ברית הנישואים / מישל ריצ'מונד

יש לי הרבה מה להגיד על מוסד הנישואים (אחרי הכל מדובר במוסד) וזו כנראה גם הסיבה שבּגִינה נמשכתי אל הספר המדובר.
אלא שאז גיליתי ספר מתח קריא, מעניין עד סוחף לעתים, שהמהותו לא באמת עוסקת בנישואים (או לא רק).

"זה לא בסדר שנעים לי להיות עד להקרבה המדהימה הזאת שהיא עושה בשבילי, בשביל הנישואים שלנו?"

כי הנישואים ב'ברית הנישואים', משמשים בעיקר, כתפאורה. מן 'שקדי-מרק' אם תרצו, שמספקים את הצורך בסיפור מתח על חוויה דְמוּיַת כת (ואולי לא דמוית). 

Fake It Till You Make It

"היתה ב"ברית" אותה משיכה מסתורית לדברים שדחו ופיתו באותו זמן."

מדובר בזוג טרי, המוזמן להצטרף לקבוצת "חברים" שחרתה על דגלה את שימורם של נישואים איכותיים. עד כאן הגיוני ואולי אפילו טוב. אלא שכמו בכל מותחן שיודע את העבודה, זהו רק קצה הקרחון.
כשהסיפור מקבל מגוון תפניות, ממש כמו בחיים, הוא משלב שחור עם לבן, אהבה, שינאה ושלל יצרים אנושיים וככלל, מאפשר הרבה מקום ל'אפור' ולשאלות יום-יומיות. המסרים, כתוצאה מכך, צפים מעוררי מחשבה ופה ושם נמצאו נקודות שנועדו להרתיע ובמקום רתיעה מתבקשת, גיליתי עצמי מחבקת רעיון.

אותן שיטות הרתעה/לא הרתעה, מתגלות כאפקטיביות בשמירת התא הזוגי ומועילות לו בטווח הארוך. מצד שני, כחלק מקידוש הנישואים, מתפתח כאן מרוץ שיפוטי עד מסוכן ובין כל אלה כמובן, מרחפת השאלה 'מה הגיוני לעשות?' ובעיקר, 'מה מוסרי?'.


"יש תמיד צל שמרחף בין האדם שאנחנו רוצים להיות לבין האדם שאנחנו."

איך מתרגמים גרושין?

אם דיברנו על חיבוק רעיון, הרי שהתרגום הבינוני גרם לי לעתים להרהר באפשרות להתגרש מהספר הזה. זאת למרות שהיצירה ברמת העניין, החזיקה את עפעפיי מורמים לרוב.
כי 'ברית הנישואים' סיפק מגוון ביטויים כמו "אני שמח שהיה לי את הברית", "משהו שבדרך כלל היה מפחיד אותי אש", "אני בודק שוב ושוב כדי לוודא שהווליום דלוק", "מנג'סת", "מבורדקת", "מתנהגת בצורה שיגעונית", "...היא אומרת ושמה את הזרועות שלה סביבי", "השפיץ בקול שלה הסתלק", "השרשראות סביב הקרסוליים שלי חופרים לי בעור" והיו עוד. כולם מיותרים ועדיף היה אם היינו נמנעים מהם.

ככלל, 'ברית הנישואים', נע בין אותו תחושת עניין שכבר עסקתי בה ובין תחושה תמוהה שמקורה בדיסטופיה שמזנקת אל מאורת הארנב הקלאסית. החיים הם כאוס אולטימטיבי, כולם שולטים, נשלטים, בורחים (או לפחות מנסים) וטבע האדם יוצא לדרך במיטבו. 

"תשתלב. תהיה פחות מעניין. תהיה פחות וכחן. אל תיתן להם סיבה לחשוב עליך, תן להם אפילו פחות סיבות לדבר עליך. אל תכתוב שום דבר שאתה יכול להגיד, אל תגיד שום דבר שאתה יכול ללחוש, אל תלחש שום דבר שאתה יכול להנהן."

"נישואים הם פשרה - ככה אומר סעיף שניים ב'מדריך' ".

הישמרו מנישואים, ממי שקורא לכם "חבר" ותקראו מותחן פסיכולוגי חביב.

סודה של מספרת הסיפורים / סג'אל בדאני

זה סיפור מסע, אל עבר משפחתי חוצה יבשות, שפה ותרבות.

יש בו מתיקות שדומה למגוון ספרים שכבר קראנו, טיפות דרמה בהתהוות מתמדת (לרוב מיותרת) וככלל, הוא מריח קצת כמו ספרים רגשניים מבית היוצר של אליסון ריצ'מן, קריסטין הרמל ושלל ספרי 'אשתו של...', למיניהם. אחרי הכל "סודה של..." זה לא רחוק ובהחלט לא רב מעוף.

מה היה לנו?

כחלק מעיסוק בעבר, הסיפור מוגש בשתי תקופות. אחת של ימינו והשנייה של תחילת המאה הקודמת. הדמויות לא מאוזנות ובין חלקי הסיפור היו כאלה שהעדפתי לקרוא וכאלה שהשתדלתי ככל יכולתי לדלג מעליהן, כמו מתעמלת קרקע מוכשרת במיוחד.
אותה תחושה לא מאוזנת, גרמה לי לאהוב/לא לאהוב את הספר הזה ולתייג אותו לרוב בגזרת ה'ספר-בסדר' ולא מעבר.

באגף הקשקשת המצויה, נמצא מגוון משפטים שתואמים ספרי עזרה עצמית, מהזן היורד. כאלה שמציינים את כל מה שכבר ידענו.

"... לא תמיד החיים נסובים סביב מה שרוצים להיות, לעתים הם נסובים סביב מה שיכולים להיות."

"החיים הן פאזל העשוי חלקים שנדמה שתמיד מעצבים את עצמם מחדש כדי לשנות את התמונה."

"העיוולת מעמעת את הדעת. אולם לאלה שחשכת נפשם נרדפת על ידי האור, נגלית האמת כשהיא זוהרת וטהורת ברק. כאילו שמש של חוכמה עולה כדי להפיץ את קרני השחר".

ועוד רבים וטובים שמשולבים בהרבה מידע תרבותי-הודי, שלפעמים קשה להפריד בינו ובין אותה 'קשקשת סיפורית-תאורית', בה מתמחה 'סודה של מספרת הסיפורים'.

בתוספת האכלת-יד, שמתבטאת בצורך להסביר דברים שכבר ידענו, הספר הזה מגרד מבחינתי את מדפי ה'לא הכרחי'.

פה גדוווול

ככלל, הספר הזה מספק תחושה כאילו מישהו החליט להעלות על נס את התרבות ההינדית ואז ישב לחשוב איך יוכל להכניס כמה שיותר ממנv (הרבה מאוד ממנה), תחת כותרת סיפורית מושכת למחצה. כך זכינו בהסברים תרבותיים שרובם לא שייכים ולא תורמים לסיפור שלפנינו.
לדוגמה, כשמישהו ממהר בעיצומה של דרמה משפחתית, משפט בסגנון "ראווי התקלח במקלחות הציבוריות שהוא ומשפחתו חלקו עם משפחות אחרות. הוא השתמש באותו סבון כדי לרחוץ אץ גופו ואת שערו מזוהמת העבודה", מספק, כמובן, מידע שיכולתי לחיות בלעדיו וכך גם הסיפור שעל הפרק.

ושלא תבינו לא נכון, אין לי דבר נגד התרבות ההינדית או כלפי כל תרבות אחרת. אבל כשהסיפור מרגיש לעיתים כמו פיטום אווזים נוסח הגנגס (או כל פינה/פנינה גאוגרפית/תרבותית אחרת שתרצו), אני מתקשה לפתוח את הפה ולבלוע גם.

מדד שטויות נמוך

מדד השטויות כאן נמוך ומסתכם, ככל הנראה, במספר נפילות תרגומיות.

"אני שומעת אותה דומעת", משפט שלוקה בבעיה לוגית קלה.

" 'איך הוא מת?' אני שואלת לבסוף. אני לא מתאבלת על איש שמעולם לא הכרתי, אך בגלל שורת האובדנים הארוכה שחוויתי, אני מרגישה שזה לא הוגן שאחווה עוד אחד." שוב, לוגיקה בעייתית.

"אני אוחזת בענבל בגודל אגרוף התלוי מהחבל ומכה בו בצדו של הפעמון." יש כאן בעיה בתיאור הפעולה, אבל אולי בעיה חמורה יותר בעצם העובדה שמישהו כתב/תרגם את תיאור הפעולה כפי שמופיע כאן. 'הרמתי את ידי וצילצלתי בפעמון', היה מספיק בהחלט ותואם באותה מידה.

'סודה של מספרת הסיפורים', סיפק עוד מספר שכאלה, אבל הם לא רבים ורובם לא פוגם בשטף הקריאה. סבתא שלי בטח הייתה אומרת על זה "נו, שויין!".

אוי למתיקות הסוף

גם הסוף לוקה כאן בחוסר התאמה סיפורי, כשהוא רווי סוכר כאילו מזגו לתוכו ספל סירופ דביק במיוחד.
הכל מסתדר, כולם מוצאים את ברכתם והדורות הבאים יוצאים מהאגדה המשפחתית ללא פגע, או עם פגיעות קלות בכנף בלבד. בבחינת 'נגבו קלות את העיניים וצאו לדרך חדשה'.

היאוש, מבחינתי, גבר כשכבר באמצע הסיפור ניתן היה להבין מהו סודה של 'מספרת הסיפורים' ולאן הוא יוביל אותה ואת בני ביתה.
קריאה רק לשם בדיקה האם צדקתי, היא ממקרי הקריאה הפחות מועדפים עלי.
הפעם זה קרה.

מר ורטיגו / פול אוסטר

יהודי הונגרי, כושי, אינדיאנית וילד אמריקאי כבן תשע נפגשים.
אם זה מזכיר לכם בדיחה, אתם צודקים, אבל אלו גם קווי העלילה, שתפגשו ב'מר ורטיגו' של אוסטר. סוג של ספר 'קאלט' שפורסם לראשונה בשנת 1996 ומאז נדפס בלא פחות מעשרים ושמונה מהדורות.

עכשיו רק נשאר לבדוק אם הבדיחה על חשבונכם (או על חשבוני במקרה זה).

מה היה לנו?

זה מתחיל כמו ספר הרפתקאות מוזר, המתאר ילד-רחוב, שזוכה להצעה מפתיעה. הוא כולל שפה תואמת והגיגים ילדותיים-שרדניים וממשיך במשהו שאם הייתי רוצה לרכך את חווייתי, הייתי קוראת לו פנטזיה. בפועל, 'הזייה', היא מילה מתאימה יותר.

למה ככה?

הסגנון נע בין 'בהמי בווליום גבוה שלא לצורך', כשמשפטים עמוסי להג רחוב ממלאים את הדפים ובין נסיון לחבר את הארצי כל כך, אל אלמנטים רוחניים, שיותר מאחת גרמו לי לתהות האם מדובר בנסיון סיפורי או במטאפורה כל שהיא.

לדוגמה, כחלק מנסיון לצייר לקורא את סביבת חייו, מתאר אותו גיבור/ילד, את החווה בה התחנך כ"חצ'קון מפוהק על עכוז לבן שומם." (עמ' 39) ומתוך צורך צעקני משהו, מתאר אותו ילד את עצמו כ"זאטוט שתום-זין..." (עמ' 106).

ביטויים גסים לא מייצרים כאן זעזעוע כל שהוא, אבל הם מופיעים מחוספסים עד בהמיים שלא לצורך לרוב.

במקביל, נמצא כאן קטעי טקסט רוחניים/מגלומניים, סטייל ספרות עזרה עצמית מפי מהטמה כל שהוא.

"... ובימים האחרונים של חודש מאי 1927 הלכתי על המים במיומנות שלא נפלה מזו של ישו."

היו עוד משפטים רבים משני הסוגים, כמובן, אבל עיקר הדברים נוגע לדיסאונאנס שבין עלילה הזויה (שנותר לי רק לנסות ולהבין) וניחוח מטאפורי (אני מקווה), המציע התעלות לגבהים רוחניים שמסמלים משהו. אותו 'משהו', הוציא אותי הפעם מדעתי.

אחרי הכל, רבים נהנו מהספר הזה ואני, לצערי, לא מצאתי בו את המופלא.

כדי להבטיח שלא אשרוד, (או סתם על מנת להנציח את היותו ספר למיטיבי אות), באדיבות ארץ הקודש הוסיפו ל'מר ורטיגו' את עבודת התרגום.

תרגום/עריכת תרגום/מישהו הלך לשתות קפה 

ריבוי הגיגים צורמים מצאתי כאן, לצערי. כי מעבר לרצון שלא להרגיש כאילו עזרתי נחוצה בכל הקשור לתרגום ועריכה, התופעה המוכרת כטעויות חוזרות ונשנות בספרות, גורעת (בעיני) מההנאה שבקריאה.
מצרפת כמה דוגמאות בלבד.

"גושים של שלג נשרו ממני והתחילו להִינַמֵס לרגלי." (עמ' 37).

"אצבעות פצועות ובהונות מחוצים" (עמוד 42).

"במקום להשתרך מאחור ולרטון על כאבים וּמחוֹשים..." (עמ' 54) הניקוד במקור (מיד דמינתי חילזון).

מעבר לגיחוך שבעניין, כשרמת הטעויות היא כזו הנראית לעין הדיוט כשלי, אני חושבת שעדיף לחשוב שוב על מקצועיות התרגום ואולי להעסיק מגיה שיודע את העבודה. מה שבטוח, ללא ניקוד, לא הייתה מתגלה כאן הבעיה (ואולי כך עדיף).

תמצית העניין, מבחינתי, מסתכמת במשפט "...ואין לי ספק שהייתי מצליח לכבוש את לב הקהל לולא איזה מוח-אפרוח שהחליט להשליך בקבוק לעברי. בתשעה מעשרה מקרים, היה טיל כזה חולף על-פני בלי לגרום נזק, אבל זה היה יום של הסיכויים הקלושים והפוקסים, והבקבוק המחורבן פגע לי ישר בקלווסה." (עמ' 120).

אני עינת, וה"קלווסה" שברה אותי.
אם פיספסתי כאן משהו גדול מהחיים, אתכם הסליחה.'מר ורטיגו' ואני, נפרדנו לשלום.

אנשים נורמלים / סאלי רוני

ברומן קטן, שטוח כמו פרקט איכותי (או משהו מאוד שטוח אחר, אם תרצו), נרקם כאן סיפור אהבה מוזר אך רגיש.

זו ספרות/לא ספרות, שמרגישה כמו ניסוי בכתיבה יוצרת, מדוייקת ויבשה סטייל הוראות הרכבה מבית היוצר של חנויות 'עשה זאת בעצמך'. התיאורים נעים, בהתאם, בין 'עגמומי' ל'מתנחמד' ועקרון חוסר הדיוק המחייב כי בסוף תמיד יתגלה בורג מיותר בשקית, עומד בעינו (וסביר שגם השרטוט שונה כמובן, מגוף המוצר ששוכב אצלך עכשיו על רצפת הסלון).

צעד קדימה, שניים אחורה...

התקשורת הזוגית/לא זוגית כאן, מתנהלת בין מסרים לא מילוליים או מילוליים חסרים, שאם מישהו היה פותח במהלכם את הפה ומבהיר את עצמו, ספק אם הייתה סיבה להתכנסותנו בין הדפים.

בהמשך נוכל להנות גם ממשפטים סתומים שעדיף שלא נעצור לנתחם, מחשש ללולאה בזמן.

"היא משתוקקת לשמוע את זה, אבל כבר מודעת לנטייתה להשתוקק לדברים שהיא לא באמת רוצה" (ותהרגו אותי אם הבנתי את ההבדל).

"והשלג ממשיך לרדת, כמו חזרה אינסופית על טעות אחת, קטנה לאין שיעור."

היא אמרה, הוא אמר, היא חשבה, הוא לא.

בלבול אופייני לגיל ההתבגרות ממלא את הדפים ושולח אותי לבחון את האפשרות שהתבלבלתי גם אני ופתחתי, שלא כהרגלי, בקריאת יצירה מומלצת לנוער (אבל לא, לא טעיתי).
כך או כך, 'אנשים נורמלים' מוצף בתיאורי סיטואציות שבינו לבינה, במרחב האישי/האנושי של גילי הנעורים, בואכה מבוגרים צעירים (YA או Young Adults אם אתם מעדיפים). תאמינו או לא, מאז ספר הקולג' האחרון שטעיתי לקרוא, אין בזה שום חידוש .

הסיפור לא קיים באמת וסגנון הכתיבה היחודי מעניין משהו, אך לא מצליח לחפות על חסרונה של עלילה איכותית (או בכלל).
ככלל, הייתי מעדיפה לפגוש שימוש בסגנון שכזה, להעברת רעיון ספרותי מחזיק מים (וכמו שכבר ציינתי, 'אנשים נורמלים', נוטף תחושות של תרגיל בכתיבה). 

מעבר להרי החושך

נקודות אור קלות של עניין, הן אזורי הדו-שיח בטקסט, שלמרות או בשל עדינותם, נותנים תחושה מעניינת, כאילו היינו שם, או כאילו קיבלנו מהטקסט יותר מסתם מידע אינפורמטיבי, ביחס לנאמר.

כי למרות הכל, יש כאן משהו. אמנם הזוי, לא מזוהה, פחות מתעמק ובעיקר לא לוקח את עצמו ברצינות (אז למה אני צריכה?), אבל משהו.
העובדה שהטקסט הזה כתוב ללא סימני פיסוק הכרחיים מצד אחד, אך מצדו השני, משתמש בכתיבה שעל גבול המחזה, או אפילו על גבול הוראות-בימוי, נותנת פן אחר לרגשות שמביעות הדמויות.

"מריאן מרימה את רולדת הלימון, לוקחת ביס גדול ונוגסת לאט, מניחה לשכבות להתמוסס על לשונה. היא לועסת, בולעת, מרימה את הכוס. לגימה אחת. היא מניחה את הכוס ופותחת את ההודעה...".

משהו במנעד העדין שבין רוצה, יכול, לא יכול ובעיקר כבול במוסכמות חברתיות, עובר כאן עדין, נקי ולעתים אפילו טוב.

ואם ניקח איתנו הלאה רק משפט אחד מ'אנשים נורמלים' (שאינם מיוצגים כלל בספר הזה), זה בהחלט יכול להיות המשפט הבא:
"גם אם הסופר עצמו אדם טוב וגם אם הספר מבריק, כל ספר הוא בסופו של דבר סמל סטטוס ממוסחר, וכל הסופרים משתתפים במיסחורו במידה מסוימת."

איך שלא נסתכל על זה, מבחינתי, 'אנשים נורמלים', הוא לא יותר מ-191 עמודים (בתצורה דיגיטלית), של ניקוי חך קליל (וגם בקטגוריה זו קראנו טובים ממנו).

מצאתי סיפרון טיסה חביב, אולי תטוסו ליוון (רחוק מזה הוא לא יחזיק).

העדויות / מרגרט אטווד

"האמת עלולה לסבך את מי שאינו אמור לדעת אותה." 

זרעים קטנים של מציאות עכשיוית מקבלים ב'העדויות' הסבר 'גלעדי' ומביאים את הקורא לקרוא ללא הפסקה ולפחד ללא הפסקה גם ('גלעד' היא הרי המדינה הדיסטופית של אטווד, מימי 'סיפורה של שפחה').

מכשפת השבט הזקנה

אטווד, שכידוע יודעת את העבודה, טווה כאן ביסודיות מילוי פאר, לסיפור המסגרת שסיפק 'סיפורה של שפחה'.
הסיפור מתואר באמצעות שלוש נקודות מבט, כולן נשיות, כשהפרשי הגיל שביניהן והשוני בארצות המוצא, בונים יחד את התמונה הכוללת.

בניגוד לספרי המשך הלוקחים את נקודת הסיום של הסיפור המקורי ומתגלגלים איתה קדימה, 'העדויות' לוקח אותנו אחורה אל הקמת גלעד ואל מה שאולי יביא בסוף למפלתה העתידית.

"מסרגות אחת ושתיים, יש לך בעל משמיים.
מסרגה אחת ביד, אם הוא מת יש עוד אחד."

בפרק הבא בהשרדות...

"עדות שקר לא היתה יוצאת מן הכלל, אלא להיפך. מתחת לפני השטח הטהורים והתמימים, גלעד הלכה ונרקבה."

יתרונה המופתי של אטווד, מסתכם בעובדה שהדיסטופיה שלה יכולה להתגשם מחר בבוקר (ואולי כבר מתגשמת אי שם בתוכנו, בלי שנרגיש). יש כאן טובים, טובים פחות וגם כאלה המתנדנדים בין טוב לרע הכרחי. כולם חוששים לגורלם, נאחזים באיזו אמת גדולה, חיים על פיה ובעיקר מונעים מדחפים אנושיים עד אימה.

"שלטון טרור, קראו לזה פעם, אבל טרור לא באמת שולט, הוא משתק. ומכאן נובע השקט הלא טבעי."

ככלל, הסיפור ממשיך ומחזיק מים לאורך הספר השני ובכל נקודה בה חיפשתי חורים בעלילה (וברור שחיפשתי), הגיע הסבר הגיוני ומהודק שהחזיק אותי במקומי והחזיר אותי אל בין הדפים. 
השרדות אטווד-סטייל, זה כאן.

"בארצי הנעלמה ההתדרדרות נמשכה שנים. שיטפונות, שריפות, סופות טורנדו והוריקן, בצורות, מחסור המים, רעידות אדמה. יותר מדי מזה, פחות מדי מזה. התשתית הרקובה - מדוע לא פרקו את הכורים האטומיים לפני שהיה מאוחר מדי? המשבר הכלכלי, האבטלה, בעית הפריון ההולכות ונפוצות.
אנשים נבהלו. הם כעסו. המחסור בתרופות יעילות. החיפוש אחר אשמים.מדוע חשבתי שלמרות הכול העסקים ימשיכו כרגיל? כי כך אמרו לנו במשך שנים, כנראה. איש אינו מאמין שהשמים נופלים עד שהפיסות צונחות על ראשו." ותגידו שהתאור לא מתאים לרוב המקומות שעל הכדור הזה וגם לזה שלנו כאן.

כת לכל דורש

"דרכי האל אינן דרכי האדם ובודאי שאינן דרכי האישה."

"גברים מקריבים את עצמם במלחמה, נשים מקריבות את עצמן בדרכים אחרות."

הרבה אמירות, הגיוניות כביכול, ממלאות את 'העדויות'. רובן ככולן עוסקות בהבנייה חברתית ובמסגרות שמתאימות לכת (שוביניסטית בחלקה, גאונית באחר), המייצרת חברה מעמדית ומטמיעה אלמנטים אידיאליסטיים ופחד בקרב בחבריה, במטרה לשמר המבנה החברתי.

"הדודות לא התחתנו, נאסר עליהן להתחתן. לכן היה מותר להן לכתוב ולקרוא."

"לכל אחת יש מקום בגלעד, כל אחת משרתת את האל בדרכה, וכולן שוות בפני האל, אבל כל אחת מקבלת מתנות שונות, אמרה דודה ליזה. אם מבלבלים בין המתנות ומנסים להיות הכול, משתרר תוהו ובוהו. הרי איש אינו מצפה מפרה שתהיה ציפור!".

סוף טוב, פחות טוב

בניגוד לרוב רובו של 'העדויות', חמישים העמודים האחרונים נפלו לצערי למשבצת הטלנובלה הצפוייה ואיבדו עומק ככל שהתקרבנו אל הסוף הריקני.
הייתי מעדיפה סוף פתוח יותר (ובכלל) ופחות כזה המתאים לסיום מבית היוצר של הולמרק (אבל אפילו הסוף הזה, הוא לא סיבה לוותר על הספר 'העדויות').
מקווה שיותר מזה, כבר לא יכתב על הדיסטופיה הזו. הסוס הזה, לטעמי, נסחט עד תום.

" 'חת לרצח, שתיים לנשיקה, שלוש לתינוק, ארבע לבריחה, חמש לחיה, שש למתה, שבע לאכלת אותה!"

האי של נשות הים / ליסה סי

ג'ג'ו, קוריאה, הוא מקום לא קל.
הוא קל אפילו פחות, במידה ואת האניו (או "האניו טובה").
"ההאניו - נשות הים", הן לב ליבו של הכפר ג'ג'ו, השוכן על האי (ג'ג'ו, למרבה ההפתעה) וממוקם אין שם, בצפון ים סין, משוייך לדרום קוריאה. מדובר בקבוצה מבין נשות הכפר, דייגות ומלקטות, העובדות "בשדות היבשים או הרטובים". שילוב של נשים קשות יום, מפרנסות עיקריות ושליטות בלתי מעורערות, מוערכות וידועות לשימצה גם יחד, בחברה שהיא עירוב מטריאכלי-פטריאכלי, או "מטרי-פוקאלית" (תלוי את מי שואלים ועפ"י אילו מדדים נבדק העניין).
הגברים בכל מקרה, יתפסו כאן, לרוב, את מקומה ותפקידיה של עקרה הבית המערבית.

מעניין זה כאן.

עבודת הכנה

הסיפור שמתחיל בשנות השלושים של המאה הקודמת וממשיך עד ימינו, מתאר את קורותיה של קוריאה, כמדינה מדממת שנשלטת ע״י מעצמה אחת, אח"כ אחרת. הכל דרך דמויות מחוספסות שאחת מהן, נשית ומיוחדת, עוברת כל מהמורה היסטורית אפשרית בדרך.

יש כאן נגיעות בתורתו של קונפוציוס והתנגשות עם שמאניזם, מגוון ועושר תרבותי יוצא דופן וריבוי מאכלים ימיים ואחרים כמו "רכיכות צלויות, אבאלון כחול מאודה", "קימצ'י", "שורש לוטוס", "שרך אברנית מתובל, מלפפון ים מבושל" ועוד. הכל מלוח, בניחוח ים ורוחות שורטות, רבות משמעות.
בהתאם לעושר התרבותי, ניכר שנעשתה כאן עבודת הכנה מעמיקה ולעיתים, במובן זה, זכיתי ביותר משביקשתי. שמות כפרים שהיו, עברו, נשרפו על יושביהם ונכחדו, ממלאים את הדפים ובמספר מקרים (מועט אך קיים), הרגשתי שעודפי המידע הם בבחינת ׳אם כבר מצאנו כזה, חבל שלא נשתמש׳. תחושת העומס שנבעה מכך, השפיעה לעתים על עומק הקריאה וחבל.
אבל למרות אותו עומס מדובר לטעמי, ביצירה מעניינת, יחודית ובהחלט שווה קריאה. 

חוכמת חיים בין הגלים

׳האי של נשות הים׳ מספק איזון מוצלח של שמחה ונחת, עם לחץ וכאב מועך לב. מן רכבת הרים, שמורידה ומעלה אותך בהתאם להתקדמות העלילה. יש בו קושי קבוע וטרגדיות שקשה להכיל, משולבות בציניות מתקתקה וזכרונות עשירים-אמיצים. כחלק מאותו סיפור רב נושאים, מספק ׳האי של נשות הים׳, גם חוכמת חיים רבת שנים (מפי נשים בעיקר).

בחרתי לשתף אתכם בכמה כאלה, כדי לספק 'טעם של עוד' ואולי לטעת בכם (ובי), רסיסים מאותה חוכמת חיים עשירה, מהפנטת.

"את לא נענשת על הזעם שלך. את נענשת באמצעות הזעם שלך." מוקדש לכל זועמי הצדק (ואנוכי ביניהם).

"אם שותלים שעועית אדומה, קוטפים שעועית אדומה", מכאן שמה שנשתול בסביבתנו, או בילדינו, תואם להפליא למה שנקצור.

"שורשים עמוקים נשארים סבוכים מתחת לפני הקרקע", כן, זה יכול להיות תאור נפלא של מערכות יחסים מכל סוג שתבחרו.

"בעבר חשבתי שחמיות הן הנשים הקשות ביותר בעולם, אבל באותו יום הבנתי שפשוט אי אפשר להבין אותן. את המניעים שלהן, את הדברים שהן אומרות...", כך גם לגבי אנשים אחרים (אבל לחמיות זה כמובן מתאים במיוחד).

"לפעמים כל מה שאת עושה חסר טעם ולא יעיל בדיוק כמו לצעוק לתוך הרוח." כן, זה נכון.

"האושר הוא מותרות, ואנו חוות אותו בזהירות רבה, משום שהאסון אורב בכל פינה."

"מוטב להיוולד פרה מאשר אישה" (ואם נוסיף מעט הומור למשפט המזלזל במין הנשי, הרי שהחמורה מבין האפשרויות היא להיוולד אישה פרה).

נשים, נשים

אם אמרנו נשים, אז חברות בין נשים היא תמצית הכל כאן (ותמיד). היא המניעה את הסיפור, מספקת לו גבולות, נקודות מתח הכרחיות, כמו גם מסקנות עמוקות וסוף שראוי לכל מחשבה נוספת.

"שתינו בכינו והבטחנו זו לזו הבטחות שאף אחת מאיתנו לא תוכל לקיים."

יד ביד עם חברות בסגנונה הנשי, יופיעו כאן הפריבילגיה המפוקפקת שבלפגוע בחברים, הצרוך לסלוח והרצון שלא לסלוח לעולם (ממש כמו אצל כל אישה טיפוסית).

העלילה המתובלת בהיסטוריה עשירה שלא היכרתי, באנושיות עד אין קץ ובכאב לב אחד גדול, סחפה אותי איתה אל מי המלח הקרים שבין הדפים. היה קר, היה כואב, אבל שווה להיסחף.

אחרי הכל, זכרו ש"כשהסוף מגיע, זה נגמר. חד וחלק. אי אפשר להחזיר את מחוגי השעון לאחור, אין שום דרך לתקן את המעוות. אין שום דרך אפילו להיפרד לשלום" ותהיו טובים (לרוב זה לא מזיק).

"להבין הכל זה לסלוח"
(ואין כמו כוח נשי).

יפים כמו שהיינו / רון לשם

לפעמים, כשיוצא להגיע לספר לא קולח, אני מציצה בביקורות של אחרים, אבל ככה בקטן, רק באגף הכוכבים.

לרוב, "עקשנית שכזו", אני נשארת בשלי.

הפעם, הגעתי עד עמוד 86 (מתוך 272 בתצורה דיגיטלית) וכל מה שעבר לי בראש, חזר, עבר וחזר, הייתה שאלה אחת, לא מכובדת במיוחד, שמשלבת פראפרזה על שם ספרו הקודם של רון לשם, 'אם יש גן עדן, איך זה שנגזר עלי לקרוא את הספר המשמים הזה?'.

מדובר בספר שכתוב כיומן מסע שהשתבש (היומן, או המסע, תחליטו אתם) ואולי הוא בכלל טקסט סטייל 'אופיום להמונים', מלא במשפטים שכבר קראתי, משולבים בכאלה שעדיף היה שלא אקרא.

אבל הבקורות מהללות, המבקרים שואגים 'רון לשם חזר' ואני, שבכלל לא ידעתי שהלך, המשכתי בקריאה. תראו מה קרה.

במקרה של אסון...

היא רעידת האדמה שלו "הבנתי שנורה מרעידה את האדמה שלי", הוא יהיה אולי מקור המים שלה "אני משפרת את עצמי ומתאמצת להיות הר יציב, מנסה להיות נהר צלול, לזרום" ואני מעדיפה לחפש את המרכז הקרוב לטיפול באסונות טבע, כי נראה שזה מה שהולך ליפול עלי בספר המדובר (אם לא נפל כבר).

טרחנות יסודית

אם לא בשל דברים אחרים, ניתן ללא ספק לפאר את הטקסט הזה, באופן היסודי בו הוא בוחר אלמנטים טרחניים, מצחיקים-בכאילו, על מנת למלא את הדפים.

ביטויים כמו "הייתי בעיניו היצור הכי פנטזיונר שהוא הכיר, עם הכי הרבה רגליים על הקרקע", "את מי נשכתי בחיים שלי? חוץ מבחורות שביקשו, כמובן" והומור פופוליסטי-נמוך, גרמו לי לעקם את הפרצוף לכיוון המחמיא פחות (ולהיות נגועה בפופוליזם, גם אני יכולה).

עלילה...לה...לה

הסיפור ההכרחי, לצערי, טרם נמצא וה'עלילה בכאילו' שמוגשת כאן במסווה של ספר רגיש ופילוסופי, נעה בין משהו חצי עכשיוי, לבין זכרונות מילדות חולית ונפש מיוסרת ללא סיבה ממשית. העיקר שתהיה סיבה טובה לקטר את נפשנו הלאה.

עברית 'למה ככה'

'יפים כמו שהיינו' כתוב בסגנון ילדותי 'מתנחמד' ובשפה מאולצת, שעושה מאמצים להיות מיוחדת עד מעוותת, לצורכי העברת מסרים של חוסר בגרות, רגישות נפשית וחופש בלתי נשלט (לדמויות ולכותב).

"הסקס הרחיף", "מחלים לי שאני אוכל המבורגר" (מלשון חלום), ו"...נשאר בודד גם אחרי שהתחתן והוליד ילדים והנכיד נכדים...", הן רק מעט דוגמאות לאילוץ השפתי שמקורו, כך נראה, ברצון להיות מיוחד עד משעשע (רצון שלא התקבל בהבנה).

זאת, בנוסף לעובדה המצערת, שהספר עמוס בקטעי דו-שיח שמופיעים ללא גרשיים, מה שמחייב את הקורא להבין לבד ולקוות לטוב. ושוב נראה כי כללי השפה מתוייגים לעתים ב'יפים כמו שהיינו', בהתאם לביטוי 'אלא לראותם בלבד'.

ביטויים כמו "התפייד ממנה" ואחרים, לא תרמו גם הם לרמה השפתית הכאילו משוחררת של 'יפים כמו שהיינו'.

הטיפול של כולנו

תגידו 'טיפול' ומיד תגלו שאני יותר מבעד. אבל הזמנה לצפיה בטיפול פסיכולוגי משמים, שאין לי עניין לקחת בו חלק היא עניין שונה בתכלית (ומיותר כמובן).

דמויות בכייניות, כמו גם הצורך להתרברב במיסכנות, תוך ציפייה שאצא מרותקת מהאירוע, היא דרך נפלאה לאבד אותי כקוראת (וככל הנראה גם לאבד תקווה).
לצערי, לאורך המעט שצלחתי מבין דפי בספר הזה, התקשיתי להשתחרר מהתחושה שיותר מכל, מדובר ביצירה שבאה לנסות ולהוכיח, שכשמדובר בכותב מוכר, שוק הספרים יבלע בשמחה כל ניסוי ספרותי שיוגש באמצעות הוצאה מכובדת מספיק. 

במאמר מוסגר ובמידה ויש פה איזו גאונות יוצאת דופן שפרחה מעיני, אני יותר ממוכנה לקחת על עצמי את תפקיד הגולם במעגל.
אבל באותה מידה ממש, בהחלט יתכן שמדובר כאן בסוג חדש וספרותי של 'בגדי המלך החדשים', אם תרצו.

"אני פשוט חושב שכל דבר שאני אישית מסוגל לשפר בעולם, עשרות מיליוני אנשים מסוגלים לשפר אותו בדיוק כמוני. אני לא מיוחד בשום דבר מיוחד."

נותר לי רק להצטער שהפעם, משהו לא עבר לי טוב בקנה.

שיהיה לכולנו בהצלחה.

מעשה בטבעת / אילן שיינפלד

בשפה יידישאית ואווירה אירופאית נרקם כאן סיפורה של קהילה (ושל טבעת כמובן).
הסגנון מעט כבד, אבל הסיפור מחזיק מים וגם את עיניי, שבאופן מפתיע לא התעייפו מטקסט גלותי שמגיע עם ניחוח מטאפורי של כבד קצוץ, גפילטע, בורשט (על מגוון פרושיו) ושמאלץ.

ביד עדינה ובנפש של מספר סיפורים רב שנים, טווה שיינפלד את המעשייה (כי יותר מסיפור, מדובר במעשייה) והרבה מעבר לגילגולה של טבעת, מדובר בגילגולם של אנשים, או בגלגולי גורל, אם תרצו.

מישהו היה פה כבר פעם

"מה שלא עושה הקדוש ברוך הוא להציל נפש בישראל, עושה ההכרח."

חוכמת חיים גלותית נהדרת, מתגלגלת כאן בין הדפים וגעגועי לסבתות מציפים את העיניים. אם חייבים לדייק, חלקו הראשון של 'מעשה בטבעת', נגוע בגעגועים לסבתות יוצאות מזרח אירופה ובעונה זו, לצ'ולנט מזרח אירופאי, לא פחות.
חלקו השני לעומת זאת, הוא פיסת היסטוריה אפלה שלא נעים עד חשוב, להמשיך ולדון בה.

מתחילתו ועד סופו של 'מעשה בטבעת' נבנית כאן תמונה נהדרת, שבניגוד למה שנהוג לחשוב, מתארת את הדורות הקודמים כישירים, אמיצים, יצריים ו'שובבים', לא פחות מאלה שעדיין בסביבותנו, אולי גם יותר.

יצר האדם במיטבו

כי 'מעשה בטבעת' משלב פחדים, נקמנות, כבוד לרוב ומגוון יצרים אנושיים למהדרין. זה סיפור על הישרדות, כולל פרקים נכבדים של חיספוס הופך בטן.
"מה שלא עושה הפחד עושה הנקמה."

"מה שלא עושה התבונה עושה ההכרח."

כשהזהב נוצץ פחות

עבודת מחקר מקדימה ניכרת כאן וזועקת מכל עמוד ויחד עם זאת, ב'מעשה בטבעת', היו גם חלקיקים שעד לרגע זה לא ברור לי מקורם, כמו גם הצורך להתעכב עליהם ובמה הועילו להתקדמות העלילה. פרטים כמו תאורי מצב עור בטנה של יולדת והטיפול בו, תאור אגרטלי פרחים בבית מידות ספציפי ועוד, שלמרות שאני מכירה ברצון לספק אווירה וחיים לסיפור, גרמו לי לתהות ביחס לצורך בעיבויו באמצעותם. 

בכל מקרה, לשמחתי, כשרוב חלקי הטקסט מעשירים ומקדמים את הסיפור באופן טבעי, אני מתגלגלת הלאה ברצון ובשמחה.

Too close to home

נשים מכל הסוגים משולבות בסיפור והן רובן ככולן חזקות, דעתניות ושורדות, כל אחת במחירה (ולפעמים מחירה תרתי משמע). אין כאן פמיניזם שורף חזיות ומיותר, אלא כוח נשי מתוך צורך, שעושה יופי של עבודה כשגם המוחלשות שבנשים, מלאות חוכמת חיים והבנה לנפש האדם (והגבר כמובן).

"שבי קראי את סיפור הטבעת, וזכרי:הכול אחד. דור חוזר אחרי רעהו. אנחנו הולכות אחרי אמהותינו. הזמן הוא אותו הזמן ואין הבדל בין מה שהיה לבין מה שיהיה."

גם אם רק חלקיק מ'מעשה בטבעת' נטוע במציאות, הרי שמדובר בסיפור מעורר פלצות עפ"י הגדרה ובמגוון אספקטים, מצאתי את הסיפור כאן קרוב ומסוכן לי ולשכמותי.
זה מבעית ומסעיר, אבל יחד עם המתח שהוא מספק, משלב כאן שיינפלד, גם מנה גדושה של מציאות, שמקלה את הבליעה, בנקודות בהן הסיפור נוגע באלמנטים מאגיים שעל גבול הפנטזיה.

וכמו אחרים מלאי תקווה ברחבי העולם (או מילוני שיכורים), שכבר השתמשו במשפטו של פרנציסקוס הקדוש, אני משאירה אתכם עם המשפט הידוע "אלוהים, תן לי את האומץ לקבל את מה שלא ניתן לשנות, תן לי את הכוח לשנות את מה שניתן, ותן לי את התבונה להבדיל ביניהם."

שמרו על עצמכן ועל הבנות.

ניצוצות של עתיד / צופיה בלומן

זה ספר ישראלי - משלנו, כולל שפה, מקום ובעיקר סיפור שלא ניתן להעביר לנוף אחר וניחוח 'ציונות דתית' מובהק (אבל אולי זו רק אני).
הוא מתנהל בשתי תקופות שונות בתכלית ולמרות שהן מופרדות בפרקים שבראשם מצוין תאריך, הקושי לעבור ביניהן, היה לי מובהק וודאי. מן סוג של קטיעה ברצף הקריאה, כשעלילה אחת נוטה אל אגף ה'מעניין' והשנייה, היא כמו גבעה שצריך לדלג מעליה באיכויות זינוק של אנטילופה, לטובת התקדמות אל עבר העלילה המועדפת (ואוהוהו איזו אנטילופה הייתי).
תקופה אחת היא תקופתו של יוסף בן מתתיהו בזמן המרד ברומאים, שמוגדרת כ"היסטוריה היהודית אחרי בית שני" והשנייה תקופתנו, אחרי מבצע 'צוק איתן' (וכאן נולדה לי בעיה).

צבר מיתולגי כולל קוצים

"למה דווקא הוא היה צריך להיות מספיק אמיץ כדי למות?"

אני מודה שלרוב (וגם במקרה זה), כשמשתמשים במוטיב 'הגיבור הצה"לי שהקריב עצמו על מזבח הגנת חבריו', אני נוטה לפהק.
כן, אני מכאן וגם אני תרמתי למדינת ישראל כמה משנותי, פרק בסיפור חיי, כמה פחדים וחברים טובים. אבל מאז ומעולם העדפתי לזכור את  אותם חברים שאבדו, כבני אדם שהתהלכו כאן איתי על הכדור. מן זכרונות בסגנון פחות הירואי/יותר ארצי, על אנשים שחיו, כעסו, צחקו והחרישו במבה מתחת לשמיכה מעקצצת באוהל צבאי (כי עם ביסלי, כולם יודעים, זה פשוט בלתי אפשרי).
מכאן כבר ברור, שריבוי 'קורבנות אידיאליסטים' ב'ניצוצות של עתיד', גרד את נפשי בין השורות.

גם הקלישאה המשלימה של 'זו שנשארה מאחור' והיא עדינה ושברירית, הוציאה ממני תגובות פחות נעימות. כי באותה מידה שהיא רגישה עד חדלת קיום (עם זריקת מציאות קלה), היא יכולה להיות מתוארת כעצבנית, מלאת כעס על פרידת חינם, מנבלת פה סידרתית, או כזו היוצאת תדיר למסע מועדוני זימה (רק לדוגמה). 

מי אמר למי ובאיזה הקשר?

זוכרים את השאלה המיתולוגית שבכותרת?
היא הסטורית כמעט כמו המורה שלימדה אותנו בביה"ס, את אותו מקצוע בדיוק.
אבל כאן, למרות ההדים ההיסטוריים, ציפיתי למעט דיוק ובעיקר לאוביקטיביות מתבקשת. כי כשמתהדרים במושג 'רומן היסטורי' ראוי, לכל הפחות, לנסות ולדייק. כך שהרומאים לא חייבים בהכרח להיות 'מלוכלכים' והיהודים לא מוכרחים להיות גיבורים וטהורים כפי שנרמז ב'ניצוצות של עתיד'.

"... ולגמו מהמרק התפל שהגישו להן שני חיילים שמנים עם מבטים חצופים מסיר גדול ומלוכלך."

אחרי הכל, כפי שנכתב כאן תוך הפגנת חוסר מודעות בוטה, "ככה זה, כל אחד משתמש בהיסטוריה כדי לקדם את האינטרסים שלו."

בקיצור, הסיפור שבבסיס 'ניצוצות של עתיד' מחזיק מים לרוב ומתואר בסגנון יהודי/ישראלי לתפארת, אבל אין בו ולו בדל אחד של מציאות שורטת, עגומה ואכזרית שהיא החיים שלנו כאן, לפעמים. על אחת כמה וכמה, כשמדובר בסיפורם של פצועי מלחמה, חללי צבא ההגנה לישראל וכו'.

הזהירות היתרה בשיח הכה ישראלי הזה ועודף הרכות שלא במקומה (לטעמי, תמיד לטעמי), דיקקו בעיני את החוויה ומנעו ממני את החיבור המתבקש, לדמויות שהן אנחנו.

למי התכוונה המשוררת? (טוב, כותבת... סופרת)

לצערי, לקראת סיום, נודע לי שהספר הזה תוייג תחת המושג 'ספרות נוער', מה שמסביר את העדינות המיותרת ואת היעדר החיבור הרגשי לדמויות. מצד שני, הנושא, בחלקו, פחות מתאים להגדרה ספרות נוער. מכאן שאיך שלא נסתכל על זה, 'ניצוצות של עתיד' נופל בין הכסאות בהגדרתו (וגם ברמת הביצוע) וחבל.

עמוד 125 מתוך 208 בתצורה דיגיטלית, נשברתי.

אהבה בצל עץ העוזרד / איי מי

הוא לא חדש, אבל התגלגל לי אל ראש רשימת הקריאה בעקבות המלצה של חברה (אם "אני רוצה לשמוע את דעתך עליו", נחשב להמלצה כמובן).
בכל אופן, קראתי ולרוב אהבתי (מלבד הסוף, שאיכשהו, הוא ואני יצאנו לא מתואמים).
אז קבלי חברה, זו דעתי על 'אהבה בצל עץ העוזרד'.

"במשך שלושים שנים תמימות הנהר זורם מזרחה, ואז, במשך ארבעים שנים הוא זורם מערבה. אלה שהיום בזים להם ישגשגו מחר."

זה רומן תרבותי על עץ שלא ידעתי על קיומו. 
עובדה זו, היא הקטנה שבהפתעות שמספק הספר הזה, אבל היא גם מבהירה ממש כמו עובדות נוספות, את הפער התרבותי בין קורא מערבי ממוצע ובין הסיפור שחושף את עולמה של סין הקומוניסטית. עולם בו אנשים מתוייגים על ידי הממשל, עובדים בעבודות שעל גבול הכפייה, נשלחים ל'חינוך מחדש' ומאבדים את משמעות המושג 'אינדיבידואל'. 

מי רועד יותר?

"הם נשלחו לשם כדי לחזק ולחשל את "לבם האדום" ולספוג נאמנות למהפכה."

'אהבה בצל עץ העוזרד', גדוש באיזכורים תקופתיים, תמימות ופחדים. הוא משתמש בפחד הקולקטיבי מה'מפלגה', מאנשים, שכנים ומ'מה יגידו', בתוך סיפור אהבה מרכזי, שמתובל בארועים היסטוריים ונבנה באמצעותם.

כקורא מערבי, אני נעה כאן בין אי-שקט מסויים, לזעזוע ביחס לתאורים פיזיים של פציעות גוף ונפש וטיפול שעל גבול ההישרדות, במגוון מובנים.
כי הסיפור כאן מספק זרקור צר ויחודי, על תרבות כל כך שונה משלנו, עד שכמעט מפתיע שמדובר בתושבי אותו כדור. 

שפה חלופית

 "איש מעולם לא הגה בפניה את המילה 'אהבה' באופן כה ישיר. באותה תקופה היה נהוג להשתמש במילים חלופיות."

ואכן, במהלך הקריאה מתערבבת כאן תחושה של שפה חלופית, לא בת זמננו. זה יבש עד חצצי, אבל נותן הצצה לעולם אחר, מיוחד ורב משמעות.
כחלק מאותה תחושה חצצית מאובקת ש'אהבה בצל עץ העוזרד' מטיב לספק, היו בו גם קטעים פחות נוחים לקריאה. אבל במקביל, היו גם כאלה בהם נסחפתי עם הסיפור, עד שלא הרגשתי שהעמודים רצים קדימה.

תרגום או קפיצות בזמן?

היו כאן מספר נפילות תרגום, כולל בלבולי זכר/נקבה חינניים, אבל לא מדובר בבולענים רציניים. 
מנסיוני, תמיד עדיף לדמיין שהמתרגם הוא עולה חדש וחייכן מסין, שהרגע דרך כאן לראשונה. לי זה בכל מקרה עוזר.

מלבד תרגום לוקה נקודתית, היו כאן גם ביטויים מעטים שלא תאמו את הדמויות ואת התקופה המדוברת, כמו (לדוגמה), "חזיית ספורט הדוקה מאוד".
כי אחרי שסללת כביש יחפה ומותשת, כשאין לך נעליים וכל שנותר הוא לתפור לעצמך איזה זוג קלוקל, ספק אם תכירי את המושג "חזיית ספורט", לא כל שכן, תצטיידיי בכזו.

היו גם "לקח בכוח את הגרזן מידה... והחל לנסר את העץ." 

ו"...היא רצתה בכל מאודה לשנות את מצבה הכלכלי, אבל סירבה להתחתן רק משיקולי תועלת - והעדיפה לשדוד בנק." ביטוי שאינו תואם את התקופה ואת הדמויות.

ושוב, אחרי הכל, מדובר בארועים בודדים, אך קיימים.

באמת?

סופו של 'אהבה בצל עץ העוזרד' נבנה לאט. מדובר בכחמישים עמודים שגררתי כמו חולה במחלה חשוכת מרפא וכמעט והביאו למות יחסי עם הספר הזה.לא קשה להבין שעד שלב זה, אהבתי ונהניתי מחוויית הקריאה. אלא שמשום מה, כספר קשה ועמוס מציאות נוקבת, הוא נגרר אל סוף צפוי ומחליף, תוך כדי, תרבות סינית למהדרין, בכזו בעלת ניחוח מערבי/הוליוודי, בואכה ג'ודי-פיקו-שוב-לוחצת-על-בלוטת-הדמעות.

אם מדובר בעלילה דימיונית, נדמה לי שמשהו התפספס באותנטיות הסיום. אבל, אם כמו שנרמז בתחילת הסיפור, מדובר בביוגרפיה, הרי שהמציאות עברה כאן והשאירה אותנו כמו שרק היא יודעת, עם סתירה מצלצלת היטב (ואיך לעזאזל אומרים בסינית 'נגמר לי הטישו'?).


"מותר לדמם ולהזיע, אבל לבכות אסור."

הפיתוי של גרייסי / סנטה מונטיפיורי

זוכרים את חבורת 'בנות גיל הזהב'?
כשלכל ישישה חביבה (לרוב), היה אופי מובהק ומובחן ותפקיד שנובע ממנו בחבורת הסבתות האולטימטיבית?
כך בדיוק מתחיל 'הפיתוי של גרייסי' וכך הוא גם נגמר.

במרכזו, הוא מתפתח כמשהו שבין רומן רומנטי, לבין סיפור איחוד משפחתי וספר עצות לעזרה עצמית.
קצת מתוק, הרבה נדוש, או להיפך.

"היא יכולה לברוח לסוף העולם, אבל לברוח לאיטליה... זה נורא רחוק."

מדובר בספר שכתוב בקפיצות זמן של כמעט חצי מאה, הלוך ושוב בין איטליה, לונדון וחזרה לאיטליה.

חלקו פשטני ותואם סרט הוליוודי בהתהוות. הוא רדוד לתפארת, אבל כחלק ממסגרת הרדידות, חלקו גם נעים לקריאה ועיסוק.

אה תודה, אבל אני מסתדרת לבד
במתכונת ניחוח ספרי העזרה העצמית, זכינו כאן למבחר פתגמים מצוצים עד מתוקים, שיתאימו לטייפ-קאסט הוליוודי בסיסי ולא יביישו את המחלקה הקרובה לטיפול בסכרת.

חלקם הזכירו לי את תקופת המצגות בסגנון 'אמא יש רק אחת', שנשלחו עד לא מזמן, ברחבי האינטרנט ועל כנפי מיילים מיותרים.

"אז, לא הבינה עד כמה חשובה המשפחה. עכשיו היא הבינה, כי הרגישה שמשפחתה אבדה לה."

"... היופי הוא באמת העיני המתבונן. מה שיפה בעיני אחד לא בהכרח יפה בעיני אחר, והיופי נמצא בלב לא פחות מאשר בתווי הפנים."

"ההבדל בין נשיקה טובה לנשיקה גרועה לא קשור לטכניקה בכלל, אלא רק לאהבה."

"אנחנו עוברים מחוויה לחוויה ולוקחים איתנו את מה שלמדנו."

היו עוד פנינים שכאלה, אבל דקה לפני שתיפלו אל שנת החורף, נמשיך ונתקדם.

עברית זה...
זו לא הפעם הראשונה במחוזותינו, שתרגום מבית הוצאה גדולה כ'ידיעות אחרונות', מצליח להוציא תחת ידיו ספר שזקוק לעזרת הקוראים.

ערה הטרי", "היה אחרי צבע טרי ופן מושקע" ו"עשה לה תספורת" (הכוונה לסיפר אותה, בעברית), הם רק חלק מהמשפטים החצי-מקצועיים בתחום השיער, בספר שאין לו באמת נגיעה עמוקה (או בכלל), לתחום.

היו גם "תחושת הדממה המבורכת החלה שוב לצמוח.", "היו לידו עוד כמה מבנים, דוממים כבהמות ישנות.", ו"ריח חזק של עמל ותעשייה שרר במקום."

בהמשך, אגב, השפה משתפרת משמעותית

אז מה היה לנו?
בין יתר הנושאים, נמצא כאן אהבה ישנה בסגנון 'בין הכרמים', מציאות שמספקת את הסטירה המתבקשת ויחסי אמהות ובנות (כי אי אפשר בלי מינימום נושא נפיץ אחד לרפואה).

אלא שרוב הקונפליקטים כאן, תואמים את ה"אוי, אוי, אוי" מבית החמישייה הקאמרית. בהתאם, הם גם נפרמים בקלילות רבה מדי ומעייפים ברדידותם.

מי את ולמה ככה?
"גרייסי", הדמות הראשית בסיפור הדביק, מתחילה את חייה בשמה הילדותי ובאופן לא מפתיע, כיאה למתיקות המיותרת, מתקיימת בשם זה, גם אחרי שעברה את גיל שישים להתפאר.

ממני אליך גרייסי, תתבגרי כבר! (שלא לומר תזדקני) ותעברי ל'גרייס' המכובד יותר.

גוואלד!
אם באמת רציתם לבחון רדידות מהי, הרי שהסוף יאפשר לכם בקלות, לחוות את שיאה.

מדובר בספר טיסה קלאסי, בסגנון Nothing To Write Home About.
עכשיו רק צריך לסגור חופשה... או למצוא ספר אחר.