ברנאר, זה אני / דויד פואנקינוס

אלוהי המדוכאים שלום,
מזמן לא קראתי ספר שהטיב כל כך לתאר דכאון, שייחס לו דפים רבים כל כך והצליח באופן מופלא, לסחוף אותי אל תוך אותו סנדרום ספרותי (ולא רק), קשה ומר נפש .
כי בחיי שעד פתיחת דפי הספר הזה, לא חשבתי עצמי לאדם דכאוני (ועכשיו כבר קשה לדעת).

"אם יש אושר בעולם ודאי אכתים אותו בכשרוני להזיק."

מדובר בספר לא ארוך, על תקופת חיים קצרה אך בלתי נסבלת, של בנקאי בן חמישים, הנוטה לאסוף אליו את שלל צרות העולם הנאור.
הוא דמות האומלל האולטימטיבי, חסר עמוד שידרה וכבוד עצמי, שסבתי בוודאי היתה מכנה 'נבעך!' בטון מתנשא.

"הסיפור שלי לא היה ראוי להיות מוצג בתאטרון רחוב, אלא אם כן היה זה רחוב עלוב במיוחד; סמטה; שלא לומר דרך ללא מוצא."

אשתו מוותרת על שרותיו בטרם עת וכך גם מעבידו (בין היתר משום שהצליח לצעוק ולהפליא מכותיו במישהו), אבל נראה כי מדובר במידע חסר חשיבות, כי כשאתה מסכן מקצועי, כל חווייה היא תרוץ בהתהוות.
בהמשך הסיפור, הוא חווה סדרה נוספת של תלאות בחייו האישיים והמקצועיים ובעצם לאורך הספר כולו הוא מושפל, דחוי ודפוק עד אין קץ. בכל פעם בה נראה שיש תקווה, שהוא מיד יצא מאזור הדמדומים של בני החמישים, מתברר שפואנקינוס העדיף אותו שבור נפשית וגם פיזית, שוב ואפילו שוב, ממש עד העמוד האחרון ויתכן שהוא ממשיך לסבול גם מעבר לעמוד זה, (ככל הנראה, מתוך הרגל).

"תמיד פיגרתי כל כך אחרי המציאות. ידעתי זאת. זאת המגרעת שלי. אני מבין מהלכי חיים רק אחרי הקבורה."

זה סיפור עייף ומעייף, דכאוני (כבר ציינתי) וחסר מעוף, שבעיקר פיתח אצלי חוסר כבוד בסיסי כלפי הדמות הראשית, הסופר, הדפים, שפת המקור והיקום (המתרגמת דווקא זכתה באהדתי). 

חמישים גוונים של טיפשות

 "האם עדיף לא לחוות דבר ובלבד שלא נאהב ואח"כ נכאב? התקדמתי בהדרגה לעבר האפשרות השנייה." מישהו קרא כאן 'או'? איפה יש כאן שתי אפשרויות?

"התחושות התחלפו בי בלי הרף כאילו שתיתי שיקוי של דו קוטביות." אכן הספר הזה מרגיש כאילו הסופר לגם קשות מאותו שיקוי (ואולי גם אני, כי כידוע, סיימתי לקרוא).

"אני אצטרך לעבוד בחנות חומרי הבניין...". ".. ויש לי כל כך הרבה תוכניות לחידוש החנות. אפילו להקים פינה של אביזרי מין. אחרי הכול, עם כל המסמרים שיש שם, אני יכולה למשוך את הקהל הסאדו-מזוכיסטי." שהרי ידוע שמזוכיסטים סובלים גם מסנדרום 'בוב הבנאי' (שהמצאתי הרגע, אבל הוא נשמע לי מתאים).

והמשפט האהוב עלי מכל- 

"בגילי לא היה לי די נסיון בטבע האדם כדי לדעת מה מסתתר מאחורי הקלילות."  מזכירה לכם כי מדובר בגבר בן חמישים.

בריאות הנפש

מזמן לא נתקלתי בספר שפגם כל כך בבריאותי הנפשית, פשוטו כמשמעו. הרגשתי מותשת מקריאה מיותרת ורצוצה מריבוי מחשבות מעיקות. ואחרי הכל, יותר מתמיד, מלחיצה כאן האפשרות שבלהמצא בנעלי הגיבור הספציפי (ואם תשאלו, אני בטוחה שיש לו חורים בנעליים).

הו אלוהי התרגום!

הסיפור מתורגם מצרפתית וכאן חייבים לציין, כי בניגוד לטקסט (ברמתו וסגנונו), התרגום עושה רושם מוצלח ואיכותי.
אבל האם נקרא ספר לאור תרגום מקצועי בלבד? כנראה שלא.

בין היתר, תהיתי מדוע הספר הזה נבחר כמועמד לתרגום לשפת הקודש. כי מלבד עלילה דכאונית, הוא גם כתוב ילדותי, שטוח ורדוד כיאה למצבה הנפשי ההולך ומתדרדר של הדמות הראשית.

לכל אורכו, ניסיתי למצוא כאן את החן השמור למיוחדים. כי האמנתי שחייב להיות אחד שכזה ובמיוחד כי נכתב עליו שנמכר כבר במאות עותקים (ואולי זה לא הרבה).
מבחינתי, אגב, פשוט אין בו כלום.

"אוי, ברנאר, תפסיק לשחק את הקורבן."
"אולי אני מושך את עין הרע." מקווה שאני לא.

של עכברים ואנשים / ג'ון סטיינבק

מדובר בקלאסיקה.
ספר רב שנים ותודעה ציבורית, שסטיינבק התגאה בזמנו, כי כתב אותו כמחזה מוכן לבמה.

הוא קצר, מעט מוזר ויש בו אלמנטים שאהבתי (אפילו מאוד) ואחרים שהיו לי קשים לבליעה.
והנה יצא שהמשפט האחרון, הוא אנלוגיה מושלמת לדמויות הגיבורים באותו ספר ממש.

ריאליזם שלא נותן לנשום
(ואבק בקנה)

"כפי שקורה לעתים - רגע אחד השתהה וריחף ונשאר להרבה יותר מרגע. והקול פסק והתנועה נעצרה להרבה - הרבה יותר מרגע."

כשפעולות דרסטיות ואפילו פשעים חמורים, הופכים תוך כדי קריאה למתקבלים על הדעת ואפילו הגיוניים, אני מבינה שאיבדתי מצפון ומוסר, שנתקלתי בשאלות פילוסופיות גדולות ובעיקר שכותב מבריק הצליח לערבב אותי ואת בינתי גם יחד.
זה ללא ספק מה שקרה לי כאן.

הסיפור שטוח לכאורה והעולם מתואר מחוספס, כולל יחסי כוחות, אילוצי אין ברירה ונופים בטעם אבק קליפורני של תחילת המאה הקודמת. הדמויות ברובן הן פועלים קשיי יום ועבודה, קשוחים מחיפוש מתמיד אחר הדולרים הבאים מעבודות השדה ומתנאי מחייה של שותפות מכורח, אבל גם מרצון לפעמים.
החיים מתוארים במן בליל בין סרטים אמריקאים על תרבות המערב הפרוע וטירונות צבאית בעלת אופי השרדותי.
בדיוק כפי שהם צנועים, מאובקים בתפאורתם ויבשים במילים, אותם חיים גם עשירים בנופים, דמויות וחוכמת חיים לרוב.

כל עוד בלבב

זה סיפור על תקווה וגם על היעדר מוחלט של כזו.
תקווה לחיים או לחיים טובים יותר, כזו שגורמת לך להמשיך לזוז, לעבוד קשה ולבהות אל האופק (בתקווה, כמובן).

וגם על חוסר. כי הכל חוזר על עצמו, עולם כמנהגו נוהג וכל גרם של דטרמיניזם בגופנו, גורם לנו לדעת בודאות שזה לא יגמר טוב (מה שלא מונע מאתנו כמובן לקוות ולהמשיך לנסות).

כולנו חיות
(וכולם מוגבלים)

חיות הן חיות כאן וכך גם אנשים (הם חיות, שלא יהיה ספק).

בהתאם, הבחירות האנושיות/לא אנושיות/חייתיות, מרטיטות, מדהימות, מאכזבות לעתים ובעיקר מטלטלות.

המוגבלים שבינינו מוגבלים, זה ברור. אבל פה ושם, נראה כי גם המבריקים, יוצאי הדופן וההגיוניים, כולם (מעט) מוגבלים לפעמים.

בהתאם קשה להזדהות עם הדמויות בסיפור הזה, או לחילופין קל עד מאוד.

זה הזמן להתרענן עם טעימה מהקלאסיקה של המאה העשרים ולהסתכל עמוק פנימה, אל הסדקים שבמצפון האנושי.
כי לפעמים אין ברירה ופשוט אי אפשר אחרת.

ספר קצר, חזק, שנשאר איתי.

שיר ענוג / לילה סלימאני

ארבע משפטים ראשונים והנה מתחשק לי למות,
להתפגר אל תוך עצמי, כמו תינוק שנרצח וילדה גוססת.

כי הספר הזה מתחיל רע, עם עלילה מטלטלת, שנוגעת להורים שביננו במחוזות הפחד הגדולים ביותר, אולי אפילו במחוזות החרדה.
מסוג הספרים שמתחילים מהסוף וכל שנותר הוא לכסוס ציפורניים לאורכו, על מנת לנסות ולהבין את הסיפור בכללותו ובעיקר את שאלת ה'למה לעזאזל?' המתבקשת.

הסיפור בכללותו נורמטיבי, בני זוג נישאים, מתרבים ותוהים בשאלה 'מי יגדל את הצאצאים?'

"היא תפסה שלעולם לא תוכל לחיות שוב בלי להרגיש חצויה, בלי להרגיש שהיא מבצעת את הדברים באופן לקוי, שהיא מקריבה פיסת חיים אחת על מזבח האחרת. היא לקחה את זה ללב, מיאנה לוותר על חלום האמהות האידיאלית. היא התעקשה לחשוב שהכל אפשרי, שהיא תגשים את כל שאיפותיה, שלא תהיה חמוצה וגם לא עייפה. שלא תהיה הקדושה המעונה או אמא קוראז'." מוקדש לכל האמהות המודרניות באשר הן.

הו, אז מגיעה האומנת וממלאה את ימי הילדים, את מקום ההורים ואת הדפים כמובן.

"פול אומר לה בחיוך שהיא מזכירה לו את מרי פופינס. הוא לא בטוח שהבינה את המחמאה."

שקוף שזה שקוף

"יש לה רצון אחד ויחיד: להשתלב בעולמם, למצוא בו את מקומה, לגור בו, לחפור לעצמה גומחה, פינה חמה.
לפעמים היא מרגישה שקם בה האומץ לתבוע את חלקת האדמה שלה, אבל אז התנופה קורסת תחתיה, היגון לופת אותה והיא מתביישת על שהעזה להאמין בדבר מה."

בואו נדבר רגע על 'נותני השרותים' שבחיינו.
על המנקה (שבלשון מכובסת נקרא לה 'עוזרת' או 'עובדת משק הבית'), על הגנן, המבשלת, המטפלת 'של' הילדים ובהם.

הסיפור כאן, על קריאת ההשכמה שבו, יחייב אותנו להתעורר ולהחזיר את אותם שקופים למחצה, אל תוך המגוון האנושי של חיינו. אולי אפילו להוריד את מפלס השאננות ולהיזהר.

סיפור העקדה המודרני,
או
החיים שתפסו אותנו

העולם ה'מודרני', חובת העתקת הסמכות ההורית, ה'אני במרכז' ובעיקר ההגשמה העצמית הלגיטימית לכאורה, של כולנו, הם ההסבר לעובדה המצערת שתמיד נזדקק לעזרה ויחד עם הצורך יתגנבו בשיטתיות גם רגשות האשמה. אחרי הכל, ברור לכולם שמישהו ישלם את מחיר ההצלחה.

לכתוב את הבלתי אפשרי

'שיר ענוג' מלא תוכן, חלקו נסתר, המגיע ממעט מאוד ברמה הספרותית. בכתיבה טובה עד יבשה מעט, נטולת רגשנות כמו דיווח רשמי רב פרטים ורושם, מצליחה לילה סלימאני לדייק (כל כך לדייק) ולהעביר במילים קטנות אווירה, מצב הנפשי ואת המתח שבין הדמויות ובינן לבין עצמן. 
יש משהו מיוחד ביכולת לומר הכל, לראות הכל ולהבין את הדמויות לעומקן, מבלי לגלוש אל תחושה מתקתקה מדי או צהובה חלקית.

כתובות, קירות ובכלל

הכתובת היתה או לא, ועל איזה קיר מדובר, כל אלה לא משנים באמת.
כי הכתובת, על פניו, קיימת תמיד ולמרות שהובהר בתחילת הסיפור שסופו תם ונשלם, תמיד נמצא בתוכנו ספק קטן שאולי יצליח וישנה את התמונה העגומה.
ואולי זה בכלל הרצון למצוא הסבר מניח את הדעת לזוועה. אחרת נתקשה להתמודד עם השתקפותנו במראה של סולימאני.
זו גם הסיבה, בואו נודה, כולנו לוקים מרצוננו החופשי, בהכחשה.

בסופו של דבר, איך שלא נהפוך בזה, נראה כי הקידמה היא הבומרנג האיכותי, שתמיד יחזור אלינו ובמקרה זה, גם יתקוף אותנו ישירות בחלק היושב.

"קדימה, תיכנסי פנימה, תרגישי כמו בבית."

'שיר ענוג' מספק זרקור קטן/גדול על חיים בינוניים וטירוף בלתי נתפס. באדיבות לילה סלימאני וכתיבתה המופלאה, תקבלו כאן זן איכותי של חומר למחשבה. 
לקרוא, לקרוא ולפנות זמן למחשבות ולמה שחשוב באמת.

חפצים חדים / גיליאן פלין

חיפשתי ספר מתח וזה לכל הפחות מה שקיוויתי למצוא.
אלא שהמתח העיקרי שמצאתי בין דפיו הראשונים של 'חפצים חדים', היה זה שהתבטא ברגליי העצבניות שקיפצו בחוסר סבלנות לאור כתיבה בוסרית ומוגזמת כאחד.
ושלא תבינו לא נכון, יש כאן סיפור ואפילו לא רע, אבל משהו (פחות בבניית התוכן, יותר בהסברים המייגעים), שלח אותי להרגע מקריאה בו מדי פעם.

אבל למה אליי?

מוזמנים להודיע שאני טועה, אבל פנייה לקוראים בספרי מתח, היא דרך בטוחה לטעמי, לכתוב טראש.

"אני חותכת את עצמי, אתם מבינים. וגם גוזרת, פורס, חורטת, דוקרת. אני מקרה מיוחד מאוד."

וגם אם תגידו 'זה בדיוק מה שאת עושה', אני מבטיחה לענות שכשכותבים ביקורת, מתקבל על הדעת לפנות לקהל הקוראים, זה עניין של סגנון כתיבה. כשכותבים ספר לעומת זאת (ועל אחת כמה וכמה כשמדובר בספר מתח), זה גובל בסגנון נמוך ופחות איכותי.

טרוף רבתי

מגוון הדמויות (הנשיות בעיקר) הסובלות כאן מסוגים שונים של טרוף נפש, יכול בקלות למלא שלושה ספרים נפרדים. למרות זאת ולאור העובדה שהן שטוחות לטעמי, לא מצאתי בהן עניין ובהתאם לא הצלחתי להתחבר אליהן כפי שהייתי רוצה.

העובדה היחידה שבגללה נשארתי בסיפור, קשורה בתעלומת רצח נערות בעיירה אמריקאית קטנה.
הסיפור מעניין ומסקרן בחלקו, אבל מתיחת שלב החקירה בעניין הרצח הסדרתי לכאורה, היתה מעייפת, מיותרת ולא 'החזיקה' את אורכו של הספר הזה (מה שמסביר שפשוט השתעממתי בחלקו).

מי פה אמר מציאות?(או מצאתי בליל שטויות קל עד בינוני)

באופן כללי נתקלתי כאן באלמנטים שהוגדלו מעבר למציאות וארועים שנבחנו בווליום גבוה מדי.

אז נכון, מציאת גופת נערה אינה משימה קלה לאיש, אבל תאור שוטרים דופקים את ראשם בקיר או מתיישבים נטולי אוריינטציה, תוך מילמול תפילה, זה לא רציני ולא מקצועי בעליל (וכאמור, מופיע בווליום גבוה מהמתבקש).

כשחלקי עורה של הגיבורה מעקצצים וולונטרית בהתאם למצב נפשה, התגרדתי גם אני, אבל לא מאותה סיבה.

אותה גיבורה גם ניחנה, ככול הנראה, בראייה ביונית יוצאת דופן כי משפטים בסגנון "כשיצאתי מהמכונית ראיתי שני אנשים במרחק כמה רחובות ממני", חזרו על עצמם במספר ניסוחים (ולמה רק אני לא מבחינה בפרטי פרטים, במרחק שני רחובות לפחות).

בקיצור, מיותר לציין שסגנון הספר הזה פחות אהוב עלי (אבל ציינתי בכל זאת).

תרגום רבותי תר...מה?

יש כאן בליל משפטים שאולי נשמעים קריאים עד סבירים (ולפעמים תהיתי גם ביחס לקביעה האחרונה), אבל אין ספק שתרגום כהעתקה מדוייקת משפה לשפה, עלו להוציא את כל הנוגעים בדבר, מבולבלים ואובדי עצות.
כי "מעבר לרחוב דשדש גבר קשיש ובידו קרטון חלב בחצאי צעדים לעבר בית לבן מעץ", זה משפט שבנוי באמריקאית שוטפת, שכשהוא מועבר בהעתקה לעברית, הוא יוצא משובש עד לא ברור.

"שמעתי אותה מפרקת מגש קרח ממתכת", גם זה פחות בעברית תקנית.

"נאש סחרר בכוסו את הקרח, שנמס לגוש מוצק אחד." מודה שהפיזיקה בלבלה אותי.

"באותו רגע הצטערתי שהורדתי כל כך הרבה וודקה." הורדתי (?), היא בחירה ספרותית ירודה במיוחד.

ומשפט בסגנון "הפנים שלי נרדמו מחוסר שינה", השאיר אותי עם עקצוץ תודעתי.

"היא התחילה להתרחק ממני במסדרון - חדרי סלון וטרקלינים וחדרי הסבה לבנים מבהיקים מציצים מכל עבר", מלבד העובדה שאחרי משפט כזה, הסלון מרגיש לי מאיים מעט (מתוך הפחד שיציץ, יקפוץ או...), חשוב להבהיר שמישהו שנגע בעבודת התרגום, לא ייחס חשיבות לעובדה שרוב התאורים כאן מתייחסים לאותו סגנון חדר בדיוק ושחדרים (מוכשרים ככל שיהיו) לא נוטים להציץ.

לגבי "שדיה מתוחים ומכוסים ורידים כמו ענבים", משאירה לכם לדמיין בלעדי.

רק רוצה לצטט כאן משפט אחרון, "את משוגעת אם את חושבת את מה שאת חושבת. את משוגעת אם לא".
כן, זה בהחלט הגיוני...

'חפצים חדים' הפכה לאחרונה לסדרה והעובדה שסיפרתי על כך, לא מבטיחה שהמלצתי (כי בוסר זה פחות נעים לי).
 בכל מקרה, בחרו בתבונה ושיהיה בהצלחה.

סקירה זו פורסמה בבלוג הרומנטי של 'עברית' romanticmov.com

שנת השועל / רות עפרוני

בדיוק כפי שמצהירה הכריכה, מדובר בסוג של יומן ואת הפרט הזה, לשימחתי, גיליתי בדיעבד. כי אם הייתי מייחסת לו חשיבות טרם הקריאה, הייתי מוותרת ומפספסת.

יתכן כי זה אפילו רומן עצמי. ז'אנר חדש, קטן וייחודי שנובע מהאהבה שלנו את עצמנו (וגם אם לא ממש).

הוא כתוב רהוט כמו מכתב שכתבה חברה, מישהי שהתחשק לה (ככה בלי לחשוב יותר מדי), לספר לי מה עבר עליה הבוקר, בשנה שעברה ובכלל (כולל הדברים המבישים שאפשר להתוודות עליהם רק באזני חברים קרובים).

"אני נזכרת בשלושה דברים שאני אוהבת במיוחד: את הילדים שלי כשהם ישנים, את אבא שלהם כשהוא בחו"ל וסיפורים כשהם על אהבה."

יש כאן בליל מחשבות ואסוציאציות שבאופן מפליא עד מפתיע, לא קשה לקריאה.
ובואו נעצור ונודה שהמשפט 'בליל של מחשבות ואסוציאציות' זורק את כולנו אל טקסטים מטורפים, חסרי יד מכוונת ועמוסי התאהבות ראשונית בטקסט מיותר.
אלא שלא כך כאן.

כי לאורך כל הספר, התרגשתי להבין על מה חשבה הגיבורה. היא שמוגדרת 'מעט אני' והרבה לא (או להיפך), אישה, נערה, ילדה אבודה כמו כולנו, שמציגה לעולם את הצד השפוי באישיותה ולפעמים, בלי להתכוון, חושפת צדדים אחרים.

יש כאן סיפור, והוא תלוי גם תלוש, בין דפים מרגשים. מכיל תובנות לרוב והומור שתואם את אורכות חיינו הבנאליים, יאפים, אומללים ללא סיבה ומאושרים, אם רק ניתן לעצמנו להיות.
אה ויש הומור, הומור בשפע. דק נעים, איכותי ופשוט מצחיק. כי כשדמות נבונה עסוקה בבקורת עצמית איכותית, לא נשאר לי אלא להתגלגל איתה יחד (לטוב ולרע).
ואין כמו ציניות מהולה בחוסר בטחון אמין להפליא, כדי לתבל את האווירה.

"והילד של השכנים עדיין חושב שאת יפה, רות.
הוא אומר שהוא תמיד יחשוב ככה. לפעמים את גם מאמינה."

זוגיות היא עסק קשוח

"שנת השועל" מתאר זוגיות אמינה של משיכות חבל בין רצוי למצוי ובין אותו רצוי לחוסר בטחון מערכתי ומובנה.
הוא המראה הזוגית של כולנו (או שלי) ואולי לא רק זוגית.

"אני צועקת לו בחזרה וחושבת שכבר לא יישבר לי הלב לעולם. אני רק לא יודעת אם זה טוב או רע."

בקיצור, אהבתי, התחברתי, נשאבתי ומצאתי את עצמי שם.

כתיבה ושפה לרוב

הכתיבה טובה נעימה וסוחפת והשפה יומיומית עד סלאנג בכוונה גדולה, שמשרת מטרה גדולה עוד יותר.
כי השפה של "שנת השועל" מאפשרת לכולנו להתקרב אל האמת, אל הדמויות ואל הכותבת גם.
 אותה שפת סלנג לא מונעת מ"שנת השועל" להימנות עם הספרים הנעימים והרהוטים שקראתי השנה.

ואם אמרנו כותבת

אל הספר נחשפתי בערב יום הכיפורים, בעקבות פוסט של כותבת שתארה מסע שיווקי יוצא דופן, נועז, מוזר ומלא ברוח נעורים לא אופיינית (בהנחה שהערכתי נכון את גילה כמובן).
היא ומסעה גרמו לי זיק סקרנות שסחף אותי אל הספר וזה האחרון עשה והשלים את המלאכה.
אחד הדברים שאהבתי לגלות בין הדפים הוא את אותה כותבת עצמה, בדמות דמותה הספרותית החדשה (או כך לפחות דימיתי אותה).

סיכום על נורמנליות ושאר טרופים

מסקנה ברורה כאן היא שכדי להיחשב נורמלי, אין צורך להימנע מהמחשבות המטורפות שמציפות את כולנו. צריך פשוט לא לספר. 

רוצו לקרוא, להתערבב, לאהוב את עצמכם וגם לשנוא קצת.
כי באמת לא נוכל אחרת.

באימשל'כם, לכו לקרוא (כי הייתי חייבת גם).

מאחורי הדלת / ב' א' פאריס

מאז ומעולם האמנתי שקוראי ספרות מתח חייבים להיות חברים במועדון המזוכיסטים.
בעקבות הספר הזה, הצטרפתי למועדון ולאחורה נראה שאני מכריזה על מועמדותי לנשיאות.
כי נשארתי תלויה מטאפורית בין שמים וארץ, ובין הגיון לחוסר שפיות מטאפורי פחות (חייבים להודות).

"אני תוהה אם מישהו יפקפק אי פעם בנישואים הכה מושלמים שלנו."

הרי אין משהו מלחיץ יותר משלמות.
הוא מושלם, היא מושלמת והחיים המשותפים מושלמים כמובן.
הכל נעים ונוח. עד לנקודת הזמן בה השלמות גורמת לך להסתכל לצדים, לחפש את החסר ולפחד כמובן.
גם כי זה מפחיד בברור, וגם כי לא ברור מאיפה תגיע הזוועה (תהיו בטוחים שהיא מגיעה).

לא מדובר בסיפור נוטף דם ואלמנטים פיזיים קשים, אבל ללא ספק ובלי שארגיש, הוא שיחק לי עם התאים האפורים.

"ברגע שתשלימי עם כך שהגלגלים כבר מתגלגלים ואין דבר שאת יכולה לעשות כדי לעצור אותם יהיה לך יותר טוב. אין לך אפשרות לברוח, את שייכת לי!".

עיקר הזוועה נובע מתחושת ה'אין מוצא' שנבניית עם התקדמות העלילה.
כי למרות שהחיים טובים וסיפור סינדרלה מודרנית מתעורר כאן לחיים, גרוד קל תחת פני השטח יגלה אמת מרה ויזכיר, אם הספקנו לשכוח, שנסיך מקסים שייך אך ורק לאגדות האחים גרים.

"כמה חבל שמדובר בממזר סדיסט, כי יש לו נימוסים נפלאים."

טוב, בכל זאת בעיה

כן, קושי אחד עקרוני היה לי עם הספר הזה והוא נובע בעיסוק בתסמונת דאון. כי כשאחת מדמויות המפתחת מתגלה כלוקה בתסמונת, היא גם זוכה ביכולות חשיבתיות, שלא לומר תיכנוניות, שפחות מתאימות ללוקים בה.
אבל כל השאר כל כך טוב, שאפילו אני, שלא כהרגלי, מצאתי את הכוח להבליג, להחליק ולסלוח על העיוות.

בנימה אישית

כשכותבים סקירה על ספר מתח שכזה, חשוב לוודא שהשיתוף נטול חשיפת עלילה מיותרת, כך שמה שחשוב שיעבור כאן, זו בעיקר חוויית הקריאה שלי. לא זכור לי מתי סיפור ניער אותי חזק ועמוק כל כך (ממש כאילו shaken not stirred , נאמר בין היתר עלי).

מאז שאני כותבת סקירות, אני נוהגת לכתוב אותן תוך כדי, ולעדכן בתיקונים ושינויים קלים בלבד, עם סיום הקריאה.
החוויה שהעניק לי הספר הזה שינתה את התמונה.
משום מה, לא רק שלא הצלחתי לכתוב במהלך הקריאה, אלא שנזקקתי לכמה ימי עיכול, רחוק מהחוייה.

"אני לא רוצה לפגוע בך, מהסיבה הפשוטה שאם אתחיל לא אוכל להפסיק, אבל אפגע בך אם אצטרך."

"הכל נשמע כל כך מתקבל על הדעת...".

וכשתגיעו למשפט "הוא התחתן איתך גרייס...", אתם מוזמנים לצעוק, זה פשוט הגיוני לעשות.
לכו לקרוא.
סקירה זו פורסמה בבלוג הרומנטי של 'עברית' romanticmov.com

זאת שהייתה כאן קודם / ג'יי - פי דילייני

הספר הזה הוא כל מיני דברים, אבל הכי מעניין הוא השיעור שהוא מביא אתו בדמות האבחנה שכולנו בסופו של דבר נשלטים בידי מישהו, או משהו.

"כאילו לא די לו לשמור על שליטה, אני צריכה לאבד אותה. רק אז הוא מרגיש נוח להשתחרר בעצמו."

הדמויות מלאות, עגולות וכתובות טוב, למעט אחת, שכתובה ממש טוב. היא דמות הזויה ומיוחדת, בעלת כושר עמידות ומפלצתיות מחשבה. כמו טורף, שלא נראה טורף (ולא, לא תוציאו ממני במי מדובר, גם לא אם זו גברת או אדון).

"כל מה שאני יודעת זה שהוא מיוחד במינו, וזו דרך אחרת לומר שהוא חריג ואובססיבי."

"הם חשבו שאני שברירית, כשלמעשה אני אדם עם נחישות של פלדה."

"זה לא בשליטתו. הוא הורס את כל מי שמנסה לצאת נגדו."

ככלל, הספר הזה לא יספק לכם נקודות לבניית אמון במין האנושי ותאצו לבחור לבד במי להאמין.

ביתי הוא מבצרך

או הפוך

"כבר הבחנתי בשינוי - לא כל כך ביחסים שביני לבינו, כמו ביחסים שביני לבין הבית."

כן, יש כאן בית מיוחד ועוד יותר, יש כאן בית שמיוחסות לו תכונות יוצאות דופן על גבול האנושיות (ואולי מעבר לאותו גבול). הוא מגיע עמוס טכנולוגיה ואיסורים, חוקים מגבילים ושאלות פסיכולוגיות, שיגרמו לנו לתהות מי מאתנו לא בקו הבריאות (הנפשית כמובן), אני? היא? הוא? אני?

"נפטרתי מכל הדברים הישנים שלי - כל הדברים המיותרים. אני חושבת שזה נתן לי כוח להיפטר גם ממנו."

אחד הדברים המדוברים/לא מדוברים כאן, היא ההשפעה שיש לחפצים על יכולות המוח האנושי וכשנשתחרר כולנו מהשפעתו של הבית בפולגייט 1, יתכן שלהגדיר מהם החפצים הכרחיים בחיינו ולהיפתר מהשאר, זה בהחלט רעיון ששווה לשקול ברצינות.

מה קרה כאן?

כן, זה ספר מתח מהזן הפסיכולוגי. הוא טוב, בונה מתח איכותי ומחזיק בו גם. יותר משנחרדתי במהלך הקריאה, הייתי עסוקה בגילויים מרחיקי לכת והבנת הדמויות, כי בהחלט יש כאן למה לצפות.

"בדיוק כשכבר חשבתי שהצלחתי להבהיר הכול, התמונה שוב מתערפלת ומתרחקת ממני." כן, ככה בדיוק קרה גם אצלי.

נקודה אחת קטנה שפחות חיבקתי באהבה, היא העובדה שלמרות שהמתח נבנה מקצועי ויפה לאורך רוב עמודי הספר, לקראת הסוף, כמו עפ"י הוראה חסרת סבלנות מלמעלה, הקשרים נפתרים ואותו מתח מתפוגג. הכל מקבל תשובות מהירות, המקצב משתנה פתאומית ונדמה לי שנשארתי חסרת נשימה (לא בטוח שבמובן המוצלח של הביטוי).

הגיגיי משוגעים

כי איך נסיים אחרת?

יש כאן מגוון שאלונים פסיכולוגיים וביטויים מצויינים בסגנון "אין לי זמן לאנשים שלא מתאמצים להשתפר. מסכימה***** לא מסכימה." ברור שמסכימה! (אפשר להוסיף גם 'אין לי סבלנות'?).

"עדיף לשקר ולהישאר בשליטה על המצב מאשר להגיד את האמת ולקבל תוצאות לא צפויות. מסכימה ***** לא מסכימה." מתלבטת, אבל כמו לגבי משפטים אחרים כאן, עדיף שאסכים בסתר.

"זה נרקיסיסטי להאמין שאנחנו נהיה מי שישנה את טבעו הבסיסי של אדם אחר. האדם היחיד שתוכלי אי-פעם לשנות באמת הוא את עצמך."

אבל הכי חשוב, זכרו ש"אי אפשר לספר את אותו סיפור פעמיים ולצפות לסוף שונה."

לכו לקרוא, ראו הוזהרתם, זה לא הזמן למניקור.

סקירה זו פורסמה בבלוג הרומנטי של 'עברית' romanticmov.com

הת'ר, הטוטאליות / מתיו ויינר

זה ספר קצר (כ-50 עמודים בתצורה דיגיטלית), אבל בעצם ארוך מרחק שנים רבות. שנות זוגיות ראשונית, שעובר דרך השלב ההורי הבלתי נילאה, וזה הנילאה שמיד אחריו.

הוא כתוב בגוף שלישי אישי, אנושי ובעיקר איכותי שמאפשר לכל קורא למצוא עצמו בסיפור.
מכאן שהוא מספק התחלה מעניינת, המשך מציאותי עד מכאיב וסיום שגובל בקוצר נשימה. כי הספר הזה הוא בעצם ראי גדול (מעוותת לעתים) של חיי זוגיות רבת שנים, וככזה הוא מוצא את כולנו אי שם, אלו שהתברכו בזוגיות בעבר, בהווה ואלה השואפים לכזו גם בעתיד כמובן.

לאורך הסיפור, אולי סיפור ענק ואולי סיפורון מתאר סיטואציה, הרגשתי חלק מהיצירה. משום מקום נוצר בי הצורך להסתכל אחורה ולשאול 'זה נכתב עלי?'.

כשזוג שמתחיל בבודדים והופך זוגי, איש איש וסיבותיו, ממשיך להורות בלתי מתפשרת ומסיים בהשלמה גדולה ובהבנה שגם אם טעינו לאורך הדרך, כנראה שלא היינו משנים דבר, זו כנראה נורמטיביות איתנה במיטבה.

"מארק ישב מול החלון, שתה קפה משרדי דלוח ותהה מה עוד יש לו בחיים אחרי גידול בתם. האם הקריב את אושרו למען האושר שלהן? מרצונו, כמובן...".

מתוך כך, זכינו בין היתר, לעיסוק חשוב ולפעמים ביקורתי, כלפי סגנון ההורות של כולנו. זה שידוע בגוזמאות הכרחית (הנחשבת מיותרת לעתים), שבסוף הדרך נגלה כי צדקנו בה.
ממש כמו 'אמרתי לך' שנאמר מפי סבתא (רצוי פולניה לצורכי אותנטיות), שלמרות היותו המשפט המרגיז בהיסטוריה האנושית, מתגלה גם כנכון לרוב.

"הם השלו את עצמם שהם מקריבים את נוחותם האישית כדי לאפשר לה חיים יציבים..."

כי הורות היא בין היתר פשוט פילוסופיית חיים שאין בה שום דבר פשוט והחיים הפשוטים של אנשים נורמטיביים, הם לפעמים הכל מלבד זה.
אחרי הכל, כל אחד מאתנו עשוי להפוך חיה טורפת כשזה נוגע להגנה על פרוייקט חייו.

מומלץ לקרוא, להבין, להפנים ולהסתכל טוב, טוב בראי.
כי אמא תמיד צודקת בסוף (וכך גם אבא, מתברר).

בגנו של עוג / לילה סלימאני

זה ספר על מונוגמיה, על היסטריה ממונוגמיה ועל השתקפות. בהתאם, כל מונוגמיסט מתחיל, יוכל למצוא כאן משהו מעצמו, ממי שהפך או יהפוך להיות, ממש בקרוב.

כי 'בגנו של עוג', מיוצגת תמצית שבירתו של תא. זוגיות במשבר המוגשת בתוך קפסולה של מציאות טהורה, כשכל אחד מהצדדים משמש סיבה ותוצאה להשתלשלות הארועים.

"האהבה קיימת, אין לה ספק בכך. אהבה גולמית, קורבן של היומיום. אהבה שאין לה זמן לעצמה."

ממש כמו בכל ניתוח מערך זוגי, נמצא כאן את הטוב ואת הרע, הבוגדני והנטוש, את זו שלא יכולה בלי, ואת ההוא שלא יכול, באופן כללי. נדנדת הזוגיות ממשיכה בתנועה ותמיד ימצא בה מישהו למעלה, בדיוק כשהשני מגרד את התחתית.

היא, הוא, אנחנו

יש כאן מגוון דמויות צנוע יחסית, שהמרכזיות שביניהן, מחזיקות את הסיפור (אם כי לא תמיד בקלות).

את אדל, אותה דמות נשית ראשית, אהבתי והזדהיתי חלקית עם צעדיה, כולל אהבה זהירה, זוגיות מודעת, והורות גם. בהמשך הסיפור כשהיא נשלטת בידי הצורך להתממש כמרכז יקומם של גברים לרוב, איבדנו אחת את השנייה, אבל רק לרגע. בכל מקרה לאורך הספר מצאתי עצמי מחבבת אותה או לפחות בולעת את טרופה באהבה (קצת כמו שעשו הדמויות שסביבה).

"היא מרגישה יפה ונחרדת מן המחשבה שיופייה ירד לטימיון, שעליצותה תסתיים בלא כלום."

את הדמות המרכזית הגברית (או הזכרית כי גבריותו לעתים מוטלת בספק), מצאתי פחות מחוברת לסיפור ובעיקר לעצמו. מדובר בדמות שטוחה (אך לא שטחית), שרק בחלקו השני של הספר קיבלה גוף, משקל ותודעה ספרותיים.

זה מסוג הספרים שבכל נקודת זמן בין הדפים, מצאתי עם מי להזדהות, או לפחות את מי להבין.

"הוא נותן בה אמון. פשוט ואכזרי כפי שזה. אם יתעורר, האם יראה עליה את העקבות שהותיר בה הלילה?".

טרוף של תשוקה (או להיפך)

התשוקה כאן מניעה עניינים והם מניעים אותה. יש כאן תשוקה מינית ברורה וודאית, אבל לא רק. כי חשובים ממנה הצורך להיראות, להיות, כמו גם החובה לכבוש ולהיכבש.

"היא רצתה שיתכלו למענה, שיאהבו אותה עד שיסכנו הכול, היא שמעולם לא סיכנה דבר."

לטעמי ובניגוד לדעה הרווחת,  'בגנו של עוג' עוסק פחות בנימפומניה, יותר בחיפוש עצמי/נשי/לא ממומש. כי למרות כמות מפגשים מיניים שקשה לספור, יש כאן בעיקר צורך בכיבוש שלא יודע שובע. כשאותו צורך מגדיר את הדמות הראשית, המיניות היא רק תרוץ. באותה מידה גיבורת הסיפור היתה יכולה ללטף אוזני גברים או לספר להם את הפוני. העיקר שיבחרו בה ויתנו לה להשתמש בשרותיהם (ולהיפך, כמו שכבר כתבתי).

"אדל הייתה רוצה להתהלך בבית מפואר בלי שום דאגה מלבד השאיפה להיות יפה לקראת שובו של בעלה. נפלא בעיניה הרעיון לקבל כסף תמורת כשרונה להסיח את דעתם של הגברים."

איכשהו, התובנה האחרונה, גרמה לי לחזור ולאהוב את גיבורת הסיפור.

"היא היתה הנוירוזה שלו, השיגעון שלו, משאת נפשו. החיים האחרים שלו".

ממליצה שתגיעו אליו, אבל לפני כן, תשאירו את השיפוטיות בבית, אין לה כאן מקום (ואם אתם גברים, תנשמו עמוק ותקשיבו).
כי אחרי הכל, 'בגנו של עוג' הוא תמרור אזהרה ומה היא אהבה אם לא טרוף חסר גבולות, כמו מחלת נפש קטלנית שאיש לא עוסק בריפויה.
סקירה זו פורסמה בבלוג הרומנטי של 'עברית' romanticmov.com