"יש לה אלגנטיות של קיפוד: מבחוץ היא מלאה קוצים, חומה בצורה ממש, אבל יש לי הרגשה שבפנים היא רכה כמו הקיפודים, שהם יצורים קטנים, אדישים למראית עין, חיים בבדידות עיקשת ובעלי עדינות עצומה."
אלגנטיות של קיפוד / מוריאל ברברי.

המפתח של שרה / טטיאנה דה רוניי

 "זה היה כמו סוד. משהו שקבור בעבר. משהו שאיש לא מזכיר."

מדובר בסיפור נוטף שואה שקופץ בין שתי דמויות עיקריות. האחת, צעירה 'שרדנית' במהותה, השנייה מפונקת, נהנתנית, בלתי נסבלת לעתים (או לרוב).

כשאחת מהן נעלמה בעיצומו של הטקסט, מצאתי עצמי חוששת שדרכינו יפרדו חד צדדית.
אבל באופן מופתי ולמרבה הפלא, משהו השתפר שם באמצעו של הסיפור ואותה דרמה ללא ביסוס ממנה חששתי, הפכה לסיפור מוזר עד מתקבל על הדעת שהצלחתי לבלוע בקלות רוב הזמן.
האם נהניתי מהבליעה?
זה כבר עניין אחר לחלוטין.

מה היה לנו?

מדובר בסיפור הזורק אור מרתק ומועך לב, על יהדות צרפת בכלל ופריז בפרט, בתקופת שואת היהודים באירופה. אם לרוב, נהוג למקד את האור ההיסטורי במדינות מזרח אירופה, הרי שכאן מתברר שגם צרפת לקחה חלק בחגיגה המבישה ותושבי פריז ערבבו אצבעות אנטישמיות בקלחת הגרמנית להתפאר.

אירוע קיצוני אחד מצביע ומסמן את פריז ופרבריה, כחלק בלתי נפרד ממכונת ההשמדה הנאצית וסיפור משפחתי/פרטי מתוך אותה תקופה, גרם לי לקרוא תחת מתח האירועים המתוארים.

מבחינה זו, לא מדובר בספר קל, אלא בכזה שמביא את תיאור האירועים אל סף עצבים חשופים, שקשה לשאת.

לעומת זאת, סיפור המסגרת שמתערבב בסיפור ההיסטורי, מתאר דמות בת זמננו שבעיקר בוחשת בזכרונות לא לה ומנסה במקביל לנהל חיים ריקים שאין לי עניין לקרוא עליהם.

היא מנדנדת, מאנפפת ומשאירה אחריה את השאלה המתבקשת "מה זה עניינך בכלל?" שצצה במגוון הזדמנויות תוך כדי קריאה.

לקראת הסוף, היא מקבלת מעט לגיטימציה לדרכה החטטנית ולמרות שהתפייסנו לקראתו, התקשיתי לסלוח לה על טרחנותה הילדותית.

סבתא שלי בטח היתה אומרת שוב 'נו, שויין'.

מי שהייתי פעם / טרייסי גרביס גרייבס

זה סיפור התבגרות 'קולג' סטייל'.
מסוג הספרים שכבר קראנו וספק אם נקרא שוב.
אלא שכאן מצטרף גם 'אַבָל' גדול.
כי מלבד מסיבות קולג' ונערות שמחפשות עצמן בין גברברים אפויים חלקית, הסיפור כאן, מעלה ומציף גם נושא מרכזי אחד, שלמענו נקרא שוב ושוב (ושוב אם יהיה צורך).

"יש המון דברים שאנשים חושבים שאני לא מסוגלת לעשות ובדרך כלל הם צודקים."

אז מה היה לנו?

קשיי תקשורת, קשיי הסתגלות, חרדות ומגוון מפגשים עם הספקטרום הנודע, יוצקים עניין והרבה חמלה, בטקסט שהוא איך נאמר? בינוני במהותו.
ועם זאת, אם לרגע נשקיט את הביקורת ונעצור גילגול עיניים מוכר, נזכה לעיסוק בנושא ראוי מאין כמותו.

אז נכון, גרביס-גרייבס לא המציאה את הגלגל וטקסטים על קשיים כאלה ואחרים ניתן למצוא מתגלגלים ברחובות בלי סוף. אבל משהו ב'מי שהייתי פעם', מאיר את הדברים באור טיפה שונה ואולי זה בעיקר משום שהמנה הקרה של המציאות הבלתי מתפשרת, מוגשת כאן ישר לפנים.
מִסְכֵּנוּת לא בתפריט, אבל התמודדות בשיניים ובשאר איברים, יש גם יש. 

"כל החיים הייתי המוזרה בה"א הידיעה. אנשים כמוני יודעים איך רואים אותם מבחוץ, אבל בעינינו אתם המוזרים ואנחנו אלה שנאלצים להשתנות כדי להשתלב."

טֵיִיק טוּ!

הסגנון הוליוודי, מחייב תסריט סוחט דמעות שאם עדיין לא יצא לדרך, רוב הסיכויים שנפגוש בו בקרוב. אותו סגנון, מדקק במשהו את יחסי הדמויות ומשאיר את האחרונות פלקטיות עד אימה.

"אני מרגישה כאילו כולם קיבלו תסריט לחיים חוץ ממני ואני נאלצת לאלתר בתקווה שאצליח למלא את התפקיד שלי ובדרך כלל אני טועה."

אבל גם ברגעים בהם מד המתיקות עלה על גדותיו והתריע על טקסט סכריני, קשה לבליעה, הכֵּנוּת הנוטפת בין גלי המתיקות, משכה אותי חזרה אל בין השורות.
על אותה מתיקות קשה, סוככו רגעים מדויקים של קושי מובהק, שהבהירו את חשיבות הטקסט הזה, מתוק ככל שיהיה.

"במילותיה של אלינור רוזוולט, 'אישה היא כמו שקיק תה. אין לדעת כמה הוא חזק עד ששופכים עליו מים רותחים.'"

האחים לבית בריג'רטון1 - הדוכס ואני / ג'וליה קווין

חובבי 'נשים קטנות', התפקדו! אוהבי ג'יין אוסטן, עימדו בתור!
כי הרומן הזה, שמתמקד בתחילת המאה ה-19, עושה עבודה לא רעה בתחום שבין גינוני החברה האנגלית של אוסטן ובין המחשבות ההו כה חדשניות כביכול, של לואיזה מיי אלקוט, מקבילתה האמריקאית.
הוא כמובן לא לוקח את מקומו המכובד של הראשון ואם היינו משווים ביניהם, סביר שניתן היה להתייחס אל 'הדוכס ואני', כאל 'נשים קטנות לעניים' (או כל דבר לעניים מכתבי אוסטן), אבל משהו מהריח, הטעם והתחושה הכללית של אותה תקופה, דומה ומזכיר מאוד.
באותה מידה ומאותה סיבה, הוא הזכיר לי את הטרוף של לורד איאן מקנזי, גם הוא רומן תקופתי שחיבבתי לרוב.

מה היה לנו?

זה סיפור שטוח עד תמים (ונעים), שמתאר קונפליקט מתבקש בין חברים. כשיחסים רומנטיים, גוררים איתם שאלת נאמנות חברתית/הכרחית ותופסים תפקיד ראשי בעלילה ידועה מראש, נוכל לסמן את 'הדוכס ואני' כאחד הספרים שמתחילים נחמד ומתפתחים כנגד כל הסיכויים. 
אז מה אם לא הופתענו מהעלילה?

כחלק מעיסוק בתקופה המדוברת, 'הדוכס ואני' עמוס גינונים תקופתיים, נוטף מוסכמות בסגנון 'החברה הגבוהה' של לונדון, עסוק במותר/אסור ובעיקר ב'יאה'. אבל מעבר לכל אלה, הוא מלא בנשים גדולות שמגיעות באריזות קטנות ומוכיחות שמתניים צרים, לא מצביעים בהכרח על צרות מחשבה.

מי אמר למי מה?

אני (חייבת להודות), חסידה גדולה (אולי אפילו יען), של דיאלוגים טובים
ואלה שממלאים את 'הדוכס ואני', עשו עבודה מפוארת ושמרו על המתח שבין הדמויות בדיוק מופתי, שהשאיר אותי ערה ומרוצה.

תרגומ-מה?

לא נתקלתי בבורות ברמת העלילה, לשמחתי הרבה. לעומת זאת, אם פגשתי פה ושם בתרגום פחות איכותי והגהה לא הגהה, הרי שבמקרה זה, נראה שהאשם אינו ביצירה, אלא בעבודת עריכה שלא הגיעה לסיומה (או לפחות כך היא מרגישה). בהתאם, לצערי, ניצפו כאן מספר שיבושים.

- "דפני סובבה תלתל של שיערה האדמוני סביב אצבעה וחייכה, נותנת לרגשנות להתמוסס לתוך קנטור." אם הכוונה ל'קִינְטוּר', הרי שמדובר בבחירה מילולית לא מבריקה (ואיך מתמוססת רגשנות?).

- "דפני מצמצה מספר פעמים, כאילו עיניה אינן יכולות להאמין למשמע אזניה." כן, גם אצלי העיניים מתקשות להאמין לאוזניים.

- " 'לאן,' שאל בזעם, 'הלכה?' ". לאן הלך העורך? אני שואלת בזעם לא פחוּת.

- "אמא שלה וידאה שדפני הוצגה בפני כל הגברים.." נשאר רק להניח שהשימוש הצורם בזמנים, לא היה חלק מהתוכנית המקורית.

- "לפתע הרגיש בחילה פיסית." כי בחילה רעיונית זה פָּאסֶה.

היו עוד כמובן, אבל זה, ככל הנראה, מספיק.

לסיכום 

מדובר בספר חביב עד נעים, עם תרגום/עריכה/הגהה, פחות.

**בימים האחרונים, יצאה עונה ראשונה של 'בריג'רטון', סדרה בת שמונה פרקים ברשת נטפליקס, שתסריטה מבוסס חלקית ורעיונית,  על 'הדוכס ואני'.
המשך הסדרה מתרחק מגבולות הספר וככל שמתקדמים בסיפור, מתמעטות נקודות המגע בין השניים.
לסדרת הספרים שבעה חלקים (כרגע תורגם לעברית אחד בלבד). 
חלקה השני של הסדרה הטלויזיונית, אמור עפ"י פרסומים, לצאת לקראת מרץ 22.

חיבבתי את 'בריג'רטון' לא פחות (אולי יותר) מאשר את 'הדוכס ואני'.
בכל מקרה, שניהם בגבול הנעים לאוהבי הסגנון (ואני ביניהם).

המורשת הנסתרת 3-אש פראית / אילונה אנדרוז

לצערי, מתדפדפים בינינו לא מעט ספרים מאכזבים.
ויש גם את אלה שהאכזבה סביבם לא נובעת מהספר עצמו.
זו עדיין אכזבה כמובן, אבל היא נובעת מההבנה (ובהלה בעקבותיה), שהטוב הזה עומד להסתיים.

כשקריאה בעמוד 122 גורמת לי לסטות לרגע ולבחון את מספר העמודים הכולל, בשילוב צביטה קלה, על שהגעתי אל אמצע היצירה, ניתן לבשר שמדובר ביצירה טובה.

למה דווקא?

כי הכל כאן עפ"י הנוסחה המנצחת.
הדמויות מתפתחות, העניינים זורמים, האהבה מתייצבת ומחזיקה מעמד לרוב והאוייבים מַרִים מתמיד (ובתקווה, גם מתים מתמיד).
זה לא מחדש הרבה, או לא מחדש דבר, ביחס לשני הכרכים הקודמים בסדרה, אבל זה נחמד ונעים. ממש כמו לפגוש חברים חדשים -ישנים.

שיעור בשיווק (פחות בספרות)

מדובר על הספר השלישי בסדרת "המורשת הנסתרת" ולמרות שמספר לספר נצפתה התדרדרות ברמת ההתרגשות, השלישי עדיין מספק עניין וריגוש מסויים, גם אם פחות מקודמיו.

מלבד ירידה בריגוש, העובדה שמדובר בחלק שלישי, מספקת כאן בעיה עקרונית. כי מתחילתו ולכל אורכו של השלישי, נרשמה חזרתיות מסויימת שמקורה (כך אני מניחה), בנסיון לייצר ספר שעומד בפני עצמו (ידוע בכינוי, Stand Alone).
הרעיון הוא לערוך ספר שיוכל לעניין גם קוראים שלא נחשפו לכרכים הקודמים והמטרה היא פתיחת אפיק לצרכנים חדשים ומכאן שמהותה שיווקית כמובן.
עם כל הכבוד והרצון להרוויח מכתיבה, כקוראת שהתפנתה מעיסוקיה ורכשה את הכרך השלישי, חויית החזרה על פרטים, לטובת אלו שהועילו להצטרף אלינו לראשונה במפגשינו השלישי, פחות מקובלת ופחות נעימה מיסודה.

בגדול, ניתן לכתוב שנהניתי ממנו, אך מכאן ועד להמשיך ולקרוא את הבאים בתור, אני חוששת שהדרך ארוכה. 
ואולי לא...

נפש מסיכות / דלית אורבך

פ-י-ל-ו-ס-ו-פ-י-ה!

זה כמו פסיכולוגיה, רק חופר יותר, עמוק יותר ועם לגיטימציה גדולה יותר לבבל"ת קיומי.

ב'נפש מסיכות', תוך כתיבה 'יאפית-מתנחמדת', חמושה בגיבור אינטליגנטי, משובש ומרגיז במיוחד, מנסה דלית אורבך לערער את כולנו איתה.
במקרה זה, היא גם מצליחה. אוהוהו מצליחה.

מה היה לנו?

"אהה. עשינו, חרשנו. מי זה אנחנו? מישהו הגיע באישון לילה לשדה של קורות חיי, עם קומביין מחובר לגלאי מתכות וחרש אותו לפסים עבים של קורדרוי? וכל פעם שנתקל בחתיכת פח השמיע גלאי המתכות - טו-טו-טו, בסאונד של משאית?"

הסיפור מתחיל מוזר עד מוזר מאוד והמפגש הראשון, עם טשטוש מילולי פסאודו רלוונטי של גיבור מתיש, הכה בי עד זוב תאיי האפורים, ששיוועו בכל דרך להקלה (תראו איך כשמדובר ב'חירטות-על', מתברר שגם אני יכולה).

וכאן, אני מניחה שיבואו אוהבי הספר המושבעים ויניפו את דגל ה'אבל אח"כ הוא משתנה'.

אז נכון, הוא משתנה אך ספק אם 'משתפר', יתאים לתאר את המשכה של הזייה שעכשיו כבר כביכול, יש לה הסבר. כי אחרי הכל, גם ההסבר לא מצליח להוציא אותה מבור היהירות החפור היטב שמשאיר אותה ריקה מתוכן ומלאה ב.. אה, כן, שוב מלאה בהזייה.

טַרְחֵנוּ אותנו בבקשה

"מי לימד אותך לפרוט כל כך יפה על גיטרה של רגשות אשמה אקוסטיים?"

יש מקרים, בהם ניתן להרגיש במן התאהבות רעיונית של סופר בדמויותיו. כשלרוב, התאהבות שכזו משפיעה על שיקול הדעת הספרותי ומגישה לנו עודף מטריד בטרחנותו.
באופן מפתיע, בזאת מדובר גם כאן.

בגזרת הדמות הראשית (ותרשו לי להניח שגם בגזרת הסופרת), ניתן לצפות כאן בגלים של אינטליגנציה מתפרצת, שהיא אירוע משמח במהותו.
אלא שהטרחנות המגיעה עם הגלים, הופכת את המפגש הספרותי לבלתי נסבל. 

מטאפו-מה?

כחובבת מטארפורה באופן עקרוני, אני מאמינה שחשוב שכזו תהיה איכותית, חדוקה ומדוייקת ככל שניתן.
אבל באותה נשימה, חשוב עוד יותר להשתמש בה באופן שלא חורג מגבולות הטעם הטוב. 

במקרה שלפנינו, משתמשת הכותבת (ודמויותיו מתוך כך) כנשק מתוחכם, או סתם כסותם חורים רגעי בכל נקודה בה התקסט על תוכנו נופלים אל אחת מנקודות העייפות שמלוות את היצירה כולה.

"התאהבתי בה בגלל העיניים האלה, שבזמנו הכתום ניגר מהם כמו שרף מעץ פצוע, והכחול הזמין אותי לקפוץ ראש לבריכה פרטית מחוממת. בדרך הטבע, המים התאדו והשרף נקרש. והמבט שלה התכסה קור קטרארקטי חסר מיקוד."

"העיניים, שניצוצות בוז בצבע קוקר ספניאל ניתזו מהכחול העז שלהן, התרככו לרגע."

מסוג הארועים שחברה שנונה אחת הגדירה כ"כל משפט עינוי". 

"הדיון עלי הוא בדלתיים סגורות. אין כניסה לאף אחד. אני השופט, הקטגור, הסנגור, הקלדנית, הקהל על מטלטליו, המנקים קשי היום של אולם בית המשפט וכמובן - הנאשם. וכל הנוגעים בדבר לוקחים שוחד. זה מזה.

כן, טוב, נגיד שאת המשפט הזה קיבלתי בהבנה.

סודותיה של רומינה לוקאס / ארקולה ליסרדי

א-ו-ב-ס-ס-י-ה, היא המילה הראשונה גם העיקרית, שחזרה וצפה מולי לאורך קריאת הטקסט הזה.
קחו את אותה אובססיה מדוברת, ערבבו היטב עם סקרנות מינית מישתאה וריבוי תיאורים מיניים (לצורך וגם שלא) והנה קיבלתם סדרת ספרות אירוטית שיש לה מה להגיד, אבל רק בחלקה.
זוהי הטרילוגיה על אי-נאמנות, של ליסרדי.

למה אי-נאמנות?

כי הספר הראשון בטרילוגיה, אכן בוחן את שאלת אי הנאמנות של המין האנושי (או מצד שני, אולי הייתה זו נאמנות יתר).
לגבי הספר השני, אני כבר לא כל כך בטוחה.

 ולמה 'בחלקה'?

כי 'שעה חופשית', אותו ראשון בטרילוגיה של ליסרדי, עשה יופי של עבודה לטעמי, בחקר נפש האדם ותשוקותיו. הוא פיתה אותי אל בין שורותיו, שם התאהבתי בשני גיבורים 'רגילים' למראה ועניין, לא מושכים במהותם, עמוסי קמטים וכרס משתפלת, שהפליאו לעורר אחד את השני (וגם אותי) ולהנות משעה גנובה פה ושם (מכאן שם הספר כמובן).

לעומתו, 'סודותיה של רומינה לוקאס', נושא סקירה זו, ידייק יותר אם יצא לאור תחת הכותרת 'המדריך לעוקב האובססיבי המתחיל', בדגש על מעקב מיני. (וזאת רק משום ש'סטוקר' המתבקשת כאן יותר, היא מילה לועזית שלא מצאתי לה חלופה הולמת בשפת הקודש).

"זונות הן מעוררות בדיוק משום שאין דבר אישי בסיפור שיסיח את הדעת מהעונג."

מה קרה כאן?

'סודותיה של רומינה לוקאס', כולל תחושת חיבור מיסטי שמתאים לסובלים ממחשבות שווא, פרטי מעקב מיותרים, חקירות הזויות, התנסויות הזויות עוד יותר ותאורים מיניים מרחיקי לכת (גם אם לעתים, נעימים ספרותית).
כידוע, אין לי בעיה עם האחרונים ולא הייתה לי מעולם. אלא שבמקרה זה, ניכר שהטקסט עצמו מתנהל כמו מנסה להקיא אותם מתוכו. עד כדי כך הם מרגישים נטע זר בעלילה. 

לתחושתי, ליסרדי שידוע בכתיבתו הבוטה על גבול הטאבו, הרגיש חובה להמשיך ולעמוד בציפיות שיצר ב'שעה חופשית' והן שגרמו לו לשרבב כאן מין בשאינו מינו (תרתי משמע לחלוטין).

כחלק מאותו עניין מיני, עסוקות דמויותיו בהשתאות יוצאת דופן ביחס להעדפה מינית כזו או אחרת. רק חבל שאותן העדפות לא מפתיעות (שלא ממציאות את הגלגל המיני, לצערי), גורמות להשתאות המדוברת, להרגיש קצת כמו סערה על שום דבר ועניין.

"כבני אדם אנחנו משתוקקים לחופש, וכנאהבים אנחנו משתוקקים לבלעדיות." הנה הצלחתי לקחת מכאן משהו לדרך.  

קראתי עד הסוף בגבורה, אבל להגיד שהתרגשתי זו תהיה הגזמה.

"לעתים קרובות זה קורה: אנחנו מדמיינים משהו כקשה ביותר והוא מתגלה כקל מאוד." לא הפעם.

שירת סרטני הנהר / דליה אוונס

שימו בצד את ההבטחה לספר מתח, 
התנקו מהציפייה לתעלומה מרחיקת לכת והכנסו אל אזור שבשליטת טבע פראי. 
אחרי הכל, מלבד התפאורה, גם הסיפור מרגיש כאן כאילו איבד כיוון אל מחוזות פראיים והמתח שאחראי כאן בעיקר לשיווק, יתגלה (או לא), כלא קשור במיוחד לעליה.

מלבד טבע עיקש והישרדות מפוארת עד תמוהה, יעסוק הטקסט הזה גם באהבה קטנה/גדולה שכמו שאר הסיפור, ניתן וראוי להטיל ספק באמינותה.

אז את מי מעניין עכשיו מי רצח את מי, אם בכלל?

אחת ויחידה

'שירת סרטני הנהר', מספק גיבורה שונה עד משונה. מן White Trash אמריקאית (כי 'זבל לבן' נשמע כמו ביטוי רע עד לא מובן), שחיה בבוץ וקבורה בו עד צוואר תרתי משמע (אולי יותר). ילדת פרא, שהפכה בְּיַד הגזמה מכוונת, למשהו שונה בתכלית ונזרקה תוך כדי, אל מחוץ לגבולות האמינות המתבקשת שבבסיס ספרות ראויה לציון.

בהתאם, ביטויים על גבול האנ-אלפאבית, מתחלפים כאן פתאום בשפה יפה וילדה שבגרה ונחשפה כל חייה רק לבוץ לסוגיו, הופכת במרוצת השנים ל'שֵם-דבר מקצועי', רק אלוהים יבין במה.

ייתכן ומדובר בדמות ראויה להערכה, בעיקר מתוך הרחמים שהיא יוצקת בקורא הלא מוכן. אבל ללא יד מכוונת, היא גם נוטה להתפתחות לא אמינה, עד מופרכת מיסודה.

עובדות שמובדות

מדובר באגדה מודרנית, שגם אם היא חסרה את מעט האמינות המתבקשת ונצבעת פה ושם, בצבעי נשיונל ג'יוגרפיק חזקים ובוהקים מדי, סיפור החיים שהיא מספקת, מושך ונעים לעתים.
משהו דמוי 'הנסיכה הקסומה' של ביצת חוף אמריקאית. 
כל עוד נזכור, שאגדות אמורות להישאר אגדות, סביר שנצליח להנות גם מחלקי הסיפור הגובלים כאן בבלהות.

תרגום 'למה ככה?'

"היא נחנקה בגרונה".

"לחדש לך את הבירה?" 

"עינה עוד היתה נפוחה סביב חרך דק, והחבורה הזליגה את צבעיה המבחילים על מחצית פניה..." (ההדגשה אינה במקור).

באופן עקרוני' 'שירת סרטני הנהר' מספק מגוון ביטויים שהועברו באופן צורם עד לא הגיוני, מהמרחב השפתי הפאסיבי, לאקטיבי ומאנגלית לשפת הקודש. כולם, מציפים שאלות בנושאי התרגום, העריכה, עריכת התרגום והגהה, שמהותן העצובה מסתכמת ב'מי עשה?', או חמור מזה, 'מי לא?'.

בִּיצַה לקהל הרחב

כתסריט שמותאם לאולפנים הגדולים, המרגיש כאילו רק במקרה התגלגל לידי הוצאת ספרים, נראה שהסיפור מוכן להתחיל בצילומים. לקראת סיום הוא אפילו מתהדק אל תוך קפסולה פותרת תשובות, בתצורה קלה לבליעת ההמונים.

בקיצור, אם מתחשק לכם לצלול אל אגדה עמוסת חורים, זה ככל הנראה הספר בשבילכם. במקרה שכזה, אני ממליצה שלא תיתנו לאף אחד לבלבל אתכם עם עובדות החיים.

ואם ספרות איכותית אתם מבקשים, קחו משוט ושוטו במורד הזרם, הרחק, הרחק מהספר הזה.

טוי בוי / גל ברקן

נורות אזהרה בדמות גבר/לא גבר אנדרואידי, שמֵתַחְזֵק יחסים זוגיים עם בחורה חביבה עד 'מוצלחת', הבהבו מולי למרחקים. הרי אפילו גברים מציאותיים סביבנו, מִתְקַשִים בחלקם בביצוע אותה משימה ממש. אבל החתול הסקרן יצא לדרך למרות הכל (או אולי הייתה זו קיפודה).

מה היה לנו?

מדובר בפנטזיה שלא עונַה על סממנֵי הזן הכולל חרבות אור וכשפים לרוב, אלא דומַה יותר לזו שנפגוש בחלום, רצוי אחרי ערב סוער רווי אלכוהול.

ואם זה כך, למה שלא נשתעשע ב'כאילו'?

בהתאם, לכל אורכו, מפזר 'טוי בוי' עננים 'קלולס-סטייל', שאפשר לתאר אותם רק כצמר גפן מתוק למחשבה, בתוספת טיפת צִינִיוּת לאיזון. לאור כך, בהמשך נתקשה להבין האם ברקן האמינה להזייתה הכתובה, או צחקה צחוק גדול כל הדרך אל העמוד האחרון (איתנו או בלעדינו).

"זאת הלא הגדרת הטירוף, לא? למצוא הגיון במה שלא הגיוני..." (את המשפט הזה, כמשפטים רבים אחרים, הייתי הופכת. אבל ייתכן וזו רק אני).

"אני כבר ילד אמיתי"
או Sexy Pinocchio

למסע ה'טוי בוי', נצא עם אשה 'מוצלחת' מהממוצע, שיש לה הכל מלבד בן זוג, אהבה, איבר זכרי לעת הצורך וצאצאים.
לצורך מילוי מרבית החסרים, היא מצויידת ברובוט משוכלל שיודע לבצע הכל כמעט ואת מה שחסר, הוא כבר ילמד תוך כדי תנועה. ממש כמו פינוקיו שרצה להיות ילד אמיתי (ועפ"י האגדה גם הצליח).

אבל פינוקיו שלנו, ניחן במגוון כישורים הכוללים את היותו 'שף -קונדיטור' ו'טכנאי מחשבים', כשבנוסף הוא גם מומחה ברזי המיטה ומגיע בגרסת גוף אלוהי להתפאר. הכל, במקביל להיותו יצור סבתאי, שעסוק בהאבסה בלתי פוסקת של גוף האישה שלידו, כאילו היה כריסטיאן (שמוכר גם כ'פיפטי'), הפוקד על בת זוגו, "תאכלי!". 

Too Much Of A Good...

ברקן, שמפליאה לעסוק בסקס על שלל צורותיו, מתנהלת כאן ספרותית, כמו הייתה כלב שעצם עסיסית מחכה לו מרחק ריחרוח והוא עסוק תמידית בחיפושה. 
'טוי בוי', בהתאם, הוא סיפור הזוי, נוטף סקס מצד אחד, אך חַסֵר עניין ספרותי, או אמינות בסיסית מצדו האחֵר. הוא עמוס, לטעמי, בתיאורים ופירושי סקס עד אימה ועם כל הרצון הטוב, האג'נדה ה'הו כה משתגלת' הזו, עייפה אותי ממש כבסיום אותו אקט מתואר.

בעקבות אותם תאורים נוטפי זיעה ושאר נוזלים, הטקסט הזה מצטרף לצערי, אל רשימה לא ארוכה של טקסטים, בהם דילגתי על תאורים שכאלה, כאחרונת האיילות. כי למרות שלא ניחנתי בבטן רכה לתיאורים מסוג זה או בכלל, אפילו בעיני, היה כאן יותר מדי מדבר טוב.

אחרי הכל, יש כאן סקס לרוב, אבל שאלת הסקסיות של האירוע כולו, עוד לא הוכרעה כדין.

למה ככה?

"התחרפנת? אני חולה לו על התחת."

"אין לי שום כוונה להניח להם לשים עליו את הטלפיים המטונפות שלהם. הם כבר פישלו מספיק."

"בכאפה מנטלית". לפעמים כך זה מרגיש.

"קניתי בדיקת הריון ועשינו אותה בבוקר. יצא שלילי."

"כולם הורידו בקבוקי בירה...". 'הורידו' ולא מהמדף, כמובן.

"אני מתבאסת..." גם אני (אבל בעברית).

וכמובן "בנזונה". כי יש מקרים בהם אין יותר נכון מזה. אבל אם כבר לקלל, אז לפחות בעברית פשוטה ורהוטה כמו 'בן -זונה', או 'בן של זונה' אם תרצו.

לצערי, גם באזורים ספרותיים נטולי מגע מיני, 'טוי בוי' מרגיש מעט כאילו נכתב מיד לאחר אקט סוער. בדיוק בשלב בו המוח משתמש במינימום היכולת המתחייבת, לצורכי קיום בסיסי.

שלא תבינו לא נכון, העברית היא ברובה עברית תקנית וברקן מכירה אותה על בּוּרְיה. אבל בחירת הביטויים הנמוכים, בשילוב טקסט שלא אומר הרבה, מורידים את הספרות כאן ישירות אל אגף ההלבשה התחתונה.

מילה קלה על עריכה

מילים בעברית, המסתיימות באות י' ומציינות פעולות שביצעתי בעצמי, לא מחייבות ויותר מזה, לא אמורות להגיע בשילוב המילה 'אני' (למעט במקרי הדגשה מכוונת ובמקרים יוצאי דופן נוספים, כנהוג בעברית שלנו שאוהבת לסבך את הכללים).
כי לרוב (וגם כאן), שימוש כזה יתפרש כאילו השתמשתי בִּכְּפִילוּת במילה 'אני', לפני שהוספתי לה את הפועל הנבחר.
מכאן שביטויים כמו "שאני קראתי", "ואני הסתכלתי", "שאני בלעתי" (משמח ככל שזה יהיה), לא אמורים לעבור בהצלחה את עיניה הבוחנות של עריכה איכותית.

מתוקף היותי אני, יש לי גם מה לכתוב על שימוש מַַתְמִיד בפסיק, לפני וו' החיבור. אבל אחסוך זאת מכל הנוגעים בדבר.

לסיכום, לצערי, את האירוע הספרותי המכונה 'טוי בוי' לא גמרתי. 
בעצם, לא סיימתי.

אם נרצה לדייק, ניתן לומר שלא זה ולא זה.

אמנות השמחה / גוליארדה ספיינצה

הוא נוטף סקס אבל לא מיני,
פתוח עד פרוץ, אך לא צפוי ונושא ניחוחות בסגנון 'האפיפיורית יוהנה', למרות הבדלי תקופות ניכרים.


גיבורת העלילה היא ילדה, נערה ואח"כ אישה שלזכותה אציין כי היא ממשיכה לגדול (ריגשית לכל הפחות), עד יומנו המשותף, האחרון.
אבל הצמיחה הזו, מקורה לרוב בשרדנות מרשימה, הרבה מזל, מעט ניסים אם תרצו ופחות חוכמת חיים עשירה.
בהתאם, כשהיא ממשיכה ומתפתחת, היא עושה זו בפליאה על הקסם שמאפשר לה להמשיך לעמוד על רגליה ולשלוט תוך כדי, בסביבתה הקרובה.

למה ככה?

'אמנות השמחה' נקרא מבולבל, כפי שכנראה גם נכתב.
עמוס מלל שטוח ודיאלוגים חסרי עומק, נטול סימני פיסוק הכרחיים והיגיון גם.
בנוסף, באותו פרק נמצא תיאור בגוף שלישי ובפסקה הבאה, תיאור בגוף ראשון חם ומלבב, שלא ברור למה הוכנס כאן בפתאומיות לא מקצועית שכזו (לעתים נזכה להיפוך שכזה, גם ללא חלוקה לפסקאות).

מדובר בארוע לא ספרותי, לא נעים וכזה שהרחיק אותי מקריאה נינוחה ורציפה.

מה היה לנו?

תחילתו של הסיפור ביומה הראשון של שנת 1900 כשקורות החיים של גיבורתו, מתארים אותה כבעלת פתיחות מינית ולשונית גדולות ורחבות מהמקובל בתקופתה.
אם זה מה שגרם לאוכלוסיית הקוראים שנטו חסד לספר הזה, להתאהב בו עד כלות, אני לא איתם וקטונתי כמובן.


מבחינתי, פסגת הסיפור היא העובדה המשעשעת שיכולתי לומר ש'אומנות השמחה', חסך ממני את שמחת החיים.
אולי גם זה משהו.

ההסכמה / ונסה ספרינגורה

אחד-עשר משפטים קלילים ונעימים, חלקם קצרים עד שתי מילים בלבד.
זה כל מה שאיפשרה לנו ונסה ספרינגורה, לפני שפרשה (או במקרה זה פרסה) בפנינו, את תופת חייה.
וגם בין אותם אחד-עשר (ספרתי, נשבעת), היו כאלה שפיזרו פירורי זוועה מתקרבת, מעלים תוך כדי את מדד הרגל המקפצת.

למה ככה?

הכל, כמו תמיד, מתחיל פסטורלי ויפה לכאורה וכמו משל הצפרדע המתבשלת, קשה ברגעים הראשונים להבחין במגמת עליית הטמפרטורה.
אבל הצפרדע מבחינה בסוף באסונה ונראה שגם אני לא אברח מסיפור חיים קשה, צורם וצורב, שכל שנשאר למלמל נוכח פרטיו , זה 'שלא נדע' סבתאי במיוחד.

אומרים שהיה פה שמח...

אז אומרים.

"זה היה בהסכמה, אין כל ספק."

מיד לאחר פסקת הפתיחה, תמונות בצבעים רכים מפנות מקומן לטובת צבעים עזים עד מפחידים וסיפור האגדה מתגלה יותר כאחד עמוס בלהה לרוב. וכן, גם על אגדות יש לספרינגורה מה להגיד.

"אני קוראת בטרם עת רומנים שאינני מבינה כלל, מלבד העובדה שהאהבה מכאיבה. מה מניע אותנו להיטרף בגיל מוקדם כל כך?"

מי עשה למי ובאיזה הקשר?

אני מודה, הספר הזה חמק לי תחת הרדאר עד שחברה שאלה אם קראתי, הבטיחה ש'אוהב' ובעיקר, חיפשה (ובצדק), מישהו מולו תוכל לגלגל תובנות שנשארו מאחור.
אני, לבושתי, נקראתי לדגל ורצתי יחפה אל התופת.

"איך אפשר לעמוד בפני החיוך הטורף, העיניים הצוחקות, כפות הידיים הארוכות והעדינות של אריסטוקרט?"

מההתחלה היה ברור שאת הביוגרפיה הזו אקרא גם אקרא, ולמרות שאהבה גדולה אולי לא תתפתח בינינו, יחסי עם הטקסט הזה ימשכו עד תום, גם אם תוך כדי אאלץ לחרוץ בציפורניי על קיר.

"יש אנשים שלעולם לא יבינו כלום באהבה."

הספר הזה הוא הצצה לחיי פדופיל ונערה, שבהיעדר הגדרה קולעת יותר, ניתן לומר שנפשה נאנסה באהבה.
מפיה ושנים אחרי הארועים שצרבו בנשמתה, נגלה את השתלשלותם ונחווה איתה רגעי כעס ואכזבה סובבי כל.

אלא שבמקום לחוות סוג של עונג פרוורטי, כיאה להצצה חפוזה לחיי הזולת, נחווה כאן יחסים אמביוולנטיים, מוגשים באמצעות דמויות מפתח בחיי נערה, שחטאו קשות לתפקידם זה. 
ובין דפי הספר שנכתב שנים אחרי, עדיין ניתן למצוא נערה שכבר בגרה מאוד, ממשיכה וממלאת את תפקיד הקורבן, כשהאצבע המאשימה שהיא מפנה, אמורה הייתה לפנות לכיוון אחר לחלוטין.
הכל, כנראה, קשור בעובדה שאף אחד לא באמת אמר לה, 'את לא אשמה'.

דקה ביקורתית

כאן אני עוצרת ומנסה שלא להיסחף אחרי גל ה'אוי-יוי-יוי' הכללי.
כי למרות שהנושא טעון והטאבו מתפזר חופשי ברחובות, לאורך הקריאה חילחלה בי גם תחושת 'אז מה כבר קרה?' קלה.

כן, מדובר בנערה בת שלוש-עשרה.
כן, מדובר בחשיפה/פגישה/רומן/חיים עם ומול טורף מיני נטול שובע (שאין לי עניין לבקר אותו ונטיותיו לא מוציאות ממני זעזוע מתבקש).
כי בין כל אלה ובין תחושת הקורבן מרחיקת הלכת, שגרמה לספרינגורה לפרסם ספר עמוס רכילות ונוטף רחמים עצמיים, יש מרחק לא פשוט.

ממקומי כאמא ועוד יותר כאמא לשלוש בנות, בהן אחת המתקרבת בצעדי ריקוד אל יום הולדתה השלוש-עשרה, אני מנסה לבחון את הסיטואציה מנקודת מבט אותנטית ככל האפשר.
מנקודה זו, אם היו מבקשים ממני להצביע על האשמים, הייתי מכוונת אצבע מדוייקת, דווקא אל הורים חסרי אחריות ומשפחה לא מעורבת במהותה ופחות אל גבר בעל נטיות קצה, שחי על פי אמונתו הקיצונית משהו.


"אני לומדת על בשרי שספרים עשויים להיות מלכודת שבה הסופר לוכד את מי שהתיימר לאהוב..."

ניצֵל, ניצְלה, ניצְלוּ...

אלא שבזאת לא מסתיימת כנראה שרשרת הניצול.
כי לרגעים ובעיקר לקראת סופה של 'ההסכמה', הרגשתי אני עצמי, שבוייה בתהליך הטיפולי/נקמני של אותה נערה שבגרה.
כאילו הספר הזה בא להנציח את העוול (כולל שלב ההוכחות), להוציא את החוויה ולנקות אותה אל מול אור השמש המטהר, אולי גם לנקום מעט בדמות התוקף המודע. כמו במקרה בו זוג אקסצנטרי נהנה לנהל מלחמותיו מול קהל, נקלעתי אל תופת לא לי (ועל טמפרטורת ההגשה של נקמה אפקטיבית, דיברו רבות כבר לפני).

"הוא עשה ממני ספק משוגעת. אני משתדלת להיצמד לדמות."

בכל זאת...

בתחילת הסיפור חשבתי שמדובר במסמך מרתק, שהוא בבחינת קריאת חובה לכל אישה או בר-דעת, שמנסים להבין בגלגול הזה, למה ואיך זה יכול לקרות (לעזאזל).
אבל עם סיומו ומתוך מחשבות מאוחרות, אני כבר לא בטוחה.

"האם הספרות מצדיקה הכל?"
שאלה טובה.

איך ללטף קפוד / מור אסאל

"בתור קיבוצניקית היא ידעה לזהות את הניואנסים בעל פה, קוראת בנימות קול כמו שמכשפות קוראות בקלפים."

זה סיפור חיים שמגלגל תובנות סטייל יום כיפור פרטי, מפי דמות שעוצבה בין ידיה הגסות (בעיקר מעבודה), של החברה הקיבוצית.
מתוך כך, התכנים הראשוניים עוסקים כאן בילדות, יחסי הורים-ילדים וצמיחה אישית תוך צפיפות חברתית וחוקים מגבילים.

"איך אפשר להסביר קיפודים שגדלים יחד, שמנסים להתקרב זה לזה כדי לשאוב נחמה, ואז מתרחקים כי דוקר להם?".

עד כאן, הגיוני ומצופה. אלא שעם התפתחות הדמות (שלא אהבתי בתחילה), נחשפים מפגשים וארועים שמציפים את הישראליות שבכולנו, לא רק זו הקיבוצית להתפאר.

ע-ו-ד ל-א ע-ב-ד-ה ת-ק-ו-ו-ת-נ-ו

'איך ללטף קיפוד', הוא ספר ישראלי גרידא. כזה שאת בסיס הווייתו לא ניתן להעביר למחוזות אחרים. מתוקף היותו הסיפור של כולנו, ספק אם הוא מוכיח יכולות סיפוריות מרחיקות לכת, כי אין באמת חדש, תחת השמש הישראלית שזורחת מבין דפיו.
במקום חידוש, הוא  מבטיח יכולות תיעוד חיי פרט בחברה הישראלית, כמוהו חיים בינינו המונים. 
זכרונות צבאיים, תרבות ה'סמוך' ויחסי מרות בסגנון ה'מידל'ה', ממלאים כאן את הדפים ומוכיחים שגם אם כולנו עדיין עומדים, אותם אלמנטים ישראליים מחוספסים, מפילים בדרכם חללים (או סתם משאירים חללים, במן משחק מילים בסיסי שכזה).
 
מעבר להיבט הישראלי כל כך, נמצא כאן מעט מתלאות העולם המודרני/גלובלי, כולל זוגיות, שחיקה אישית וזוגית, יחסי עבר, חרטה וילדים בשלבי התפתחות שונים.
נראה שיותר מכל, קבלנו כאן ספר שמתמקד ביותר מדי נושאים (ולא מעמיק בדבר).

"תגידי תודה.
זה מה שהיא מזכירה לעצמה, משננת לעצמה...
באור הפלורסנטי, הבהיר מדי, היא נראית לעצמה מבוגרת. עייפה. 'תגידי תודה', היא משכיארה לעצמה, מתנתקת מהמראה ומכבה את האור. אבל התודה מחמיצה בתוכה ותוססת
."

צער בעלי...

"עכשיו היא כבר מבינה: לכל עונג חטוף וגנוב יש מחיר והיא תשלם אותו עד הסוף, גם אם לא שיערה בדעתה עד כמה כבד הוא יהיה."

הקיפוד שמתגנב אל הסיפור הוא קיפוד קטן, קוצני, כולל אף לח ובשרני והוא הכי פחות קיפוד שנמצא כאן.
כי 'איך ללטף קיפוד' (ללא סימן השאלה המתבקש), הוא ספר צורב לב, שמשתמש במגוון דמויות קוצניות כשהדומה ביותר לקיפוד מביניהן, קוצנית ורכה כמתבקש, היא הדמות הראשית כמובן.
לאור התפתחותה ולמרות צרימה בתחילת יחסינו המשותפים, אהבתי אותה בסופו של דבר.
לצערי, בעיקר ולמרות הראי הנשי הלא מושלם שהיא משקפת, אולי גם מצאתי בה חלקים מעצמי.

"אפשר לקחת ממך הכל, חוץ ממה שכבר רקדת." זה היה משפט אחרון לדרך.
כמעשה קיפודים, נפרדנו כידידים.