מתנדף מהחלון, עם התהייה המתפלספת הראשונה.

וחוזר חלילה

כדי להחזיר לאמזלג מעט מעקרונות הגבר- גבר שלו, נוסך בו סוכרי גינונים מזרחיים למשעי. על אותו עקרון, כדי לעדן את האחרונים, הוא תופר עליו את דמות הפילוסוף המעונה עד מתנשא, לעתים. כך קיבלנו דמות/לא דמות, או אולי גבר לא גבר, שיש בו הרבה, אבל אף אחד לא באמת מבין מה.

ושלא תבינו לא נכון, למרות שנראה שאני מתלוננת, מדובר בדמות מעניינת לפרקים, המביאה את הקיצוניות של כולנו לידי ביטוי (ורצוי
, לטובת האנושות כולה, שמקומה ישמר בין הדפים בלבד).

"כן, תגידו שאני חלש. אני חלש כי החלשתם אותי כל החיים." והנה זכינו בתרכיז אומללות לקורא המזוכיסט.

נר לי דקיק

לאורך הסיפור, אמזלג מעיר נקודות קטנות של הגיון (או חוסר) וערפל פילוסופי דק מכסה את הדפים. זה מיוחד, זה נעים, זה אינטליגנטי לפרקים. במקרים אחרים, הוא מתגלה כנודניק מעיק, שמתחשק לנער מתוך חיי מסכנותו. זה מעניין לא פחות, אבל מתיש קשות.

ואנחנו שניים

"אהבה שנדמתה פעם כה נדירה - קרסה מול אין אויב חיצוני."

כזוגי לשעבר, אמזלג מסמל את כל מה שכולנו, הזוגיים, היינו רוצים, אבל רק לרגע. בבחינת 'תן לי כזה רק לשבועיים, ואני חוזרת' ואולי קצת יותר.
כי סוכרי מעורר כאן שאלות מהותיות ומספק לנו פשפוש אכזרי במושג הזוגיות, ב'אני' שלנו בתוכו, ובעיקר מחוץ.
הבחינה מתארת את תהליך הכניסה לזוגיות ועוד יותר את היציאה ממנה, כאילו מדובר במנהרה חשוכה דרכה יוצאים אל האור (גם אם לפעמים הוא מסנוור). כולל בחינת 'מה שנשאר', מהמסע הזוגי העגום הזה, של האנושות ושל כולנו.

 "אמזלג", לא נקרא בקלות, הוא גם לא אמור. עטוף בתיאוריות פילוסופיות שישאירו אתכם עירניים, הוא קולח כספר שעלילתו צועדת בדרכי עפר מחשבתיות, נאבקת, מועדת וחוזר חלילה.
הוא איכותי ומשאיר הרבה מקום למחשבה תועה, אבל באותה מידה מטפח נטייה לעייפות. קצת כמו חבר קרוב שהקשבתי לבכיו באמפטיה מצטברת, עד שטבעתי בים של דמעות והתחשק לי לצעוק 'תפסיק כבר לבכות!'.

"הוא רצה להגיע לביתו וגם רצה שלא להגיע אליו לעולם. הבית היה המגן והתוקף שלו. העוגן שממנו נמלט מדי בוקר רק כדי לממש את הידיעה שיש לו מקום לשוב אליו."

לכו תתעו איתו, הוא זקוק מכם לסבלנות.

הנכדה של מר לין / פיליפ קלודל

מדובר בספר דק, אולי אפילו ספרון, עני במילים אבל עשיר ברגשות. כי הזרם התחתי של 'הנכדה של מר לין', סוער עד מאוד, והרגש העיקרי שמלווה את הקורא קשור עמוקות ברחמים.

לתלוש בקו המקווקו

זה סיפור על פליטים, שמקורם בטרגדיה בארץ המוצא, המדייק ומדקק את חויית התלישות ומספר את סיפורו של עם ללא שפה, ללא הבנה תרבותית ובעיקר ללא מקום שאפשר לקרוא לו 'בית'.

וממש באותה רמת היגיון, אולי זה בכלל סיפור על זיקנה ומצב נפשי ירוד.
אתם תחליטו.

כי העובדה שהסיפור מתמקד בזקן תלוש המנסה לבנות עם נכדתו התינוקת חיים באמריקה הגדולה, רק מגדילה את סיפור התלישות, כשלפעמים הקושי מצוי באלמנטים התרבותיים ולפעמים הוא פשוט קושי זיקנתי על גבול הדמנטטיבי.
לא משנה באיזו שפה/לא שפה מדובר, 'נכדתו של מר לין', מציף בשקט האופייני לקלודל,
 חומרים  צורבי שטח פנים, מהסוג שיכול היה להספיק ליותר מספר אחד.
"האם אני מפחיד אותם? תוהה מר לין.
אני כנראה מפחיד אותם, הם בטח חושבים שאני שד מרושע המחופש לאיש זקן.
"

לצחוק בשפה חדשה

יש כאן הומור, גם מהזן העצוב אומנם, אבל כזה שמנסה לצחוק על עצמו ולהצחיק תוך כדי. אחרי הכל, 'הנכדה של מר לין' מתאר מקרה מהסוג שבו אם לא נצחק, נבכה (או נשתגע).
בהתאם יש כאן סוג של קומדיית מצבים אומללה, או מצבים אומללים אם תרצו. כאלה שמתארים בחיוך, אלמנטים קשי יום בחיי זקן שהקלפים שחילקו לו מונעים ממנו להשתלב בסביבה.

לקראת סיומו וכחלק מחוסר ההשתלבות שמנחה את 'נכדתו של מר לין', יצטרך גם הקורא לתהות באשר למה נכון, מה חסר ומה לא בדיוק כפי שהוא נראה?
מסוג הספרים שישאיר את כולנו ערניים.


"מר לין ממתין שהקול יישמע שוב. הוא מגלה שגם בלי להבין את משמעות המילים של האיש היושב לצידו זה דקות ספורות, הוא בכל זאת נהנה לשמוע את קולו, את העומק שבקול הזה, את עוצמתו העזה. אולי הוא בעצם נהנה לשמוע את הקול דווקא משום שאינו מבין את המילים הנהגות, וכך בטוח שהן לא יפגעו בו, שלא יאמרו לו את שאינו רוצה לשמוע, שלא ישאלו שאלו מכאיבות, שלא ישיבו אותו אל העבר ויחשפו אותו באכזריות וישליכו אותו למרגלותיו כמו גופה מדממת."  


"מר לין אינו מבין מדוע האיש השמן אומר לו כל הזמן 'יום טוב', אבל הוא עושה זאת בחביבות ובנועם שכובשים את ליבו של מר לין. הוא מבין שהוא שאל אותו שאלה, בלי להבין את פשרה, ולכן הוא מניד קלות בראשו, כאומר הן."

מדובר בספר קטן ומכאיב, שמספק גם תקווה מטלטלת, שתתנפץ לכולנו בפנים וכמו תמיד רק תחמיר את המצב האומלל מיסודו.  כי קלודל כידוע, לא ישאיר אותנו ללא מכה מתבקשת (אחת לפחות) מהמציאות שדוהרת מולנו, עד להתנגשות המתבקשת כמובן. הוא פשוט לא יודע אחרת.

"אי אפשר לעוף לעבר מה שאבד."

הגשרים של מחוז מדיסון / רוברט ג'יימס וולר

זה ספר קצר (נובלה אם תרצו), שמספר סיפור קטן וחם.

הטקסט מדויק, לא גרנדיוזי, והדיוק נעים ואיכותי.
לעתים הרגשתי צורך לחזור ולקרוא משפט מסוים, כדי לוודא שלא פספסתי את ניואנסים בתקשורת.
יש כאן סיפור אהבה, אבל הרבה לפני, יש כאן רגישות, יופי במילים ותשוקה אדירה. תשוקה ליחס, לקשר, לגשר ולגוף.

'
הגשרים של מחוז מדיסון' שתויג כ'רומן רומנטי', הוא הרבה מעבר למסגרת אליה שויך והתיוג לא עושה אתו חסד, בלשון המעטה.
כי סיפור האהבה הגדול/קטן, כבר הפך לתסריט ולסרט, וההתגלמות על מסך גדול, דיקקה אותו אולי, בעיני קוראים פוטנציאליים (וכך גם בעיני, טרום קריאה).
אבל יש בו כל כך הרבה מעבר, שבעיני, הוא לחלוטין שווה את החוויה.

"
הכי קל לכתוב מסובך. פשטות, היא האתגר האמיתי."

מבחינתי, מדובר בסוג של שירת אהבה לחיים, לְמה שאפשרי וגם לְמה שלא, לְפִסְפוּסי חיים מתוך מוסכמות, כשהפחד משינוי הורס את פוטנציאל הטוב ההכרחי.

"
ביקום של אי בהירות, סוג כזה של ודאות מגיע רק פעם אחת. זה לא יקרה שוב לעולם...".

להתאהב מחדש בדמויות שלא פגשתי

"הוא חי במקום משונה, רדוף, רחוק במורד ההיגיון של דארווין."

"
היא הייתה אישה שוב. שוב היה מקום לרקוד, לאט ובלי להרפות היא מצאה את הדרך הביתה, אל מקום שמעולם לא הייתה בו."

הדמויות כאן מדהימות בפשטותן, עגולות ומוסברות היטב, כשמסרים מועברים במעשים, פחות בהסבר בואכה האכלת יד ספרותית.
כשעקרון ה- Show don't Tell האיכותי עובד נהדר, אין צורך בהתיפיפות, צבעים עזים מדי או דרמה גדולה בסגנון תיאור מידות הגוף של ברבי (או הציוד של קן), על מנת להעביר מסר חזק שלא ימחק בקלות.

"
היא הייתה נפלאה, או שהייתה בעבר, או שתהיה שוב בעתיד."

אני מודה שהתמוגגתי מהכתיבה ונחרדתי מהתוכן.
כי כתיבה איכותית כמו זו, לא מקלה על סיפור מרטיט וקורע לב, מהסוג שנשאר מהדהד עד מזעזע, גם אחרי משפט הסיום.

אהבה גדולה ופספוס עוד יותר
או
כואב אבל תמשיך

יש כאן כאב מצמרר, פשוט וענייני, שיש להתמודד איתו, ללא דרמה גדולה, כי אי אפשר אחרת.

" '
ניתוח יתר הורס את המכלול. יש דברים, דברים קסומים, שאמורים להישאר שלמים. אם אתה מפרק אותם לחתיכות כדי להסתכל מקרוב, הם נעלמים.' זה מה שהוא אמר".

חשוב לא פחות מהסיפור עצמו (ואולי אפילו יותר) הוא פרק הסיכום מפי רוברט ג'יימס וולר, שמסביר כביכול את מקורותיו ומבהיר מידע קריטי לגבי דמויות המפתח בסיפור.
כן, אם הסיפור עצמו לא השאיר אותי עם מועקה גוברת, הפרק הזה טרח לסכם ולוודא שכך יהיה.

תקראו, זה טוב כמה שזה מכאיב.
ורק מדי פעם, ככה מול הראי, תעשו לעצמכם טובה ותזכרו להודות על הטוב שלכם.

"
המציאות היא אולי לא מה שהתכוון המשורר, אבל גם השיר הזה לא רע."

שלוש מחברות / סיוון אופירי

זה סיפור רב דורי כתוב בהמשכים, מהזן הארצישראלי בהוויתו. כזה שנוגע בתמימות של אז, בקשיים, בכשלים, בתרבות הפליטים ובהתפקחות של אחרי.
שלוש המחברות כאן, מלאות געגוע וחיפוש אחר אהבה מכל סוג שתבקשו לקרוא. אבל יותר מכל, הן מלאות ב
כוח נשי, זן של נשיות מושכת ומשפחה מטריאכלית, דרכה מסופר הסיפור.
אהבתי את זה, הרי אין משהו שאני אוהבת יותר מנשים חזקות (והגברים כאן לצרכי רבייה ותפאורה בלבד. ממש כמו אצל סבתא).


"היא אישה קטנה אבל גדולה, כזאת שלא מאפשרת לצער לעטוף אותה."



עברית-קשה-שפה

השפה אישית, מהולה בטעמי ילדות (פחות ספרותית) ומדור לדור משתנים האינטונציה (שומעים, תתפלאו), הסגנון, התוכן והמבטא, כולל שיבושים קלים בילט-אין. זה מתאים כאן, מספק אבק וריח של בית, חיים בצימצום וניואנסים נוספים מגדירי תקופה.


את מי את אוהבת?

מי שמכיר אותי (או קורא אותי) ולו קצת, יכול לספר שלא מדובר באוהבת אדם דגולה. בכל זאת, במהלך הקריאה, התערבבה בתוכי מלחמה בשאלה את מי מהדמויות אני מעדיפה.
זאת משום ש'שלוש מחברות' נוטה לספק דמויות מפתח חמות ורכות, מצוידות בחוכמת חיים מוערכת, כולל כמה שהחיים חבטו בהן, ואפילו מעט יותר מדי. עם כולן, כל אחת וסגנונה, נוכל להזדהות בקלות ואין ספק שזה נעים (אפילו נעים מאד, לפעמים).

בעיקר, הערכתי כאן את שינוי הסגנון שבין הדמויות, כשכל דמות משתמשת בטון שונה ובנקודת מבט יחודית וברורה הניתנת לזיהוי בכל מעשה או ציטוט. מדובר בדמויות עגולות ומלאות, ממש כמו בחיים שלנו. שאפו על זה.

הגיגיי ילדות

הסיפור ברובו מועבר מפי ילדה-נערה, ההגיגים ברובם, אופיניים לגיל ההתבגרות ומעבר לו, ובהתאם הסגנון 'דיבורי' עד שטוח מעט.
השפה הדבורה ששוטפת את 'שלוש מחברות', תואמת טקסט, תורמת לו תמימות, חיות וזריקת מציאות ולרוב לא נוטה להוריד מרמתו הספרותית.
מבחינה זו מזכיר 'שלוש מחברות' את 'יש ילדים זיג זג' של גרוסמן, כשילד מעביר מסרים שלרוב מיוחסים למבוגר.

המקרים בהם מצאתי את השפה או הסגנון רזים יותר וספרותיים פחות, ניכרים לקראת סוף הסיפור, שם גם הטקסט מאבד עומק וביחס לסיטואציות עמוקות, נהדרות בתחילתו, מתקבל סיפור מעט דל, שעסוק פחות בעצמו ובשאלות קיומיות מרתקות, ומעט מהיר מההתחלה והמצופה.
חלקו האחרון של הסיפור או "המחברת השלישית", אם תרצו, מספק יותר מהכל, את התחושה שהיה צריך כבר לסיים.
מבחינתי, אפשר היה להסתפק בסיפור האצילי שבתחילת הספר ובהקשר זה, 'שתי מחברות' טובות, זה כנראה מספיק.


ברמת הסיפור המשפחתי, מי שאהב את 'מלכת היופי של ירושלים' ודומיו, ימצא את עצמו 
ב'שלוש מחברות', כבר מהפסקה הראשונה (הפעם מאגף יהדות אשכנז).


מאיפה זה בא

מצחיק לקרוא טקסט של כותב שיצא לך לפשפש אודותיו.
בהתאם נוכל למצוא ב'שלוש מחברות', משפטים כמו "אכילה שולטת במחשבות שלנו, היא מפעילה ומכבה תהליכים שמשפיעים על הרגשות ועל ההרגשות שלנו. כשאוכלים אוכל שמתאים לנו המחשבות בהירות יותר, יש יכולת גבוהה יותר להתבונן פנימה ופחות הסחות דעת."
או
"מה שלא שלך, לא שלך. תתקדמי." מסכימה ומתקדמת.

ככלל, הטקסט הזה מתובל בחוכמת חיים שמתחשק לעטוף לדרך, כמו  "גיליתי שלעצב יש יכולת לנוע לכל הכיוונים כמו דיו שמישהו שפך על חולצה לבנה, כתם שחור, חסר גבולות ברורים, שהולך ומתרחב ומשאיר סימנים לתמיד."

וגם כמה מפי סבתות רבות חוכמה, כמו

"קודם כול את בשבילך, אחר כך בשביל בעלך, שלא יסתכל באחרות, ואחר כך בשביל ששכיינים לא ידברו."

"יותר קל ככה. הכי טוב להתחתן עם יתום, ככה לא רבים איפה עושים פסח. לא צריך מריבות." מה שנכון.

אבל הכי הכי, ואם לא ביצעתי אף אחת מההמלצות שקדמו כאן, לפחות "תישתיקי את הפה שלך".


'זה רק געגוע חולף'

כל מי שהמושג "פ'ם" (במקום פעם) מעורר בו משהו, מי שהיתה לו סבתא, שגדל על ברכי אישה גדולה מהחיים, שהיה של מישהו שכבר איננו, ימצא כאן את עצמו ויתגעגע.
כי 'שלוש מחברות' מציף תקופה לא קלה ונהדרת, ומספק הזדמנות לחזור אל ענן זכרונות נהדרים של מי שהיו וכבר לא כאן. יש כאן געגועים לתקופה, לחסכנות ופרקטיות, לנשים לא גדולות עם חזה דווקא כן, לשמלות... געגועים לסבתא, למשפחה ולדורות אחורה.

סיפור קטן ומחמם לב ברובו (ומעט שטוח בקצוות).
מוזמנים לצלול אל ביצת הגעגוע.
לכו לקרוא.

על חוט השערה / ליאונור דה רקונדו

מיד, בעיצומו של קטע הפתיחה, אני שלו. ולמרות שבהמשך, הוא לא מתגלה כספר מופת, הנושא שהוא מציף נכנס אוטומטית לרשימת המיוחדים.

טרנסג'נדרים, אנשים שחיים במין הלא נכון, מבטאים כאן את הכאב, האנושיות, הדיוק, הבערה הפנימית הגוברת ותחושת התלישות, שגורמים ל'על חוט השערה' של דה רקונדו, להיות ספר שחשוב לקרוא. ואם יש בו ולו שמץ דיוק, הוא ספר חובה לכל בן אנוש שצועד על הכדור.

תהליך השינוי מתואר בגלים, כשהמשפחה והזוגיות משלמות את מירב המחיר, אבל גם החברים, החברים לעבודה והשכנים, נדרשים לשינוי תודעתי (בדרך חלקם יוציאו לך את המיץ).

"מה נותר להם? זיכרון משותף והווה מוותר."

העיסוק בפן הפיזי מתגלה כאן כמועט וירוד יחסית. לעומתו הדגש על הנפשי מתגלה כרב יותר ברמת ההתעמקות בנושא, אבל אני חיבת להודות שבעיני גם הוא לא עמוק מספיק, או בכלל.

מחיר השמחה המוקדמת

כל כך שמחתי לגלות פנינה שעוד לא יצאה לאור (או יצאה, אבל עוד לא עשתה גלים בקהל הקוראים הרחב).
כל כך קיוויתי שמדובר בספר צללים נהדר ,שאף אחד עוד לא כיוון אליו נורה מסנוורת.
בעמוד השלישי הבנתי שלא בטוח שזה הכיוון.



מי אני מי הוא?

אולי כי זו אחת הפעמים היחידות בחיי, בהן גוף ראשון ושלישי מתחלפים לנגד עיני, בעיצומו של משפט.
זה מוזר עד לא מקצועי ספרותית. ולא מדובר בנקודת מבט אחרת, אלא בשינוי צורני ממש תוך כדי, כשדמות מתוארת בגוף שלישי ובמהלך התיאור עוברת לגוף ראשון.

"הוא מתפשט בחופזה, 
סוגר את דלת המקלחון מאחוריו ומאפשר למים לזלוג על גופו. מעלה את החום. לחטא את עצמי, לקרצף את עצמי, לשפשף בכפפת ליפה כל פיסה בגופי, לחפוף את השיער, להקציף את השמפו, למרוח אותו על כל הפנים, ואם הטעם לא היה כל כך נורא, הייתי מכניס אותו לפה.
הוא שוטף את עצמו בקפידה."

ממש כמו אנשים שעומדים מולי ומדברים על עצמם בגוף שלישי לטובת הגדלת עצמם או הרחבת אמוני בהם ובמין האנושי (לרוב זה לא מצליח).

מנקודת מבטי התופעה נעה בין הזוי לגימיק פשוט ומיותר, שקוטע את הקריאה ומחייב הסתגלות פחות נעימה.

מי כאן אחראי?

התרגום טוב וגם העריכה, ושתיהן ככל הנראה, לא הצליחו להתגבר על טעויות בסיסיות של סופרת הקופצת בין נקודות מבט.

בכל מקרה, שימו בצד את ההערות ותחוו לרגע ספר קצר, אחר, מיוחד, שונה מכל מה שאנחנו מכירים (ולא משנה מה קראתם עד היום).
כי הנושא, אם לא כל דבר אחר, עושה כאן את העבודה והיא חשובה, חשובה.
לא מדובר ספרות מופת, אלא בספר נחמד, עם נושא יוצא דופן שחשוב להחשף אליו.
הוא מעט יבש, לעתים לא מספיק עמוק לטעמי, אבל החשיפה שבו שווה את הכשלים, ברובם.

"זה אני, זה הכל.
אין מה להסביר
."

שלושה בליינד דייטים / מייגן קווין

מתניים צרות (רצוי עד אימה), שמלה אדומה (צמודה), עקבים גבוהים (הרבה מעבר למה שהמשטרה מרשה), שיער גולש, חלק עד גלי (למעט תקרית אחת שלא מועילה לעלילה).

שנמשיך?

זכר בנוי היטב במכנסי 'ביג בוס', ספורטאי צעיר/מצליח, כולל לב זהב וערכי משפחה 'All American' בילד אין, פלוס כוכב עולה בשמי הבייסבול כמתבקש. לקינוח, גבר, גבר, גבר, בעל לב רגיש, ג'ינס שיושב טוב על החבילה ועוד אחת שרוטטת בין הרגליים, כולל קסדה.

על כל אלה תוכלו לסמן וי גדול ומיותר ב'שלושה בליינד דייטים', שאפילו השם שלו חסר מעוף עד נדוש והתרגום העברי בהתאם.

עד כמה ההוא "גדול", "ענק", "עומד", "קשה" וקשוח, אשאיר לכם לדמיין.



מישהו ביקש? 

כי גם אם לא ביקשנו ממש, קיבלנו כאן קלישאה אחת גדולה, כשכל סיטואציה הזכירה לי סצינה מספר/סרט מסוג אלה שכיכבו כאן בעשורים האחרונים.


גברת, אל מי את מדברת?

אין משהו שאני אוהבת פחות בספרות, מדמות שמדברת אל הקוראים.
בעיקר משום שקריאת ספר בעיני, דומה להצצה, והקשבה פאסיבית לסיפור של אחרים היא בדיוק מה שאני רוצה.
לעומת זאת, פנייה אל הקוראים ב'התנחמדות' מיותרת, הורסת עבורי כל חלקה טובה ובאופן עקרוני מעייפת, מתישה, מדרדרת את רמת הטקסט ומשאירה אותי מאוכזבת וחשופה.


שטויות, לא נורא, אף אחד לא ישים לב

"אין לי כבלים." הוא מושך בכתפיים. "אני חי בלי נטפליקס והולו."

"... חשבתי שאתה בחור של ספרים, לפחות עשית רושם כזה.
זה נכון. אבל אני אוהב גם לעשות בינג' בנטפליקס
."
עמודים 104, 106 (תצורה דיגיטלית), בהתאמה. 
אותו פרק ואותן דמויות, נשבעת!

במקרה אחר מסעיר לא פחות, עלילה מלאת חורים מוסיפה לעצמה אחד משמעותי, כשגיבור מסוקס טוען שהוא בן יחיד, וכחצי ספר מאוחר יותר מטייל עם הילדים של אחותו (אולי בינתיים הם נולדו... וכך גם אחותו).

ביצה טובענית, נעימה

עם תסריט שלא מחדש כלום ולא מספק בדל נסיון לפרוץ דרך, הספר הזה הוא בבחינת 'טום הנקס לעניים' (ואף אחד לא יטען שהמקורי הוא פסגת היחודיות עלי אדמות).
כאמור, העלילה היא כל מה שכבר קראנו בעבר, בואכה תסריט לסרט הוליוודי סוג ז' שרק בנות (לא נשים, בנות!), יהנו לשוב ולראות שוב ושוב (ואפילו שוב).

כשהכל בסדר, סתמי, לא גורם לי לשאוג בהתרגשות או לחילופין, לצעוק  על העולם בסלידה מתנשאת, הספר הזה בבחינת 'בסדר' בסגנון 'בחור טוב'. ממש כמו הדמויות אליהן הוא מכוון.
אצל סבתא שלי זה  נקרא "לא מריח לא מסריח" ואין בזה פן חיובי במיוחד.


בקיצור, אם ביקשתם לעצמכם ריגוש/לא ריגוש, מזן האינסטנט, כולל עקבות טעם כימי מוכר, זה הספר בשבילכם.

אם לא, זה הזמן לעבור הלאה.
שיהיה בהצלחה.

כורש הנסיך האחרון / יונתן ילון

השעה 03:05 בלילה, הכל שקט מסביב, עשיתי טעות.
הסקרנות השתלטה עלי ופתחתי את 'כורש הנסיך האחרון', ספרו החדש והנוצץ של יונתן ילון, שעוסק בחייו של כורש (איך לא), הידוע גם כמלך הפרסים, "אשר אדוני אוהב את שלטונו ועשהו משיח ליהודים".

ולפני הכל, חשוב להבין שהיסטוריה היא מתחומי הידע שעלולים בסבירות גבוהה, לגרום לי לפהק ואת מספר הפעמים בהן נמנמתי מעל ספרי היסטוריה, נתקשה לספור.

אך נראה שילון לעומתי, יודע לחפור גם לחקור בספרים כאחרון ההיסטוריונים ובהתאם הפיק ספר בעל גוון היסטורי ראוי לציון, מהזן שמיד מפיץ בי הערכה לכותבו על חקר התקופה המקיף כמו גם על הכתיבה והסגנון.

חשוב גם לציין שאותו ילון במפגן צניעות אדיר, מקדים ומתאר, את החופש האומנותי שלקח לעצמו, מתוך הבנה שמלבד סיפור המסגרת ההיסטורי, לא עומד בינינו אחד המסוגל לתאר את קורות הדמויות מהמאה השישית לפנה"ס, כפי שהתרחשו.
ההבנה ועוד יותר ההבהרה, היא גדולה שלאחרונה נתקלתי בחסרונה, גם אצל סופרים ותיקים ומנוסים בהרבה.

שאפו על זה.

אסטיאגס, כיכסרס, מנדנא, כנבוזי ועוד

הדמויות עגולות ומוסברות היטב, התאורים טובים, אסטטיים-לא מוגזמים והשמות שוברי שיניים כיאה לתקופה. מודה שמלבד בקריאה ראשונית, לא טרחתי ביני לביני, להגות אותם במלואם (מילמול חלקי הספיק בהחלט).
ולמרות שאין שום צורך ספרותי לשוב ולקרוא את שוברי השיניים, הם חלק חשוב בריח התקופה. מצטרפים לאבק הדרכיםהספרותי, הבגדים התקופתיים (שלא הייתי לובשת גם אם חיי היו תלויים בזה), החרבות, הסוסים, הזהב המצוחצח ושאר התפאורה שהיא חלק מסיפור הרפתקאות, סיפור מסע מקסים של תקופה ומקום.

תאורים הם הכל

תסכימו שתאורים רבים, מפורטים עד מיותרים, עלולים לפרק יצירה לכדי ארוע מיותר, מתיש ומאכזב מיסודו. אך לא כך הוא אצל מיודענו כורש.

התאורים צבעוניים, ממש כאילו ישב ילון כאחרון נתיניו של מלך מדי (אסטיאגס, אם אתם חייבים) וצילם במוחו את שלב הפרטים המרכיבים תמונה כוללת. כי הכל כאן מוקפד והגיוני ואם תלחצו עלי, אני מתארת בשמחה לא אופיינית, את ארמון המלך או את שדה הקרב האכזרי.

כי 'כורש הנסיך האחרון' הוא ספר מדויק, נעים ומיוחד, המספק חוויית קריאה מעניינת ובעיקר אחרת.

"מחשבות טובות, מילים טובות, מעשים טובים."
(זה פשוט היה מתבקש, בדיוק כמו אצל ילון).

המטופלת השקטה / אלכס מיכאלידס

הוא מתחיל מעט רדוד. שונה לחלוטין מהציפייה שפיתחתי, כשתכננתי דייט עם ספר מתח איכותי.
בין היתר, כָּלל הדייט הלא מוצלח פסיכולוג שלא מפסיק לדבר על עצמו ואכזבה מרמת המחקר הספרותי. 
אם ביקשתם דוגמה לאותה אכזבה מחקרית, תוכלו למצוא אותה בהסבר על מבנה טיפול פסיכולוגי, בו ׳מעביר׳ החולה את רגשותיו למטפל והאחרון נושא בנטל ו׳מחזירם אל החולה׳ במן מחווה כוללת בכי דו צדדי והרי לפניכם הקשקוש הספרותי הראשון לספר זה.

אז מה היה לנו?

מדובר בפסיכולוג שמשקיע המון זמן ומלל, כדי שאכיר אותו. לעומת זאת, את המטופלת שלו, היא "המטופלת השקטה", אני מכירה פחות משמעותית ובאופן מפתיע, גם אוהבת הרבה יותר.
היא שפויה ברגישותה ודעותיה ובניגוד לפסיכולוג שלה, לא נראה כי מחשבותיה נוטות לטירוף (לגבי המעשים, תשפטו בעצמכם).
בכל מקרה, לאורך הסיפור, נראה כי הפסיכולוג הוא שזקוק נואשות לטיפול נפשי (תוך עדיפות לכזה מהזן המקיף/ארוך הטווח).

ככלל, המטופלת כאן אולי שקטה, אבל הפסיכולוג שלה לא סותם את הפה.

יוסטון...

כשבזחילה עד עמוד 100, אני לוקה בהבנה שתחושת החיבור העוצמתית ביותר (והיחידה) שחוויתי עד כה, נוגעת לסצינה בה פסיכולוג מותקף ע"י מטופלת (ואני מזדהה ומאמינה כי הייתי מבצעת בו, בשמחה,  את אותו טיפול ממש), כל שנותר לכתוב זה, אתם יודעים... We Have A Problem.

למה ככה?

הספר הזה רחוק מכל מה שציפיתי לו (כבר כתבתי) וההפתעה שהוא סיפק, הגיעה מכיוון פחות חיובי.

עד אותו עמוד 100, סובבת רוב ההתנהלות, סביב פסיכולוג סוג ג' שמפתח אובססיה, לפתירת קונפליקט טיפולי מסויים עד מאוד.
מתוך כך, הוא לוקה בשלל מכאובי נפש, כולל כאלה שעל גבול התלות הנפשית ואולי מעבר לה.

סוקרטס ואני

ברמת הרעיון, משתמש מיכאלידיס באלמנטים מיתולוגיים שהרגישו כאילו הגיעו על מנת לספק תוכן ועומק לסיפור רדוד. בפועל, היה לזה ריח 'גוגלי' בואכה ויקיפדיה והנסיון להעמיק לא צלח בלשון המעטה.

מעייף ומיותר זה כאן

בשלב הזה, תהיתי בעיקר, מתי (לעזאזל) יתחיל הסיפור?
ו...מישהו הבטיח כאן סיפור מתח, בחיי.

קבלו אותו!

והנה, עמוד 190, מתוך 297 עמודים (בתצורה דיגיטלית) ומשהו מתעורר כאן לחיים. האם לא מאוחר להרגיש התעוררות ראשונית בשלב זה?
אתם תחליטו.

"תהיתי כמה זמן ייקח לו להגיע לעצם העניין, ולמה אני מרגיש כל הזמן פחות ופחות נוח", כשבלי להתכוון, הפוסל במומו פוסל.

משפטים, משפטים ומש... אתם יודעים.

מלבד בבעיות מהזן הנפשי, הספר הזה לוקה בברברת ספרותית מיותרת עד מעיקה, כשכל תאור מוכפל או משולש והמון מידע שאין בו צורך עלילתי (או אחר), מתעופף בין השורות.

"ליטפתי את כף ידה ואת הצד הפנימי של מפרק היד. ליטפתי אותה באצבע שלי...".

"החקירה נוהלה על ידי פקד סטיבן אלן, איש חסון קירח עם משקפי קריאה גדולים שעיוותו את עיניו, הגדילו אותן , וגרמו להן להראות גדולות מהחיים, בולטות מהתעניינות ומסקרנות."
כחלק מכתיבה שעל גבול הירודה, זכינו כאן למשפט מלא ומיותר, שקשר בינו ובין התפתחות העלילה, אַין. באותה מידה של השפעה, רב הפקד יכול היה להיות יפה תואר או פוזל במידה מחרידה.

"מקהלת פיזמונים התחילה לנגן בראשי, מצלצלת, הרמונית, מהדהדת.." התאפקתי שלא לכתוב 'כן, גם אצלי' (בסוף כתבתי).

ארבעה כיווני אויר

'המטופלת השקטה', מתהדר בהיותו ספר מתח. אבל העלילה  רוויית החורים שאינה מכבדת ספרי מתח באשר הם, הייתה מונעת ממני להתקרב, לו ידעתי על קיומה (או קיומם). כיווני חקירה שמתחילים את דרכם העלילתית אחד אחרי השני, נקטעים ללא יוצא מן הכלל בשלב כל שהוא ונשארים לא מוסברים, זנוחים כמו תעלומות עבר שכבר אין בהן צורך. בבחינת 'הגענו רק כדי לבלבל'. 
היו גם 'חורים' בהגיון העלילתי, שעד רגע זה, לא הצלחתי למצוא להם הסבר. מסוג המקרים בהם גם אם לטובת התקדמות העלילה, 'יהי נוח' שמישהי תספר למישהו סיפור שהוא כבר מכיר, ברמת ההגיון, אין שום סיבה נראית לעין, שהרעיון יחזיק מים. בהתאם, שאלות 'אבל למה?', נשארות כאן פתוחות ומרחפות ללא הכרה בין הדפים.

בנוסף ובלי ליפול לחשיפה עלילתית מיותרת, 'המטופלת השקטה' משתמש ב'טריק' ספרותי אחד, שכביכול עושה את סוף הסיפור למותח, או לפחות יוצר פיתול עלילתי שלא עומד בכללי סיפור מתח (קצת כמו לכתוב שהרוצחת היא המנקה שלא הופיעה ולו פעם אחת בין הדפים). לא כך בונים סיפור איכותי והפיתול המבוים הוא, לטעמי, בבחינת 'אז בשביל זה התכנסנו?'

אחרי הכל, לצערי, ברומן שלי עם מיכאלידס, לא זכיתי להפתעות גדולות (יעידו חברות ששמרו עבורי לאורך הדרך על ההשערות, שהתממשו כולן). ככל שקיוויתי לגלות בהפתעה איזה פיתול עלילה לא צפוי, הפעם, זה לא קרה.

"היא תמיד היתה מאוד לא יציבה..."
"אם תאמינו בכך או לא, זה כבר תלוי בכם."

אדל / יוכי ברנדס

הוא מתחיל כמו ספר הרפתקאות לבנות האולפנה וממשיך כמו ספר היסטורי, מרתק בחלקו (ומעייף בשאר).

בתיבול שפה שמתכתבת מדויק עם סגנון הטקסט, יוצרת כאן ברנדס חווייה כוללת של תקופה ומקום ושולחת אותנו לחוות עבר בצבעים אפרפרים (כמעט שהתחלתי ללפף אצבע מורה סביב הפאות).


מדובר באגדה רבת פרטים ופרשנויות של מי שלא היו שם, כולל מבטים ודיאלוגים פרטיים ומחשבות אישיות, שלא תואמים לסיפור. במקום להעיר ולספר על חייו של 'הבעל שם-טוב' ובתו, כפי שמבטיח הסינופסיס, הסיפור כאן נוטה לכיוון מסכת הרפתקאות שלא היתה מביישת את 'חסמבה' בגרסתה החסידית (ואיך לעזאזל מבטאים 'חסמבה' ביידיש?).

ריבוי כשפים, מאורות, מלאכים אגרסיביים, כוחות בלתי מוסברים, עיניים סגולות וסגולות רבות משמעות של 'עולם של מעלה', הביאו אותי לשקול גם את הארי פוטר הרבני, כאופציה לתיאור המקרה.



מי אנחנו באמת?

'אדל' הספר, משלב הגיון רבני עם חוכמה רבת שנים, הומור דק וכן, גם טרחנות מתנשאת פה ושם, כשהיהודים תמיד מוצלחים יותר או רוחניים יותר מהגויים שסובבים אותם.
ללא ספק, זהו טקסט שעדיף וישאר בידיים יהודיות ולא יגלוש אל העולם שמחוץ לנו, בואכה תאוריות על יהודים השותים את דמו של ישו, ככה סתם כדי להרוות צמאונם.

אדל כדמות, היא בתו של הבעל-שם-טוב,  המתייסר לאורך כל היצירה בייסורי כוחותיו האפלים ונסיונותיו ההזויים להבינם, מתישים אותו, אותה ואותנו גם יחד. היא לוקה בהערצה ילדותית רבת שנים ל"אבא", ממש כמו שאר הסובבים ומתוארת כשילוב ספרותי בין 'בילבי' ו'פומיקי', כולל הגישה הילדותית/דווקאית והכרבולת הג'ינג'ית.

בבל"תי אהובה!

שלל ביבלו"תים (ומילים חדשות) היו לנו כאן, כאילו העובדה שעסקנו כולנו ב'עניינים של מעלה', מאפשרת לנו למתוח את גבולות השפה וההיגיון (ומי מאיתנו באמת היה שם כדי לספר אחרת?, לך תתווכח).

היו כאן את "יצר ההרגז", "עיניו המצומצמות היו פעורות לרווחה", "הנהמות שבקעו מן הגרון השעיר" (גרון?) ועוד, אבל הכי, הכי, ההסבר הבא:
"הניצוצות של אלוהים כלואים בתוך כוחות הרוע כשם שהפרי עטוף בתוך הקליפה. אבל בשונה מקליפה ופרי, כוחות הרוע ניזונים מהניצוצות."

ואיפה לעזאזל צמיד הקסם והסיסמה לתיבת האוצר?

חיים של אמא, דודה, בת...

נראה שברנדס לקחה כאן לעצמה חופש סיפורי רב מהרצוי, כשהטקסט כולו עמוס בהערצה חסרת שחר, הגיון או טעם.
ביני וביני (וביניכם), אני תוהה איך סיפור המתיימר להיות רומן היסטורי, עם שמץ דיוקים היסטוריים לכל הפחות, מעלה על נס אדם בשר ודם באופן מוחשי וחסר בושה שכזה.
כי כשדמות יהודית, חסידית, מקבלת משמעויות הערצה אלוהית, אני זזה בכסאי בחוסר שקט אפילו יותר, מאשר לו היינו עוסקים כאן בסיפור האלוהות עצמה.


למרות שניכרת כאן עבודת המחקר שטרום הכתיבה, התאכזבתי מעולם לא מוסבר וסובייקטיבי במהותו, בספר שלהבנתי נכתב על מנת לפאר ולהסביר תופעה היסטורית. חבל לי על כך.

לאור כל זאת וגם משום שהפנטזיה התורנית הזו נמשכת על פני מעל חמש מאות עמודים (בתצורה דיגיטלית), כולל חופש סיפורי והשתפכות חסרת תוכן, אני נאלצת להודות שלעתים, התקשיתי לקרוא אותה.

אתם כמובן לא חייבים.

חיובית / מירי קנבסקי

לפעמים ספר לא זקוק לסופר דגול, כי סיפור מעניין וחותמת 'זה קרה באמת', מספיקים לו בהחלט.

ככלל, סיפורי 'תראו מה קרה לי' או 'אוטוביוגרפיה', בשמם הספרותי, הם סוג של חלון מציצנות רישמי, שמספק לכולנו את האפשרות המכובדת (כמעט), שבלהסתכל למישהו לתוך החיים (ואם הוא אישר את האירוע, אפילו עדיף).
כך גם הסיפור שבבסיס 'חיובית' של מירי קנבסקי.


מי ומה?

בחורה צעירה ונאה למראה, עושה את הטעות ממנה הזהירו את כולנו ומשלמת את המחיר שהפחיד אותנו ועדיין.

זה סיפור 'אף-על-פי-כן' קלאסי, שכתוב כספר הרפתקאות נעורים בסגנון אינפורמטיבי עד שטוח מעט.
משהו דומה למה שתקבלו אם עצרתם בטעות מתקבלת על הדעת, לשוחח עם שכנה משועממת שיש לה סיפור מיוחד להעביר.

אבל כאן וכמו בכל סיפור חיים טוב, משולב גם מוסר השכל, מהסוג שנרצה לדחוף לגרונם של ילדינו ולקוות שיזמרו אוטומטית.

יותר מהכל, 'חיובית', מרגיש כמו ספר עזרה עצמית מהזן שעוזר בעיקר למי שכתב אותו.
מן סיפור שמקורו בטיפול עצמי וסיומו בהוצאת מתוק ממר ושחרור מסרים מזהירים לעולם הנאור אותו אנחנו שואפים לייצג.

למי זה עוזר?

הפעם ובשונה מהרגלי, לא תמצאו אותי מנתחת ספרותית פגמים כאלה או אחרים. כי הכותבת לא מתיימרת להיות סופרת, כי במקרה זה, זה חסר משמעות וכי לא נעים... אתם יודעים.

אז מה עושים?

(ולמה אנחנו כאן?)
במהלך הקריאה התחשק לי בעיקר לצעוק על הכותבת "השתגעת?" או לפנות לבנות שלי (שטרם הגיעו לגיל) ולשאוג "את רואה?" ,"שלא תעיזי לחשוב על זה" ושאר איומים ששמורים לקשר שבין אם לבתה (לפני שהאחרונה מבקשת להתגרש מההורים כמובן).

מודה שהספר התיש אותי קלות, לא סיימתי אותו, אבל אולי עוד נשוב וניפגש.

ולגבי קנבסקי, אחרי הכל, ואת זה כנראה כבר לא ניקח ממנה, היא באמת חיובית...