"יש לה אלגנטיות של קיפוד: מבחוץ היא מלאה קוצים, חומה בצורה ממש, אבל יש לי הרגשה שבפנים היא רכה כמו הקיפודים, שהם יצורים קטנים, אדישים למראית עין, חיים בבדידות עיקשת ובעלי עדינות עצומה."
אלגנטיות של קיפוד / מוריאל ברברי.

זמן שאול / עמליה רוזנבלום

את שאול פגשתי בעמוד הראשון, מתוך כתיבה מתנחמדת, בסגנון פופוליסטי עכשיוי, שכמו מבקש 'תאהבו אותי' (לא משהו שמומלץ לנסות בבית אם כבודך העצמי יקר לך).

ברמת הסיפור, ההתחלה התלושה עד יללנית מנעה ממני להתחבר אל אותו שאול, שבמשחק מילים מעורר תהיות, זמנו שאול כמובן.

בשלב מאוחר יותר, אותו משחק מילים, יתגלה כאלמנט הספרותי העיקרי שראוי להתפאר בו כאן.

למה ככה?

כי 'זמן שאול' מביא אל הבמה סופר קפוץ ישבן, מַשְמִים ומתנשא (והשתיים האחרונות הן רק קצה רשימת המילים בהן יכולתי לתאר אותו לו נדרשתי. כולן משום מה, מתחילות באות מ').
דמות עלובה למחצה, שצופה איך הערכת ההגמוניה הספרותית כלפיה, הולכת ומתפוגגת ככל שעובר הזמן.
בדרך לא דרך, תוך מצוקה אישית/נפשית/מיותרת, פוגש אותו סופר בצעירה חצי-משכילה, שבאמצעותה הוא מנסה לחזור אל קדמת הבמה. מתוך היחסים המשונים שנרקמים ביניהם, הוא מחדד את נבכי נפשו הספרותית המתנשאת ומנסה להחזיר לעצמו את אותה הערכה שאבדה, דרך סמים, סיבוכי נפש ורעיונות מקוריים של אחרים.
סבתא שלי, בשלב הזה, בוודאי היתה אומרת "נו שויין".

מי שאול? מה שאול?

כחלק מאותה תחושת 'תאהבו אותי' מאוסה שכבר עסקתי בה, 'זמן שאול' עמוס בביטויים מיותרים, מתנשאים וכאלה שלא תואמים את תקופתנו, בה מתרחש הסיפור.
אבל הבעיתיים במיוחד, לטעמי, הם הביטויים העוסקים בשפה 'מלוכלכת' לצורכי זעזוע בלבד.
כי כשהשפה מקדמת את הסיפור, אני יותר ממוכנה לקבל אותה גסה, מכוערת ונוטפת זימה. אבל במקומות בהם השימוש בביטויי גוף ירודים מגיע רק על מנת לעורר אותי מקריאה מונוטונית/סתמית, אני מוותרת על החוויה בשמחה.
בהתאם, הייתי נמנעת כאן ממשפטים כמו

"ג'רמי לקחה אותו לאכול בתוך כּוּס",

"אתה שופך את הזרע שלך בתוך הנרתיק שלי...",

"אדפוק את הסינית המפגרת שלך בתחת... והיא תבקש עוד",

כמו גם משימוש במילים מסעירות שלא לצורך, כ"זין", "זיון" וכו' (את שאר הטיות השורש המכובד, אשאיר אתכם להשלים לבד).

העובדה שהדמות הראשית היא סופר נפוח, לא מחזיקה מים כשמשתמשים במילות זימה, גם אם נשתמש לצדן מילים שלא נוקה מהן האבק מאז ימי בן-יהודה.

כי אם נשים לרגע בצד את התקפי הזימה, ממש כמו קווי אופייה של הדמות הראשית, כך, גם הכתיבה כאן לוקה באיכויות קפוצות משהו ומשתמשת במילים כ"כִּילַי", "צַיְקָנִים" (שתיהן במקרה בעלות אותה משמעות, באבחנה בין יחיד לרבים בהתאמה), "כִימֶרָה", "בִּיכֵּר", "פַּכִים" ועוד.

"מעולם לא הבין את האמריקנים הצַיְקָנִים",

"בִּיכֵּר להיות זהיר",

"גם ארבעת אלפים חמש-מאות הן יותר מדי בשביל המכשיר הכִּילַי".

אז צַיְקָן הוא קמצן וכך גם "כִּילַי".
"כִימֶרָה" הוא יצור בן כלאיים מיתולוגי.

כשמשתשמים ב"בִּיכֵּר", מתכוונים ל'הֶעְֶדיף'
והמילה "פַּכִים" מתיחסת לכלי קיבול קטנים לנוזלים (לרוב לשמן, אם נרצה לדייק).

בסופו של דבר, מביך אך מדויק לכתוב ש'זמן שאול' מספק שילוב סגנונות לא החלטי עד בלתי מתקבל על הדעת, שיוצרים יחד את אבני החצץ הטקסטואליות שצורמות לקריאה ומקשות על הנאה מהדרך.

מגיע לי? לא מגיע לי?

ככלל, מעבר לבחירה הלא ברורה בכמה סגנונות במקביל, 'זמן שאול' השאיר אותי תוהה בנוגע לכמה משפטים מיותרים שהגיעו על מנת לטפח אווירה יאפית עד הזויה, שלא לצורך ספרותי.

"כן הסיפורים החדשים שכתב היו גלגל ההצלה שלו, ואם אתרע מזלך לשוב לספינה טובעת, שווה לוודא שהגלגל שלך מנופח כמו שצריך."

אם נשים בצד את המטאפורה הלא מדויקת, נגלה שחמורים בהרבה כאן, הם השימוש בגוף שלישי יחיד בתחילת משפט והגלישה הקלילה אל גוף שני, בהמשכו, בנסיון לייצר תחושת חוקיות כל שהיא.
אגב, המילה 'חשב', לו הייתה נכתבת בסוף אותו משפט אומלל, הייתה משפרת ואפילו מטפלת בנושא כָּלִיל.

על זה נישאל כהרגלנו 'הכתובת הייתה על הקיר והעורך איפה?'.

היו גם משפטים בסגנון "אולי הסיפורים החדשים הם חרא. זבל. מזון תינוקות שלא ראוי למאכל אדם.", שמטרתו לזעזע את הקורא מושגת בקלות ו -"למה הכל דביק בדירה הזו? כאילו חייזר התגורר שם לפניו והחזיק את הקומקום עם הלשון", שהנו משפט מוזר עד הזוי שמטרתו לא ברורה לי גם ברגע זה.

אחד המשפטים האהובים עלי כאן , עליו אני מתאמצת שלא להגיב הוא,

"החלון, כמו אחיו הגדול בסלון, היה ענייני ועירום כגבר בבדיקת רופא."

באופן עקרוני, כבר בעמודים הראשונים חוויית 'זמן שאול' גרמה לי להתגעגע לדמותו של עורך לשון וספרות. כזה שידייק את המסרים וימנע צרימות שלא מאפשרות את החיבור המיוחל לדמויות בהן עסקינן.

דברים פשוטים אני מבקשת. כזו אני, גברת שמסתפקת במועט.

אור אחד, לא גדול

אם אפשר למצוא נקודת אור ב'זמן שאול', זו כנראה הביקורת שהוא מציג על העולם הספרותי המסואב שנשלט בידי דעת סופרים מצקצקים, מתנשאים רודפי כבוד והוצאות הספרים שבוחנות יצירה בעיניים כלכליות גרידא.
וכשדמות הסופר המוכר-המכובד, נעה בין הרצאות מלומדות רבות כבוד, התנשאות כלפי הקוראים ואיסוף שקל לשקל כראשון העניים, הבקורת שמגישה כאן רוזנבלום נשמעת חזק וברור.

"לזה אנחנו קוראים ספרות: הרבה אנשים (טוב, אולי לא כל כך הרבה), שגונבים במשך דורות זה מזה, כותבים שוב ושוב אותו קומץ סיפורים ומשתמשים במספר צנוע של פעולות ודימויים."

בסופו של יום ניסיתי לבחון האם זמני (השאול מטבעו) אינו יקר מדי, מלהתבזבז על החוויה שמספק 'זמן שאול'.
את העומק הגדול שציפיתי למצוא כאן, לא מצאתי ובמקומו גיליתי טקסט שטוח, נפוח, מתנשא ומעייף לטעמי.
נפרדנו.
ידידות לא נכחה במקום.

העוזבים / ליסה קו

מזמן לא התקשתי כל כך לכתוב סקירה.
מזמן גם לא התקשתי כל כך להביע את דעתי
וחמור מכך, מזמן לא התקשתי כל כך למצוא את הקול שלי.

אולי זה קשור בעובדה שמדובר בספר שעוסק/כמעט מקדש, תלישות או סוג של חוסר שייכות מובנה ואולי זה משום שהוא סתם מן סיפור שטוח בחלקו, נוגע ללב ברובו.

"לכל אחד היו הסיפורים שסיפר לעצמו כדי לשרוד."

הוא מתחיל מוזר, מסתבך והופך למוזר עוד יותר ובין לבין, מפתח נטייה לעייפות טקסטואלית. 
באופן כללי ניתן לומר ש'העוזבים', שונה רעיונית ממגוון ספרים שכבר קראתי.
חלקו הראשון מתיש לקריאה והעלילה בו מתנהלת באיטיות שמספקת גלי פיהוק לרוב. אבל אז, משהו אי שם לפני תום החלק הראשון, בואכה תחילת השני, מתעורר לחיים ומשחרר לאויר העולם תובנות קשות עד מרגשות. 


"אפשר להשתדל לעשות את כל הדברים הנכונים, ובכל זאת להרגיש רע."

ילד, מי זו אמא שלך?

"גרגיר של פחד היה נובט בלבי: כי מה יהיה אם תמיד אדרש להציע את עצמי, להיות מוכנה ומזומנה, להיות נגישה בכל רגע נתון? מה עשיתי לעצמי?"

יש פה עיסוק באמהות, שבניגוד לנורמות אופייניות במחוזותינו, לא תמיד עומדת בראש סדר העדיפויות.
החיים הם עניין לא פשוט ושייכות מתגלה שבירה ולא הכרחית לקיום. אולי אפילו סוג של מטבע עובר לסוחר, לא תמיד הכרחי, לא תמיד בנמצא וגם עם חסרונו נסתדר.

חיים על הקו המקווקו

"...כניעה לתשוקות שלך, היא סימן לחולשה."

המטרה, היא חיפוש ציני אחר חיים טובים יותר.
הדרך, היא הגירה לא מתוכננת מסין אל גבולות ארצות הברית של אמריקה.
הגירה שהיא הרפתקה חסרת אופק מוגדר, שמשאירה את הדמויות במצב נוזלי משהו, תוך ציפה וציפייה תמידית. 



לסיפור ההגירה מצטרף בדרך לא דרך, ילד שנקלע בעל כורחו לקיומו התלוש והוא שהופך מהר מהמצופה, לדמות מרכזית בסיפור.
הוא מתגלה כמדרגה בין מולדת לארץ חדשה, בין תרבות לתלישות ובין סין לארצות הברית.


הביטוי 'קומדיה של טעויות' היה מתקבל כאן בהחלט, לו רק סיפק 'העוזבים' אלמנט קומי כל שהוא.
במקום זאת, יכול להיות שטרגדיה של טעויות תתאים כאן יותר.

מעבר לזה, הייתה לי חוויה שטוחה. משהו נשאר בי מהסיפור, אבל סםק עם נמשיך יחד עוד זמן רב.
אחרי הכל, "אין שום דבר חינם בעולם הזה" ואין את זה במדויק יותר.

תחנה אחת עשרה / אמילי סנט ג'ון מנדל

...It's The End Of The World As We Know It

אולי זמן קורונה הוא לא מועד טריוויאלי לקריאת ספרים על מגיפות, אבל זה בדיוק מה שנמשכתי לעשות.
סוג של לחטט בפצעים, או לבחון עד כמה חולה הדשא של השכן (והוא חולה, לשמחתי, יותר משלנו).

"שפעת גיאורגיה היתה יעילה עד כדי כך שכמעט אף אחד לא נשאר."
המגפה שתוקפת סביב גיבורי 'תחנה אחת-עשרה' קטלנית ומהירה במיוחד. 
באופן לא מוסבר, הנדבקים כולם מקפחים את חייהם, מעטים בלבד צולחים את תקופת המגפה ללא הידבקות והכדור המוכר לנו, כבר לא מוכר. 
"מגפת השפעת התפוצצה כמו פצצת נייטרון על פני כגדור הארץ, בעקבותיה בא הלם הקריסה, ואחר כך הגיעו השנים הראשונות, המחרידות, כשכולם נדדו, עד שהבינו שאין שום מקום שיוכלו ללכת אליו, שום מקום שהחיים נמשכים בו כמו קודם, ואז התמקמו בכל מקום...".
אל תקופת המגפה, נחזור במהלך עשרים שנות שרדנות אולטימטיבית, במהלכן יצופו זכרונות "מהעולם שלפני-הקריסה", תוך כדי וגם אחרי המגפה המדוברת.
קהילות חדשות מנסות לפצות עצמן 'אחרי המגיפה הגדולה', בחיים שרדניים ומסוכנים, חיי פליטים מכורח או רצון. 
"באותו רגע לא עלה על דעתו שאולי לא תהיה התאוששות."
השורדים מנהלים חיים אפלים, כשכל מה שחשוב באמת הוא להמשיך ולהתקיים בהווה שרוט וחלקי, כשמאחור נשרכים זכרונות עבר טכנולוגי, נהנתן ומפואר, שכמעט ואין לו זכר בהווה היום -יומי, שאחרי המגפה.
"עידן החשמל בא וחלף", איתו התפוגגו גם המים הזורמים, תחבורה, שרותי בריאות ואחרים, כל מוסדות הממשל ואלמנטים קהילתיים/תרבותיים של ציויליזציה בת זמננו שנמחקו אל תוך מחלה קטלנית והעולם כמו מתחיל מההתחלה (ואולי לא כמו).


מכאן, אפשר לקפוץ לתובנות על 'העולם שלפני המגפה', הלא הוא עולמנו הנאור, כשהמותרות שסובבים אותנו כיום, מתגלים בעתיד כמיותרים לחלוטין לקיומו של המין האנושי ומעוררים, תוך כדי, שאלות מהותיות על צרכים, רצונות ובכלל.

"זה ההבדל העיקרי בין גיל עשרים וגיל חמישים ואחת - כמות החרטות."

משמעויות לרוב

אם למדתי משהו מ'תחנה אחת - עשרה', זה עד כמה פשוט וחשוב להחזיק קרוב את התקווה לשרוד, כך הופכת ההשרדות לדרך חיים. באותה נשימה, בעיצומו של הסיפור נרחיק לכת גם אל הביטוי "הישרדות לא תספיק" (שנעשה בו שימוש עוד ב'מסע בין כוכבים' המיתולוגי), כי אחרי הכל, צריך להיות בחיים האלה, גם משהו מעבר.
"כמה קשה לשמור על שפיות", כן, זה נכון.

הנוסעת האחרונה / טל ניצן

זה סיפור על גבול מעשייה 'תלאביבית', כשבחורה טועה, תועה, תוהה ברחבי העיר הגדולה.
המסע, דמוי תאור חייו של חתול רחוב, מוכה גורל. כזה שנרטב וטרם ייבש פרוותו המדובללת. 
בדיוק בשלב הלא מחמיא, כשהשערות עומדות והעולם נראה אומלל דרך עיניו הרטובות, הוא תואם להפליא לגיבורת 'הנוסעת האחרונה'.

נינה מה?

מדובר בדמות תלושה שמטפחת עולם מבולבל ומתגלגלת איתו ממקום למקום. קצת מבחירה, הרבה מצורך ומעט בנסיון לעצור.המהות ההזוייה, שקופצת לעתים אל ילדות לא יציבה ונעורים רבי נסיון כימיקלי, מוכיחה דמות שמתקשה לקיים סוג של יציבות בחייה ונסחפת אחרי עצמה ואחרים.
מכאן, ש'הנוסעת האחרונה', מספק מגוון תחושות בהן רצון להתרחק, לשפוט, כמעט לחבב, דמות עלובה לתפארת.

לא פיתחתי כלפיה הזדהות ותחושת חוסר הסבלנות נוכח 'התמסכנות' מכוונת, מילאה לי את חוויית הקריאה.

"מה שלא יקרה לי, הפעם זה מעשה ידיי. מסתבר שלא איבדתי את הכשרון להסתבך."

מה על העלילה?


"איבדתי אבדה גדולה וקרתה לי אהבה, שזה תמיד מוזר ואצלי במיוחד."

הסיפור כסיפור, הוא נובלה בלשית-מקומית, בסגנון שטוח מעט. אבל הרבדים העמוקים של הרעיון, מחייבים ניתוח מעמיק וכמה תובנות אופציונאליות/מעניינות.

לצורך מה?

מה שבטוח, מדובר בסיפור מוזר, יצירה שמרגישה כמו נוצרה פחות בשביל לספר סיפור, יותר על מנת לאפשר ליוצר לשחרר תובנות עצמיות/מכאיבות בסגנון "מי שלא יְקַרה לאמא שלה, אף פעם אין לה קרקע של ממש מתחת לרגליים. היא יכולה לגשש, אבל כמו עטלף ששולח גל קול ושום הד לא חוזר אליו, אין מי שישמח איתה כשתעשה צעד נכון, שיציע לה מעקה כשכמעט תמעד. אין מי שיחרד איתה מנפילה."
קחו ממנה מה שתקחו, מדובר ביצירה חביבה, בלתי מזיקה, לא ארוכה (כבר ציינתי), שספק אם תישאר איתי לאורך זמן.
סיבות לסופרלטיבים שהיא הצליחה להוציא ממספר קוראים, טרם מצאתי, אבל פה ושם היה נחמד, כולל ניחוח קל של תרגיל בכתיבה (אבל תרגיל לא רע בכלל).

"מה שהתאמצתי לשכוח, לא תמיד הצליח לשכוח אותי." לצערי, לא בטוחה שתהיה לי ביה באגף השיכחה.


נו, שיהיה.

ברית הנישואים / מישל ריצ'מונד

יש לי הרבה מה להגיד על מוסד הנישואים (אחרי הכל מדובר במוסד) וזו כנראה גם הסיבה שבּגִינה נמשכתי אל הספר המדובר.
אלא שאז גיליתי ספר מתח קריא, מעניין עד סוחף לעתים, שהמהותו לא באמת עוסקת בנישואים (או לא רק).

"זה לא בסדר שנעים לי להיות עד להקרבה המדהימה הזאת שהיא עושה בשבילי, בשביל הנישואים שלנו?"

כי הנישואים ב'ברית הנישואים', משמשים בעיקר, כתפאורה. מן 'שקדי-מרק' אם תרצו, שמספקים את הצורך בסיפור מתח על חוויה דְמוּיַת כת (ואולי לא דמוית). 



Fake It Till You Make It


"היתה ב"ברית" אותה משיכה מסתורית לדברים שדחו ופיתו באותו זמן."

מדובר בזוג טרי, המוזמן להצטרף לקבוצת "חברים" שחרתה על דגלה את שימורם של נישואים איכותיים. עד כאן הגיוני ואולי אפילו טוב. אלא שכמו בכל מותחן שיודע את העבודה, זהו רק קצה הקרחון.
כשהסיפור מקבל מגוון תפניות, ממש כמו בחיים, הוא משלב שחור עם לבן, אהבה, שינאה ושלל יצרים אנושיים וככלל, מאפשר הרבה מקום ל'אפור' ולשאלות יום-יומיות. המסרים, כתוצאה מכך, צפים מעוררי מחשבה ופה ושם נמצאו נקודות שנועדו להרתיע ובמקום רתיעה מתבקשת, גיליתי עצמי מחבקת רעיון.

אותן שיטות הרתעה/לא הרתעה, מתגלות כאפקטיביות בשמירת התא הזוגי ומועילות לו בטווח הארוך. מצד שני, כחלק מקידוש הנישואים, מתפתח כאן מרוץ שיפוטי עד מסוכן ובין כל אלה כמובן, מרחפת השאלה 'מה הגיוני לעשות?' ובעיקר, 'מה מוסרי?'.


"יש תמיד צל שמרחף בין האדם שאנחנו רוצים להיות לבין האדם שאנחנו."

איך מתרגמים גרושין?

אם דיברנו על חיבוק רעיון, הרי שהתרגום הבינוני גרם לי לעתים להרהר באפשרות להתגרש מהספר הזה. זאת למרות שהיצירה ברמת העניין, החזיקה את עפעפיי מורמים לרוב.
כי 'ברית הנישואים' סיפק מגוון ביטויים כמו "אני שמח שהיה לי את הברית", "משהו שבדרך כלל היה מפחיד אותי אש", "אני בודק שוב ושוב כדי לוודא שהווליום דלוק", "מנג'סת", "מבורדקת", "מתנהגת בצורה שיגעונית", "...היא אומרת ושמה את הזרועות שלה סביבי", "השפיץ בקול שלה הסתלק", "השרשראות סביב הקרסוליים שלי חופרים לי בעור" והיו עוד. כולם מיותרים ועדיף היה אם היינו נמנעים מהם.

ככלל, 'ברית הנישואים', נע בין אותו תחושת עניין שכבר עסקתי בה ובין תחושה תמוהה שמקורה בדיסטופיה שמזנקת אל מאורת הארנב הקלאסית. החיים הם כאוס אולטימטיבי, כולם שולטים, נשלטים, בורחים (או לפחות מנסים) וטבע האדם יוצא לדרך במיטבו. 

"תשתלב. תהיה פחות מעניין. תהיה פחות וכחן. אל תיתן להם סיבה לחשוב עליך, תן להם אפילו פחות סיבות לדבר עליך. אל תכתוב שום דבר שאתה יכול להגיד, אל תגיד שום דבר שאתה יכול ללחוש, אל תלחש שום דבר שאתה יכול להנהן."

"נישואים הם פשרה - ככה אומר סעיף שניים ב'מדריך' ".

הישמרו מנישואים, ממי שקורא לכם "חבר" ותקראו מותחן פסיכולוגי חביב.

סודה של מספרת הסיפורים / סג'אל בדאני

זה סיפור מסע, אל עבר משפחתי חוצה יבשות, שפה ותרבות.

יש בו מתיקות שדומה למגוון ספרים שכבר קראנו, טיפות דרמה בהתהוות מתמדת (לרוב מיותרת) וככלל, הוא מריח קצת כמו ספרים רגשניים מבית היוצר של אליסון ריצ'מן, קריסטין הרמל ושלל ספרי 'אשתו של...', למיניהם. אחרי הכל "סודה של..." זה לא רחוק ובהחלט לא רב מעוף.

מה היה לנו?

כחלק מעיסוק בעבר, הסיפור מוגש בשתי תקופות. אחת של ימינו והשנייה של תחילת המאה הקודמת. הדמויות לא מאוזנות ובין חלקי הסיפור היו כאלה שהעדפתי לקרוא וכאלה שהשתדלתי ככל יכולתי לדלג מעליהן, כמו מתעמלת קרקע מוכשרת במיוחד.
אותה תחושה לא מאוזנת, גרמה לי לאהוב/לא לאהוב את הספר הזה ולתייג אותו לרוב בגזרת ה'ספר-בסדר' ולא מעבר.

באגף הקשקשת המצויה, נמצא מגוון משפטים שתואמים ספרי עזרה עצמית, מהזן היורד. כאלה שמציינים את כל מה שכבר ידענו.

"... לא תמיד החיים נסובים סביב מה שרוצים להיות, לעתים הם נסובים סביב מה שיכולים להיות."

"החיים הן פאזל העשוי חלקים שנדמה שתמיד מעצבים את עצמם מחדש כדי לשנות את התמונה."

"העיוולת מעמעת את הדעת. אולם לאלה שחשכת נפשם נרדפת על ידי האור, נגלית האמת כשהיא זוהרת וטהורת ברק. כאילו שמש של חוכמה עולה כדי להפיץ את קרני השחר".

ועוד רבים וטובים שמשולבים בהרבה מידע תרבותי-הודי, שלפעמים קשה להפריד בינו ובין אותה 'קשקשת סיפורית-תאורית', בה מתמחה 'סודה של מספרת הסיפורים'.

בתוספת האכלת-יד, שמתבטאת בצורך להסביר דברים שכבר ידענו, הספר הזה מגרד מבחינתי את מדפי ה'לא הכרחי'.

פה גדוווול

ככלל, הספר הזה מספק תחושה כאילו מישהו החליט להעלות על נס את התרבות ההינדית ואז ישב לחשוב איך יוכל להכניס כמה שיותר ממנv (הרבה מאוד ממנה), תחת כותרת סיפורית מושכת למחצה. כך זכינו בהסברים תרבותיים שרובם לא שייכים ולא תורמים לסיפור שלפנינו.
לדוגמה, כשמישהו ממהר בעיצומה של דרמה משפחתית, משפט בסגנון "ראווי התקלח במקלחות הציבוריות שהוא ומשפחתו חלקו עם משפחות אחרות. הוא השתמש באותו סבון כדי לרחוץ אץ גופו ואת שערו מזוהמת העבודה", מספק, כמובן, מידע שיכולתי לחיות בלעדיו וכך גם הסיפור שעל הפרק.


ושלא תבינו לא נכון, אין לי דבר נגד התרבות ההינדית או כלפי כל תרבות אחרת. אבל כשהסיפור מרגיש לעיתים כמו פיטום אווזים נוסח הגנגס (או כל פינה/פנינה גאוגרפית/תרבותית אחרת שתרצו), אני מתקשה לפתוח את הפה ולבלוע גם.

מדד שטויות נמוך

מדד השטויות כאן נמוך ומסתכם, ככל הנראה, במספר נפילות תרגומיות.

"אני שומעת אותה דומעת", משפט שלוקה בבעיה לוגית קלה.


" 'איך הוא מת?' אני שואלת לבסוף. אני לא מתאבלת על איש שמעולם לא הכרתי, אך בגלל שורת האובדנים הארוכה שחוויתי, אני מרגישה שזה לא הוגן שאחווה עוד אחד." שוב, לוגיקה בעייתית.

"אני אוחזת בענבל בגודל אגרוף התלוי מהחבל ומכה בו בצדו של הפעמון." יש כאן בעיה בתיאור הפעולה, אבל אולי בעיה חמורה יותר בעצם העובדה שמישהו כתב/תרגם את תיאור הפעולה כפי שמופיע כאן. 'הרמתי את ידי וצילצלתי בפעמון', היה מספיק בהחלט ותואם באותה מידה.

'סודה של מספרת הסיפורים', סיפק עוד מספר שכאלה, אבל הם לא רבים ורובם לא פוגם בשטף הקריאה. סבתא שלי בטח הייתה אומרת על זה "נו, שויין!".

אוי למתיקות הסוף

גם הסוף לוקה כאן בחוסר התאמה סיפורי, כשהוא רווי סוכר כאילו מזגו לתוכו ספל סירופ דביק במיוחד.
הכל מסתדר, כולם מוצאים את ברכתם והדורות הבאים יוצאים מהאגדה המשפחתית ללא פגע, או עם פגיעות קלות בכנף בלבד. בבחינת 'נגבו קלות את העיניים וצאו לדרך חדשה'.


היאוש, מבחינתי, גבר כשכבר באמצע הסיפור ניתן היה להבין מהו סודה של 'מספרת הסיפורים' ולאן הוא יוביל אותה ואת בני ביתה.
קריאה רק לשם בדיקה האם צדקתי, היא ממקרי הקריאה הפחות מועדפים עלי.
הפעם זה קרה.

מר ורטיגו / פול אוסטר

יהודי הונגרי, כושי, אינדיאנית וילד אמריקאי כבן תשע נפגשים.
אם זה מזכיר לכם בדיחה, אתם צודקים, 
אבל אלו גם קווי העלילה, שתפגשו ב'מר ורטיגו' של אוסטר. סוג של ספר 'קאלט' שפורסם לראשונה בשנת 1996 ומאז נדפס בלא פחות מעשרים ושמונה מהדורות.
עכשיו רק נשאר לבדוק אם הבדיחה על חשבונכם (או על חשבוני במקרה זה).

מה היה לנו?
זה מתחיל כמו ספר הרפתקאות מוזר, המתאר ילד-רחוב, שזוכה להצעה מפתיעה. הוא כולל שפה תואמת והגיגים ילדותיים-שרדניים וממשיך במשהו שאם הייתי רוצה לרכך את חווייתי, הייתי קוראת לו פנטזיה. בפועל, 'הזייה', היא מילה מתאימה יותר.

למה ככה?
הסגנון נע בין 'בהמי בווליום גבוה שלא לצורך', כשמשפטים עמוסי להג רחוב ממלאים את הדפים ובין נסיון לחבר את הארצי כל כך, אל אלמנטים רוחניים, שיותר מאחת גרמו לי לתהות האם מדובר בנסיון סיפורי או במטאפורה כל שהיא.

לדוגמה, כחלק מנסיון לצייר לקורא את סביבת חייו, מתאר אותו גיבור/ילד, את החווה בה התחנך כ"חצ'קון מפוהק על עכוז לבן שומם." (עמ' 39) ומתוך צורך צעקני משהו, מתאר אותו ילד את עצמו כ"זאטוט שתום-זין..." (עמ' 106).

ביטויים גסים לא מייצרים כאן זעזעוע כל שהוא, אבל הם מופיעים מחוספסים עד בהמיים שלא לצורך לרוב.

במקביל, נמצא כאן קטעי טקסט רוחניים/מגלומניים, סטייל ספרות עזרה עצמית מפי מהטמה כל שהוא.

"... ובימים האחרונים של חודש מאי 1927 הלכתי על המים במיומנות שלא נפלה מזו של ישו."
היו עוד משפטים רבים משני הסוגים, כמובן, אבל עיקר הדברים נוגע לדיסאונאנס שבין עלילה הזויה (שנותר לי רק לנסות ולהבין) וניחוח מטאפורי (אני מקווה), המציע התעלות לגבהים רוחניים שמסמלים משהו. אותו 'משהו', הוציא אותי הפעם מדעתי.
אחרי הכל, רבים נהנו מהספר הזה ואני, לצערי, לא מצאתי בו את המופלא.

כדי להבטיח שלא אשרוד, (או סתם על מנת להנציח את היותו ספר למיטיבי אות), באדיבות ארץ הקודש הוסיפו ל'מר ורטיגו' את עבודת התרגום.


תרגום/עריכת תרגום/מישהו הלך לשתות קפה 
ריבוי הגיגים צורמים מצאתי כאן, לצערי. כי מעבר לרצון שלא להרגיש כאילו עזרתי נחוצה בכל הקשור לתרגום ועריכה, התופעה המוכרת כטעויות חוזרות ונשנות בספרות, גורעת (בעיני) מההנאה שבקריאה.
מצרפת כמה דוגמאות בלבד.

"גושים של שלג נשרו ממני והתחילו להִינַמֵס לרגלי." (עמ' 37).

"אצבעות פצועות ובהונות מחוצים" (עמוד 42).

"במקום להשתרך מאחור ולרטון על כאבים וּמחוֹשים..." (עמ' 54) הניקוד במקור (מיד דמינתי חילזון).
מעבר לגיחוך שבעניין, כשרמת הטעויות היא כזו הנראית לעין הדיוט כשלי, אני חושבת שעדיף לחשוב שוב על מקצועיות התרגום ואולי להעסיק מגיה שיודע את העבודה. מה שבטוח, ללא ניקוד, לא הייתה מתגלה כאן הבעיה (ואולי כך עדיף).

תמצית העניין, מבחינתי, מסתכמת במשפט "...ואין לי ספק שהייתי מצליח לכבוש את לב הקהל לולא איזה מוח-אפרוח שהחליט להשליך בקבוק לעברי. בתשעה מעשרה מקרים, היה טיל כזה חולף על-פני בלי לגרום נזק, אבל זה היה יום של הסיכויים הקלושים והפוקסים, והבקבוק המחורבן פגע לי ישר בקלווסה." (עמ' 120).

אני עינת, וה"קלווסה" שברה אותי.
אם פיספסתי כאן משהו גדול מהחיים, אתכם הסליחה.'מר ורטיגו' ואני, נפרדנו לשלום.

אנשים נורמלים / סאלי רוני

ברומן קטן, שטוח כמו פרקט איכותי (או משהו מאוד שטוח אחר, אם תרצו), נרקם כאן סיפור אהבה מוזר אך רגיש.

זו ספרות/לא ספרות, שמרגישה כמו ניסוי בכתיבה יוצרת, מדוייקת ויבשה סטייל הוראות הרכבה מבית היוצר של חנויות 'עשה זאת בעצמך'. התיאורים נעים, בהתאם, בין 'עגמומי' ל'מתנחמד' ועקרון חוסר הדיוק המחייב כי בסוף תמיד יתגלה בורג מיותר בשקית, עומד בעינו (וסביר שגם השרטוט שונה כמובן, מגוף המוצר ששוכב אצלך עכשיו על רצפת הסלון).

צעד קדימה, שניים אחורה...

התקשורת הזוגית/לא זוגית כאן, מתנהלת בין מסרים לא מילוליים או מילוליים חסרים, שאם מישהו היה פותח במהלכם את הפה ומבהיר את עצמו, ספק אם הייתה סיבה להתכנסותנו בין הדפים.

בהמשך נוכל להנות גם ממשפטים סתומים שעדיף שלא נעצור לנתחם, מחשש ללולאה בזמן.

"היא משתוקקת לשמוע את זה, אבל כבר מודעת לנטייתה להשתוקק לדברים שהיא לא באמת רוצה" (ותהרגו אותי אם הבנתי את ההבדל).

"והשלג ממשיך לרדת, כמו חזרה אינסופית על טעות אחת, קטנה לאין שיעור."

היא אמרה, הוא אמר, היא חשבה, הוא לא.

בלבול אופייני לגיל ההתבגרות ממלא את הדפים ושולח אותי לבחון את האפשרות שהתבלבלתי גם אני ופתחתי, שלא כהרגלי, בקריאת יצירה מומלצת לנוער (אבל לא, לא טעיתי).
כך או כך, 'אנשים נורמלים' מוצף בתיאורי סיטואציות שבינו לבינה, במרחב האישי/האנושי של גילי הנעורים, בואכה מבוגרים צעירים (YA או Young Adults אם אתם מעדיפים). תאמינו או לא, מאז ספר הקולג' האחרון שטעיתי לקרוא, אין בזה שום חידוש .

הסיפור לא קיים באמת וסגנון הכתיבה היחודי מעניין משהו, אך לא מצליח לחפות על חסרונה של עלילה איכותית (או בכלל).
ככלל, הייתי מעדיפה לפגוש שימוש בסגנון שכזה, להעברת רעיון ספרותי מחזיק מים (וכמו שכבר ציינתי, 'אנשים נורמלים', נוטף תחושות של תרגיל בכתיבה). 


מעבר להרי החושך


נקודות אור קלות של עניין, הן אזורי הדו-שיח בטקסט, שלמרות או בשל עדינותם, נותנים תחושה מעניינת, כאילו היינו שם, או כאילו קיבלנו מהטקסט יותר מסתם מידע אינפורמטיבי, ביחס לנאמר.

כי למרות הכל, יש כאן משהו. אמנם הזוי, לא מזוהה, פחות מתעמק ובעיקר לא לוקח את עצמו ברצינות (אז למה אני צריכה?), אבל משהו.
העובדה שהטקסט הזה כתוב ללא סימני פיסוק הכרחיים מצד אחד, אך מצדו השני, משתמש בכתיבה שעל גבול המחזה, או אפילו על גבול הוראות-בימוי, נותנת פן אחר לרגשות שמביעות הדמויות.

"מריאן מרימה את רולדת הלימון, לוקחת ביס גדול ונוגסת לאט, מניחה לשכבות להתמוסס על לשונה. היא לועסת, בולעת, מרימה את הכוס. לגימה אחת. היא מניחה את הכוס ופותחת את ההודעה...".

משהו במנעד העדין שבין רוצה, יכול, לא יכול ובעיקר כבול במוסכמות חברתיות, עובר כאן עדין, נקי ולעתים אפילו טוב.


ואם ניקח איתנו הלאה רק משפט אחד מ'אנשים נורמלים' (שאינם מיוצגים כלל בספר הזה), זה בהחלט יכול להיות המשפט הבא:
"גם אם הסופר עצמו אדם טוב וגם אם הספר מבריק, כל ספר הוא בסופו של דבר סמל סטטוס ממוסחר, וכל הסופרים משתתפים במיסחורו במידה מסוימת."


איך שלא נסתכל על זה, מבחינתי, 'אנשים נורמלים', הוא לא יותר מ-191 עמודים (בתצורה דיגיטלית), של ניקוי חך קליל (וגם בקטגוריה זו קראנו טובים ממנו).

מצאתי סיפרון טיסה חביב, אולי תטוסו ליוון (רחוק מזה הוא לא יחזיק).

העדויות / מרגרט אטווד

"האמת עלולה לסבך את מי שאינו אמור לדעת אותה." 

זרעים קטנים של מציאות עכשיוית מקבלים ב'העדויות' הסבר 'גלעדי' ומביאים את הקורא לקרוא ללא הפסקה ולפחד ללא הפסקה גם ('גלעד' היא הרי המדינה הדיסטופית של אטווד, מימי 'סיפורה של שפחה').

מכשפת השבט הזקנה

אטווד, שכידוע יודעת את העבודה, טווה כאן ביסודיות מילוי פאר, לסיפור המסגרת שסיפק 'סיפורה של שפחה'.
הסיפור מתואר באמצעות שלוש נקודות מבט, כולן נשיות, כשהפרשי הגיל שביניהן והשוני בארצות המוצא, בונים יחד את התמונה הכוללת.
בניגוד לספרי המשך הלוקחים את נקודת הסיום של הסיפור המקורי ומתגלגלים איתה קדימה, 'העדויות' לוקח אותנו אחורה אל הקמת גלעד ואל מה שאולי יביא בסוף למפלתה העתידית.

"מסרגות אחת ושתיים, יש לך בעל משמיים.
מסרגה אחת ביד, אם הוא מת יש עוד אחד
."

בפרק הבא בהשרדות...

"עדות שקר לא היתה יוצאת מן הכלל, אלא להיפך. מתחת לפני השטח הטהורים והתמימים, גלעד הלכה ונרקבה."

יתרונה המופתי של אטווד, מסתכם בעובדה שהדיסטופיה שלה יכולה להתגשם מחר בבוקר (ואולי כבר מתגשמת אי שם בתוכנו, בלי שנרגיש). יש כאן טובים, טובים פחות וגם כאלה המתנדנדים בין טוב לרע הכרחי. כולם חוששים לגורלם, נאחזים באיזו אמת גדולה, חיים על פיה ובעיקר מונעים מדחפים אנושיים עד אימה.

"שלטון טרור, קראו לזה פעם, אבל טרור לא באמת שולט, הוא משתק. ומכאן נובע השקט הלא טבעי."

ככלל, הסיפור ממשיך ומחזיק מים לאורך הספר השני ובכל נקודה בה חיפשתי חורים בעלילה (וברור שחיפשתי), הגיע הסבר הגיוני ומהודק שהחזיק אותי במקומי והחזיר אותי אל בין הדפים. 
השרדות אטווד-סטייל, זה כאן.

"בארצי הנעלמה ההתדרדרות נמשכה שנים. שיטפונות, שריפות, סופות טורנדו והוריקן, בצורות, מחסור המים, רעידות אדמה. יותר מדי מזה, פחות מדי מזה. התשתית הרקובה - מדוע לא פרקו את הכורים האטומיים לפני שהיה מאוחר מדי? המשבר הכלכלי, האבטלה, בעית הפריון ההולכות ונפוצות.
אנשים נבהלו. הם כעסו. המחסור בתרופות יעילות. החיפוש אחר אשמים.מדוע חשבתי שלמרות הכול העסקים ימשיכו כרגיל? כי כך אמרו לנו במשך שנים, כנראה. איש אינו מאמין שהשמים נופלים עד שהפיסות צונחות על ראשו
." ותגידו שהתאור לא מתאים לרוב המקומות שעל הכדור הזה וגם לזה שלנו כאן.

כת לכל דורש

"דרכי האל אינן דרכי האדם ובודאי שאינן דרכי האישה."

"גברים מקריבים את עצמם במלחמה, נשים מקריבות את עצמן בדרכים אחרות."

הרבה אמירות, הגיוניות כביכול, ממלאות את 'העדויות'. רובן ככולן עוסקות בהבנייה חברתית ובמסגרות שמתאימות לכת (שוביניסטית בחלקה, גאונית באחר), המייצרת חברה מעמדית ומטמיעה אלמנטים אידיאליסטיים ופחד בקרב בחבריה, במטרה לשמר המבנה החברתי.

"הדודות לא התחתנו, נאסר עליהן להתחתן. לכן היה מותר להן לכתוב ולקרוא."

"לכל אחת יש מקום בגלעד, כל אחת משרתת את האל בדרכה, וכולן שוות בפני האל, אבל כל אחת מקבלת מתנות שונות, אמרה דודה ליזה. אם מבלבלים בין המתנות ומנסים להיות הכול, משתרר תוהו ובוהו. הרי איש אינו מצפה מפרה שתהיה ציפור!".

סוף טוב, פחות טוב

בניגוד לרוב רובו של 'העדויות', חמישים העמודים האחרונים נפלו לצערי למשבצת הטלנובלה הצפוייה ואיבדו עומק ככל שהתקרבנו אל הסוף הריקני.
הייתי מעדיפה סוף פתוח יותר (ובכלל) ופחות כזה המתאים לסיום מבית היוצר של הולמרק (אבל אפילו הסוף הזה, הוא לא סיבה לוותר על הספר 'העדויות').
מקווה שיותר מזה, כבר לא יכתב על הדיסטופיה הזו. הסוס הזה, לטעמי, נסחט עד תום.


" 'חת לרצח, שתיים לנשיקה, שלוש לתינוק, ארבע לבריחה, חמש לחיה, שש למתה, שבע לאכלת אותה!"

האי של נשות הים / ליסה סי

ג'ג'ו, קוריאה, הוא מקום לא קל.
הוא קל אפילו פחות, במידה ואת האניו (או "האניו טובה").
"ההאניו - נשות הים", הן לב ליבו של הכפר ג'ג'ו, השוכן על האי (ג'ג'ו, למרבה ההפתעה) וממוקם אין שם, בצפון ים סין, משוייך לדרום קוריאה. מדובר בקבוצה מבין נשות הכפר, דייגות ומלקטות, העובדות "בשדות היבשים או הרטובים". שילוב של נשים קשות יום, מפרנסות עיקריות ושליטות בלתי מעורערות, מוערכות וידועות לשימצה גם יחד, בחברה שהיא עירוב מטריאכלי-פטריאכלי, או "מטרי-פוקאלית" (תלוי את מי שואלים ועפ"י אילו מדדים נבדק העניין).

הגברים בכל מקרה, יתפסו כאן, לרוב, את מקומה ותפקידיה של עקרה הבית המערבית.

מעניין זה כאן.

עבודת הכנה

הסיפור שמתחיל בשנות השלושים של המאה הקודמת וממשיך עד ימינו, מתאר את קורותיה של קוריאה, כמדינה מדממת שנשלטת ע״י מעצמה אחת, אח"כ אחרת. הכל דרך דמויות מחוספסות שאחת מהן, נשית ומיוחדת, עוברת כל מהמורה היסטורית אפשרית בדרך.

יש כאן נגיעות בתורתו של קונפוציוס והתנגשות עם שמאניזם, מגוון ועושר תרבותי יוצא דופן וריבוי מאכלים ימיים ואחרים כמו "רכיכות צלויות, אבאלון כחול מאודה", "קימצ'י", "שורש לוטוס", "שרך אברנית מתובל, מלפפון ים מבושל" ועוד. הכל מלוח, בניחוח ים ורוחות שורטות, רבות משמעות.
בהתאם לעושר התרבותי, ניכר שנעשתה כאן עבודת הכנה מעמיקה ולעיתים, במובן זה, זכיתי ביותר משביקשתי. שמות כפרים שהיו, עברו, נשרפו על יושביהם ונכחדו, ממלאים את הדפים ובמספר מקרים (מועט אך קיים), הרגשתי שעודפי המידע הם בבחינת ׳אם כבר מצאנו כזה, חבל שלא נשתמש׳. תחושת העומס שנבעה מכך, השפיעה לעתים על עומק הקריאה וחבל.
אבל למרות אותו עומס מדובר לטעמי, ביצירה מעניינת, יחודית ובהחלט שווה קריאה. 

חוכמת חיים בין הגלים

׳האי של נשות הים׳ מספק איזון מוצלח של שמחה ונחת, עם לחץ וכאב מועך לב. מן רכבת הרים, שמורידה ומעלה אותך בהתאם להתקדמות העלילה. יש בו קושי קבוע וטרגדיות שקשה להכיל, משולבות בציניות מתקתקה וזכרונות עשירים-אמיצים. כחלק מאותו סיפור רב נושאים, מספק ׳האי של נשות הים׳, גם חוכמת חיים רבת שנים (מפי נשים בעיקר).
בחרתי לשתף אתכם בכמה כאלה, כדי לספק 'טעם של עוד' ואולי לטעת בכם (ובי), רסיסים מאותה חוכמת חיים עשירה, מהפנטת.

"את לא נענשת על הזעם שלך. את נענשת באמצעות הזעם שלך." מוקדש לכל זועמי הצדק (ואנוכי ביניהם).

"אם שותלים שעועית אדומה, קוטפים שעועית אדומה", מכאן שמה שנשתול בסביבתנו, או בילדינו, תואם להפליא למה שנקצור.

"שורשים עמוקים נשארים סבוכים מתחת לפני הקרקע", כן, זה יכול להיות תאור נפלא של מערכות יחסים מכל סוג שתבחרו.

"בעבר חשבתי שחמיות הן הנשים הקשות ביותר בעולם, אבל באותו יום הבנתי שפשוט אי אפשר להבין אותן. את המניעים שלהן, את הדברים שהן אומרות...", כך גם לגבי אנשים אחרים (אבל לחמיות זה כמובן מתאים במיוחד).

"לפעמים כל מה שאת עושה חסר טעם ולא יעיל בדיוק כמו לצעוק לתוך הרוח." כן, זה נכון.


"האושר הוא מותרות, ואנו חוות אותו בזהירות רבה, משום שהאסון אורב בכל פינה."

"מוטב להיוולד פרה מאשר אישה" (ואם נוסיף מעט הומור למשפט המזלזל במין הנשי, הרי שהחמורה מבין האפשרויות היא להיוולד אישה פרה).

נשים, נשים

אם אמרנו נשים, אז חברות בין נשים היא תמצית הכל כאן (ותמיד). היא המניעה את הסיפור, מספקת לו גבולות, נקודות מתח הכרחיות, כמו גם מסקנות עמוקות וסוף שראוי לכל מחשבה נוספת.

"שתינו בכינו והבטחנו זו לזו הבטחות שאף אחת מאיתנו לא תוכל לקיים."

יד ביד עם חברות בסגנונה הנשי, יופיעו כאן הפריבילגיה המפוקפקת שבלפגוע בחברים, הצרוך לסלוח והרצון שלא לסלוח לעולם (ממש כמו אצל כל אישה טיפוסית).

העלילה המתובלת בהיסטוריה עשירה שלא היכרתי, באנושיות עד אין קץ ובכאב לב אחד גדול, סחפה אותי איתה אל מי המלח הקרים שבין הדפים. היה קר, היה כואב, אבל שווה להיסחף.

אחרי הכל, זכרו ש"כשהסוף מגיע, זה נגמר. חד וחלק. אי אפשר להחזיר את מחוגי השעון לאחור, אין שום דרך לתקן את המעוות. אין שום דרך אפילו להיפרד לשלום" ותהיו טובים (לרוב זה לא מזיק).

"להבין הכל זה לסלוח"
(ואין כמו כוח נשי).

יפים כמו שהיינו / רון לשם

לפעמים, כשיוצא להגיע לספר לא קולח, אני מציצה בביקורות של אחרים, אבל ככה בקטן, רק באגף הכוכבים.
לרוב, "עקשנית שכזו", אני נשארת בשלי.

הפעם, הגעתי עד עמוד 86 (מתוך 272 בתצורה דיגיטלית) וכל מה שעבר לי בראש, חזר, עבר וחזר, הייתה שאלה אחת, לא מכובדת במיוחד, שמשלבת פראפרזה על שם ספרו הקודם של רון לשם, 'אם יש גן עדן, איך זה שנגזר עלי לקרוא את הספר המשמים הזה?'.

מדובר בספר שכתוב כיומן מסע שהשתבש (היומן, או המסע, תחליטו אתם) ואולי הוא בכלל טקסט סטייל 'אופיום להמונים', מלא במשפטים שכבר קראתי, משולבים בכאלה שעדיף היה שלא אקרא.
אבל הבקורות מהללות, המבקרים שואגים 'רון לשם חזר' ואני, שבכלל לא ידעתי שהלך, המשכתי בקריאה. תראו מה קרה.

במקרה של אסון...

היא רעידת האדמה שלו "הבנתי שנורה מרעידה את האדמה שלי", הוא יהיה אולי מקור המים שלה "אני משפרת את עצמי ומתאמצת להיות הר יציב, מנסה להיות נהר צלול, לזרום" ואני מעדיפה לחפש את המרכז הקרוב לטיפול באסונות טבע, כי נראה שזה מה שהולך ליפול עלי בספר המדובר (אם לא נפל כבר).

טרחנות יסודית

אם לא בשל דברים אחרים, ניתן ללא ספק לפאר את הטקסט הזה, באופן היסודי בו הוא בוחר אלמנטים טרחניים, מצחיקים-בכאילו, על מנת למלא את הדפים.

ביטויים כמו "הייתי בעיניו היצור הכי פנטזיונר שהוא הכיר, עם הכי הרבה רגליים על הקרקע", "את מי נשכתי בחיים שלי? חוץ מבחורות שביקשו, כמובן" והומור פופוליסטי-נמוך, גרמו לי לעקם את הפרצוף לכיוון המחמיא פחות (ולהיות נגועה בפופוליזם, גם אני יכולה).

עלילה...לה...לה

הסיפור ההכרחי, לצערי, טרם נמצא וה'עלילה בכאילו' שמוגשת כאן במסווה של ספר רגיש ופילוסופי, נעה בין משהו חצי עכשיוי, לבין זכרונות מילדות חולית ונפש מיוסרת ללא סיבה ממשית. העיקר שתהיה סיבה טובה לקטר את נפשנו הלאה.

עברית 'למה ככה'

'יפים כמו שהיינו' כתוב בסגנון ילדותי 'מתנחמד' ובשפה מאולצת, שעושה מאמצים להיות מיוחדת עד מעוותת, לצורכי העברת מסרים של חוסר בגרות, רגישות נפשית וחופש בלתי נשלט (לדמויות ולכותב).

"הסקס הרחיף", "מחלים לי שאני אוכל המבורגר" (מלשון חלום), ו"...נשאר בודד גם אחרי שהתחתן והוליד ילדים והנכיד נכדים...", הן רק מעט דוגמאות לאילוץ השפתי שמקורו, כך נראה, ברצון להיות מיוחד עד משעשע (רצון שלא התקבל בהבנה).
זאת, בנוסף לעובדה המצערת, שהספר עמוס בקטעי דו-שיח שמופיעים ללא גרשיים, מה שמחייב את הקורא להבין לבד ולקוות לטוב. ושוב נראה כי כללי השפה מתוייגים לעתים ב'יפים כמו שהיינו', בהתאם לביטוי 'אלא לראותם בלבד'.

ביטויים כמו "התפייד ממנה" ואחרים, לא תרמו גם הם לרמה השפתית הכאילו משוחררת של 'יפים כמו שהיינו'.

הטיפול של כולנו

תגידו 'טיפול' ומיד תגלו שאני יותר מבעד. אבל הזמנה לצפיה בטיפול פסיכולוגי משמים, שאין לי עניין לקחת בו חלק היא עניין שונה בתכלית (ומיותר כמובן).
דמויות בכייניות, כמו גם הצורך להתרברב במיסכנות, תוך ציפייה שאצא מרותקת מהאירוע, היא דרך נפלאה לאבד אותי כקוראת (וככל הנראה גם לאבד תקווה).
לצערי, לאורך המעט שצלחתי מבין דפי בספר הזה, התקשיתי להשתחרר מהתחושה שיותר מכל, מדובר ביצירה שבאה לנסות ולהוכיח, שכשמדובר בכותב מוכר, שוק הספרים יבלע בשמחה כל ניסוי ספרותי שיוגש באמצעות הוצאה מכובדת מספיק. 

במאמר מוסגר ובמידה ויש פה איזו גאונות יוצאת דופן שפרחה מעיני, אני יותר ממוכנה לקחת על עצמי את תפקיד הגולם במעגל.
אבל באותה מידה ממש, בהחלט יתכן שמדובר כאן בסוג חדש וספרותי של 'בגדי המלך החדשים', אם תרצו.

"אני פשוט חושב שכל דבר שאני אישית מסוגל לשפר בעולם, עשרות מיליוני אנשים מסוגלים לשפר אותו בדיוק כמוני. אני לא מיוחד בשום דבר מיוחד."

נותר לי רק להצטער שהפעם, משהו לא עבר לי טוב בקנה.
שיהיה לכולנו בהצלחה.