"יש לה אלגנטיות של קיפוד: מבחוץ היא מלאה קוצים, חומה בצורה ממש, אבל יש לי הרגשה שבפנים היא רכה כמו הקיפודים, שהם יצורים קטנים, אדישים למראית עין, חיים בבדידות עיקשת ובעלי עדינות עצומה."
אלגנטיות של קיפוד / מוריאל ברברי.

סיפורים ארוטים לאלמנות פנג'אביות / באלי קאור ג'אסוואל

הספר הזה מתוק ומתובל, עמוס תבלינים ריחניים ונעימים וגם כמה פחות.

הוא מספר על חייהן 
של אלמנות פנג'אביות ועל דרכי הסתגלותן לתרבות חדשה (כשהן מצליחות ומסתגלות כמובן). תוך כדי, הוא גם מארגן ופותר תעלומה ומביא אל לב התודעה את מעמדן הנמוך והאלימות שסביב אותן נשים.

מדובר בסיפור רב מעללים ונשים (ומעללים נשיים), שמתרחש בקהילה הודית באנגליה של ימינו.
יש כאן משפחות ומסורת, אלמנות קשות יום וצעירות שפרשו מחיי הקהילה ומנסות להגדיר עצמן, בין הודים, אנגלים ובכלל.

"תסביך של מהגרת"

הסיפור מתחיל איטי וסגור, ממש כמו היחסים בין הנשים המדוברות וממשיך פתוח, חם, ארוטי לעתים ומסקרן לרוב.
היה בו משהו נעים, חלקלקל וחמקמק בעיקר, אבל קשה להחליט מה בדיוק זה היה.

כי בדיוק כמו תבלינים, הוא לפעמים גם נוטה לכיוון ה"יותר מדי".
יותר מדי מספר, יותר מדי חוזר, מסביר ואולי סתם יותר מדי בוחן את הסבלנות שאין לי, אל מול העובדה שמדובר בתרבות אחרת, איטית ומדוייקת משלנו (ואצלי כמובן נמדד חוסר מהותי באגף הסבלני).

אבל הוא גם משתפר עם הזמן.

עדינות היא שם המשחק

היחסים המתוארים בין הדמויות נמדדים במבט, בהבעה עדינה ובתחושות שמתבטאות בתנועת גוף, ללא מילה.
בקיצור, מדובר בתאורים תרבותיים שלא דומים לעולם החם עד עצבני/צעקני ומדבר ללר הפסקה, שלנו.
שווה להקשיב.

"תמיד הייתי מודע ללחץ למלא את החוקים ולעמוד בציפיות".

פעם כבר היינו בהודו

הסיפור פחות, אבל הסגנון והתרבות מזכירים ספרים כמו 'אדונית התבלינים' המוכר מאוד ואחרים מאותו בית יוצר והסביבה.
אבל הספר הנוכחי הרבה יותר אמיץ בכל מה שקשור לארוטיקה שבינו לבינה, לבינן וכו'.


"אף פעם בחיים לא הייתי כל כך מתוסכלת, משועשעת, אהובה ומבולבלת".

נשבעת / שרה פינבורו

לפינבורו שני ספרים קודמים שיצאו בעברית.
את שניהם אהבתי בדרגות משתנות.
ולמה אני מציינת את העובדה המרגשת כבר בפתיחה?

כי גם את הספר המדובר כאן, אהבתי לא מעט, אבל הוא הגיע עם תחושת 'כבר הייתי פה' פחות נעימה.
משום מה, יש בו עקבות מאחיו שקדמו לו ולמרות זאת, הוא אחר במהותו.


כמו ב"13 דקות", שהרגיש (וגם היה) ספר ביכורים מחוספס, הוא מתאר חבורת נערות על גבול 'ספרות נוער-בואכה קולג' ' וגם כאן מתגלגלת תעלומה בין הדפים (ועמודים דיגיטליים לעולם ישארו 'דפים', לצרכי ספירה ותאור).

וכמו "מאחורי עיניה" האגדי,גם "נשבעת", מתאר את אותה תעלומה דרך עיניהן של מספר דמויות, אם כי לא קשה להבין מי המרכזיות בסיפור.

יש כאן טביעת יד ועין של סופרת ואני רוצה להאמין, שאם נשבעת היה נופל לידי ללא הודעה מוקדמת, הייתי מבחינה בשייכות.

חוץ מנקודות מבט שונות על סיפור, יש כאן עיסוק מתוחכם בהווה ועבר ובנקודות מבט של גיבור-יודע כל, כמו גם שימוש בגוף שלישי לעתים.
הכל בכל, וכשתחזרו ותעקבו אחרי העלילה, תגלו את ההסבר לתופעה.

מי נגד מי? או, כולן נגדי?

אין ספק שהעלילה משובחת. היא תפורה ביד אומן קרעים, קרעים, ממש כמו שפינבורו אוהבת, ואולי בטעות, עוד נצליח להפוך אותה לתמונה שלמה עם טיפת היגיון.
יש כאן ריבוי דמויות במצבים שונים שכשנתגלגל עם הסיפור,  נקבל עליהן מידע מועיל שישרת את העלילה (ולפעמים אפילו ישרת טוב מדי).

אמינות במבחן


היו כאן לא מעט פעמים בהם עצרתי לחשוב, לשרטט לי בראש את מהלך העניינים, להבין, או לפחות לנסות.

היו, אני מודה, גם פעמים בהן עצרתי, בנסיון לתפוס את הסופרת על חם. למצוא את הנקודה שבה נפל לה הסיפור אל תהומות חוסר ההיגיון.
ניסיתי, גם הצלחתי ותחושת ה'כמעט', היתה שם תמיד.


כי אם לדוגמה, שתי דמויות, חברות, שהתרחקו ולא דיברו ביניהן, מכנות דמות שלישית באותו כינוי, 
אנחנו מעט בבעיה.
אחת אומרת "היא נראית כמו פירדה" והשנייה, בסיטואציה אחרת לחלוטין, מציינת "עד כמה הפירדה מתעצבנת עלי".
שתיהן מדברות על אותה דמות שלא הכירו בתקופה שעוד דיברו ביניהן.
בקיצור, מוזר.


ללא קשר, אבל מצחיק באותה מידה, מתברר, שאחת הדמויות לוקה ברגעים שונים, במושג שחוזר הזוי עד מיותר. "הפחד והמתח שהפכו את הקרביים שלי לשסע חומצתי מכאיב בבטני", "את השסע המכאיב בבטנה מאז שהלכה...".
מדובר במושג, שנותן יותר מכל, תחושה כאילו מי שאחראי על עבודת התרגום פתח ספר הדרכה רפואי וחיפש דרך לצאת מסבך מילים אליו נקלע.
אז 'נקלע' זה בטוח, לגבי 'יצא בשלום מהסבך', תרשו לי להרים גבה.



לא כמו פעם

"כל כך הרבה דברים לזכור. שקרים הרבה יותר קשה להטמיע בראש מאשר אמיתות..."

בספר הנוכחי,  לא נשארתי מחוסרת אויר.
אם רצינו שהעבר יעיד על הנוכחי, בניגוד ל"מאחורי עיניה",אחיו המפואר, ב"נשבעת" ברור לרוב לאן צועדת העלילה.
כי החל מחציו של הספר והלאה, לא ניצפו פיתולים לא צפויים.


הכריכה אה... יפה

אני פונה אל הלב שלכם, אדוני הוצאה נכבדה.
אם שאפתם ליצור תחושת שיוך לסופרת, הלכתם רחוק מדי עם השאיפה.
כי הקירבה בין כריכות "נשבעת ו"מאחורי עיניה", מתאימה יותר לסדרה מאשר לנסיון לבנות סימן הכר ליוצר 
והיו ששאלות אותי אם מדובר בספר המשך (מוקדש כמובן באהבה, לשירלי כרמל).

לסיכום, זה לא שהוא ספר רע, הוא בהחלט עומד בשורה אחת מכובדת עם מגוון ספרות מתח פסיכולוגי איכותית.
אבל הוא לא "מאחורי עיניה".
כנראה שיש דברים שקורים פעם אחת בחיים.


"הסיפור שלנו לא היה יכול להיגמר ככה. לא בנפרד. תמיד היה צריך להיות חשבון נפש...".

החומות / הולי אוברטון


פשוט וטוב.
מדובר בספר מתח נטול יומרות, שמספק את הסחורה בגדול ובצניעות.

"איך אהבה נהיית מעוותת כל כך?"

לפני הכל, הספר הזה תואם את אחת מהנחות היסוד שלי, 
שמבטיחה שכשנראה לכם שהכל טוב, סימן שרע מאוד באופק.
כי טוב הוא ידידותי מטבעו והוא תמיד מביא איתו איזה רע הכרחי.
כמה שלא תנסו ולמרות שאתם כבר יודעים שהוא יגיע, עד רגע האמת, לא תדעו בודאות מה מתקרב.
ממש כמו בספר הזה.


כשההפתעה תוקפת

"היא הצטערה שלא היה סימן מזהה כלשהו, דרך כלשהי לדעת מראש."

הוא מתחיל עדין עד נעים, מתרומם לגבהים ונשאר בהם, משמר מתח עד העמוד האחרון.

- בשלושה! מקרים שונים במהלך הקריאה, חשבתי שהגעתי אל הפיק הספרותי.
- בשלושה! מקרים שונים, חשבתי שמכאן אני יודעת מה יקרה, כזו אני, מבינה, יודעת ואין באמת דרך להפתיע אותי.
- בשלושה! מקרים שונים במהלך הקריאה, טעיתי, הופתעתי והתקשיתי להרגיע את פעימות הלב ההיסטרי שבתוכי.


"כולם משחקים תפקיד מסוים... יש אנשים שעושים את זה טוב יותר מאחרים."

קצב לב מואץ

"כמה אנשים מנהלים חיים סודייםמיהם המתעללים ומיהם הקורבנות?"

כשהמתח נבנה איכותי, והפחד לא נובע מדמות אימתנית שרודפת אחרי במדרגות, אלא ממצבי קיצון/לא קיצון, כאלה שיכולים לקרות לכל אחד (ובעיקר לכל אחת) מאיתנו, אני נשארת (גם כשמתחשק לצעוק ובעיקר לברוח).


כי הגברים כאן נורמטיביים למראה והנשים יפות, אבל לא מדי. הן  מסעירות, חכמות, הגיוניות ואוהבות (אבל לא מדי), ממש כמונו.
"החומות", מספק את סממנים של מציאות מוכרת, עכשיוית, שמצאתי את עצמי משתקפת בה בקלות, כזו של ספר מתח איכותי שקל להאמין בו וקל להילחץ בהתאם.


האישה שהיא כולנו


יש כאן אישה איכותית, אהבת אם חד הורית, שמנהלת את עולמה באומץ לב. תוסיפו אהבה זוגית, הורה חולה ומבוגר, הזדמנות שנייה וזוועות אחרות וקבלתם הצצה צרה לספר איכותי.
יותר מזה, ממני, לא תקבלו.


"היא לעולם לא תהיה חופשייה." טוב נו... מי כן?

נערת יום הולדת / פנלופה דאגלס

קיוויתי לספר מרענן, כזה שיחדש לי וישאיר אותי עירנית ומעוניינת.
במקום זה, זכיתי בקלישאות לרוב ובספר שהכריח אותי להשתמש במצבורים סודיים של סבלנות נדירה.

הכל, פשוט כי עד שלב מאוחר מאוד, לא קורה שם שום דבר שדרש ממני להישאר ערה.
מעל חמישים אחוזים מהספר הזה, מספקים המתנה למשהו רומנטי עד אימה, שאולי (ואולי לא) יקרה בעתיד.
כל כך הרבה "כמעט", שכמעט ונטשתי בטרם עת.


בסוף (או לקראתו), העלילה מתעוררת לחיים ואז מתעייפת חזרה אל הבנאלי/הנוטה למיותר.


החלטיות היא שם המשחק

גיבורים חסרי יכולת להחליט, אני אוהבת פחות וכן, לא, כן, אולי, לא וכו', לא מספקים דמויות ספרותיות איכותיות (ובואו נסכים שבדמויות בסיסיות אין לי באמת צורך ולהשתעמם, אני יכולה גם לבד, בבית. בשביל זה לא קוראים ספר).


טיפת מציאות,
או גברים, הם גברים, הם...

כמו בהרבה ספרים מהזן הפחות איכותי, הדמויות כאן לא בוגרות מספיק. בהתאם, הן לא מדברות, לא מלבנות בעיות, ומייצרות עמודים על גבי עמודים של ספקולציות שהיו נפתרות תוך דקה בעולמם של אנשים בוגרים (מהסוג שיודע לשבת, לדבר יחד ולפתור מחלוקות).
יודעי דבר קוראים לזה forced drama.


מצד שני, המסקנה המתבקשת מהספר הזה, היא שגברים נוטים להישאר ילדותיים, בכל גיל בו נבחן את יכולות התקשורת שלהם ותמיד יתקשו לדבר, להסביר ולהגיע להבנות בשיחה פשוטה.


אז אולי הספר הזה בכל זאת נוגע במציאות.


מי האחראי/ת?

באגף התרגום נראה שהעבודה שנעשתה כאן פחות מקצועית מהמצופה וסביר כי עריכה איכותית (או סתם מקצועית) היתה משפרת גם את עבודת התרגום הנוטה לבינוניות.

"כששפתיו מתרסקות על שפתיי", 
"פיו מתרסק שוב על שלי." חזרנו לאתר ההתרסקות הבנאלי.

"האישה הזו יכולה לזרום עם כל עלבון." "אשתי עומדת להיות מישהי שיבוא לי עליה..." עברית זה לא, שפת בלאכס לעומת זאת...



"שיושבות בשולחן". מעדיפה לא להגיב על זה (ולא לערבב עברית עם 'לא עברית' לתפארת).

"ממששת עם ידי" עם מה עוד אפשר למשש?

"זה לא היה כמו שאמי עזבה." אני רוצה לקוות שסתם נפל הכ' והכוונה ל"כשאמי". אחרת, מצב התרגום כאן עצוב, עצוב.


"מוציאה כוס מהארון, מהדקת אותה אל מתקן המים.." איך מהדקים כוס? (מישהו התכוון ל'מצמידה'?).

"כל המקום המזורגג הזה הוא בסכנת שריפה שרק ממתינה לקרות." אז כן, אני מכירה את המשפט באנגלית (מינוס ה"מזורגג" המיותר כמובן), אבל זו לא אנגלית (מצד שני זו כנראה גם לא ממש עברית).


אחרי הכל, נראה שגם המקור לא שואף למדליה בתחום ההגיון


"לפתע הוא תופס את אחורי ומרים אותי, מכריח את רגליי לעטוף את מותניו. הוא מצמיד אותי אל הקיר, מציץ עלי ומניד בראשו. "את לא הולכת לשום מקום". ואז הוא מתקרב שוב...". לאן הוא הלך? יש יותר קרוב מזה? "העור שלו בצבע ירוק כהה", כי סתם 'ירוק'/'חיוור', זה לא אמין?

"אני מנתק את הטלפון לפני שיש לי הזדמנות לחשוב על זה עוד, או גרוע מכך, לשקול מחדש."


בקיצור, הרוב בינוני עד שטוח ומזל שלא כך הדברים כשמתארים את השרירים הנדושים של הגיבור, או את מותניה הצרים עד אימה של הגיבורה.
על זה שהוא רב קעקועים והיא בלונדינית שופעת, תחסכו ממני את הצורך לדבר.


אה, ובמילה 'נדוש' השתמשתי כבר?

בתו של מלך הביצה / קארן דיון

היא שרדה את התופת כשגדלה בביצה עם אביה ואמה, שנחטפה לחסותו בהיותה נערה. וכל הוויתה, נצר לאותה נערה חטופה ולגבר אגרסיבי, מתעתע, ממוצא שמחובר לטבע ומגלה נטיות סוציופתיות.

"פסיכופתים כמו אבא שלי ניחנים לא פעם בקסם אישי רב."


הוא מגדל אותה כמרכז עולמו (כל עוד העולם מובנה על ידו) והם מתקיימים יחד בתוך ביצה טובענית (תרתי משמע), רחוק מציויליזציה.

זה סיפור שאם נחפש בו ממש, נמצא קרעים מסיפורי הזוועות על נערות שנחטפו ללא סימן והתגלו נטושות בביקתה מרוחקת, אוחזות תינוק, או יותר.


"גם אם נדמה לנו שהיינו נאבקים כמו חתולי בר, רוב הסיכויים שהיינו נכנעים, וככל הנראה בשלב מוקדם מאוד.כשהנסיבות הן כאלה שככל שנאבקים כך נענשים בחומרה, לא נדרש זמן רב ללמוד שמוטב לעשות בדיוק את מה שדורשים ממך. זו לא תסמונת שטוקהולם; פסיכולוגים קוראים לזה חוסר אונים נרכש."

במקרה זה, קשה להבין אם מדובר בסיפור אמיתי, אבל הוא ריאליסטי, חזק ולא מתנחמד, לכל הפחות. כי מעבר לעלילה הזויה עד קורעת לב, יש כאן דמויות שמתפתחות, הבנה מרתקת של חוקי הטבע (שכנראה לא תהיה לי לעולם) ונחישות יוצאת דופן (שגם אותה, אני בספק אם אסגל לעצמי, אי פעם).
אבל יותר מהכל, יש כאן שילוב של הווה מלחיץ עם עבר מקומם, מסעיר ועולה על כל דמיון.

"זאת היתה הפעם הראשונה מני רבות שברחתי. ובמובן מסוים אפשר לומר שמאז לא הפסקתי לברוח."


מציאות מעוותת

"הייתי צופה בו פרק זמן ממושך אחרי שמצאתי אותו, ומדמיינת איך זה יהיה לירות בו במקום בעץ שלידו. איך ארגיש אם אהרוג את אבא. מה אמא תגיד שכשתגלה שעכשיו אני ראש המשפחה."

לא מדובר בספר קל לבליעה והדמויות בו רחוקות מלהיות רכות ונעימות.
למרות זאת, באופן מפתיע משהו, קל עד מאוד להזדהות איתן, מכל כיוון שלא נסתכל.


הפסיכולוגיה כאן מרתקת, אבל לא תמצאו אותי מגדירה את 'בתו של מלך הביצה', ספר מתח פסיכולוגי.
כי למרות שפסיכולוגיית החטיפה, הישרדות והחיים המנותקים, השאירו אותי עירנית עד מאד, 
המתח ברובו, לא נגע בי. 

"דברים רעים קורים. מטוסים מתרסקים, רכבות יורדות מהפסים, אנשים מתים בשיטפונות וברעידות אדמה ובסופות טורנדו. הרוכבים על אופנועי שלג מאבדים את דרכם. כלבים נורים. ילדות נחטפות."

בכל מקרה, היה מעניין עד מרתק לרוב.

אחכה לך במוזיאון / אן יאנגסון

מדובר בפרוזה במבנה מכתבים, שתואמים להפליא את הקשר האיטי המתפתח בין הדמויות.
הכל בסגנון 'אתה תשלח מכתב'.... 'אני אשלח בעקבותיך' ולאט (ממש לאט) אולי נבנה משהו אנושי.


סיפור המסגרת מתאר אישה בריטית כבת שישים, שלמרות שהיא עצמה עדיין לא היסטורית, היסטוריה משום מה מרגשת אותה עד אין קץ, ומלווה אותה בחייה שנים רבות.
סוגייה (היסטורית, איך לא?) מסויימת, מביאה אותה להתכתב עם אוצר מוזיאון מדנמרק, בו מוצג שריד אדם מתקופת הברזל, שמעורר את דמיונה.

מפה לשם, רצף מכתבים ביניהם עובר מעיסוק היסטורי, לעיסוק בטבע האדם, חברות ואהבה מתוך כך.
היא נשואה, הוא אלמן ולא תמצאו ביניהם רומן רומנטי מהזן הנוזלי (או בכלל).
אבל תוכלו להתערבב בחברות לחיים מתוך הבנה עמוקה, וקשר מהסוג שקצת קשה להסביר (ואולי גם לא צריך).


"אני לא יודעת אם אתה מתחיל לכתוב כמוני. אין לי מושג איך אני כותבת. המילים פשוט נשפכות אל הדף. כשאני קוראת את המילים שבהן אתה משיב לי, הן נשמעות כמוך, מזמרות לצלילי מנגינה שהפכה מוכרת לי, ומתוך כך מנחמת."

בתוך סיפור המסגרת מצויים כאן סיפורים קטנים-גדולים, פרורי חיים, הורות, זוגיות וכל מה שתעלו על הדעת כמעט.
זה עושה את המפגש מעניין מעט, אבל גם מתיש, רב נושאי וכזה שדורש לפעמים לדפדף קדימה אל הסיפור הטרחני הבא. 

אבל...

אז כן, "אחכה לך במוזיאון" לוקה בצורך טרחני מעט להסביר, לתאר ולהעריך (ולהאריך גם), כולל עיסוק בפרטים קטנים, עד בלתי חשובים בעליל. מתוך כך, הרגשתי לעתים שאני (קצת כמו הדמויות), חופרת בטקסט ומשתדלת לחשוף בדרכי, את החיבור האנושי, המעניין והחם (אך הדל משהו) שבין הדמויות.


עדינות בלתי נתפסת

יש כאן משהו עדין, מסתפק במועט ושמח בחלקו (לרוב), כשנוצת פסיון שנשלחה מרחוק, משמחת אדם בחייו השיגרתיים עד יבשושיים.
קראתי, ראיתי, הבנתי ולצערי, אפילו משהו מכל זה, לא נגע בי ממש (ואולי אני פשוט צינית מהמקובל).

לרוב אני נחושה בדעותי, אבל כאן הצלחתי להתבלבל.
אז בואו נבהיר ונסייג, שבחווייה שלי, התוכן כאן, לעתים מעניין עד מסתורי ולעתים יבש וחצצי.
מה שבטוח, התרגום איכותי, כיאה וכמצופה מבית ההוצאה.


בינתיים, מצטערת, עברתי לנמנם לי בשנת החורף, אולי אחזור באביב.
אל תחכו לי במוזיאון.

יום השנה האחרון / ליאן מוריארטי


תעלומה.
הספר הזה הוא תעלומה שמחזיקה מים, מחזיקה סיפור והכי הכי, ה
חזיקה את הסקרנות שלי עירנית, ממש עד סופו (אחרי הכל, לא מדובר במשימה הקלה ביקום).



הוא מתובל בתבלינים משפחתיים מתוקים, מרים ואולי כאלה שהחמיצו עם השנים. ממש כמו המיתולוגיה המשפחתית שנבנתה לפני כשבעים שנה וראש המשפחה דואגים לשמר באדיקות.
יש שם ריח ים וניחות כפרי ואיזה טעם אוסטרלי מגוון שתמיד נעים איתו (בדיוק כמו בספרים האחרים של מוריארטי).

מי אמר 'סבתא' ולא קיבל?

ליאן מוריארטי היא שם דבר לספרים נשיים, שנעים בין אוסטרליה המזדקנת, לפולנייה הקטנה וגם כאן, כמו בספריה הקודמים, הדמויות הן בעיקר נשים (הגברים תפאורה) שרובן הזכירו לי את סבתי הפולנייה בתצורה זו או אחרת.

"אם הגב היה כואב לה ככה כשהיתה בת עשרים היא היתה נתקפת היסטריה ודורשת משככי כאבים ותה למיטה, אבל התברר לה שבגיל שמונים פלוס איש לא מופתע במיוחד שכואב לך. את אולי חושבת שזה יוצא דופן, אבל את היחידה." 


למי קראת פולניה?

ושלא תבינו לא נכון, תמיד נעים להיזכר. אני רק מציינת עובדה, כדי שתדעו לאן נושבת הרוח. כי אחרי הכל, מדובר בסיפור חמים, נעים, עם ריח של מרק עוף ופולקה בגוון מכובס (ואחרי שחווינו תחושות שונות ומשונות על עוף לבנבן, או קרפיון ממולא חבוש גזר, נוכל להתקדם).

"אין פלא שכואב לך, אין פלא שאת מתה. את זקנה. זה מה שאמור לקרות. לא אכפת לנו שאת שוכחת שאת זקנה. אנחנו יודעים שאת זקנה."


משפחתולוגיה אדירה

יש כאן הרבה דמויות, כולן מתגלות עגולות, מלאות ונעימות לליטוף.
הסיפור משפחתי, מתחיל קורע לב וממשיך עוד יותר.

"יש משהו כל כך לא מכובד בלהיות רווקה כשאת נושקת לארבעים. זה כבר לא זוהר או משעשע..."

כי מה יותר קורע לב מרווקה מזדקנת שמעוניינת בילדים, בדודה עתיקה עם בעיות שליטה (מהסוג שמהן בוודאות סבל גם נפוליאון) וביניהן סלט משפחתי, כמו שרק שבט רב דורי מסוגל להפיק (וכמה כיף, כשכל האושר המשפחתי הזה, נמצא אצל מישהו אחר).




עבודה טובה... לרוב

הכתיבה טובה כתמיד והתרגום סביר פלוס, למעט מספר 'נפילות' של עברית/לא עברית בסגנון "סופי יושבת בנוחות רבה בספה", שחזרו מספר פעמים וחבל (ושמישהו יסביר למתרגמת שזה לא נשמע טוב).

מי חכם של אמא?

כיאה לספר משפחתי/סבתאי, יש כאן מגוון משפטים  טבולים בחוכמת חיים והרבה הומור מהזן העצמי וגם על אחרים (כי "אין שמחה כמו שימחה לעד" כבר אמרו לפני).

"אנשים יחשבו שזה מוגזם או איטלקי, אם תתחילי ליילל על זקנה שמתה. את אמורה להגיד דברים כמו 'נו טוב, היו ל החיים ארוכים וטובים.' "

התחממתי בו ולמרות שלא מדובר בספר מופת, הוא עשה לי טוב וכמו שיחה עם זקנה חכמה, יחזור אלי ועוד יצוץ ברגעי מפתח.

אני בטוחה.

אתגר / אורי עידן

וואו, אני מתקשה לדבר.
ואם הצלחתי, מן הסתם יצא לי בליל של מילים סמי-ספרותיות, אם בכלל, שמנסות להסביר סיפור פשוט עד רדוד באמצעים לא אמצעים (קצת כמו הספר הזה).

יש כאן חיבור ילדותי, נוסח גילאי העשרה המוקדמים, שנוטה להסביר מדי ולתאר פחות, את הסיטואציות המשמימות שנבחרו.

מי אני? מי אתה?

פגשתי כאן דיסאונאנס בלתי אפשרי, בין התנשאות ספרותית (כזו המסבירה דברים שאין צורך להסביר) ובין סיפור נמוך עד מתיש, מזן ספרות הנוער, בואכה חיבור מבית הספר היסודי (כזה שמיוחס לכיתות הנמוכות). 
אותה התנשאות שביצבצה מבין השורות, ליוותה אותי לאורך הקריאה, תוך שהיא גורמת לי לתהות למה.
למה זה כתוב ככה?
למה נבחר הטקסט המיותר?
והאם הדמויות הפלקטיות והנושא הסקסיסטי, הם הומאז' לסרט פורנוגרפי מתחילת שנות השמונים (אולי שבעים?).


כי יסלח לי הכותב ושאר המשקיעים בספר המדובר, לכל אורכו חיכיתי שאשת עסקים מצליחה תפתח את הדלת (עטופה חלוק חושפני למחצה), לאינסטלטור שישאל בחיוך מסתורי וקול רב משמעות, 'במה צריך לטפל כאן'?.

הרי ממש כמו בפורנו קלאסי, גם כאן העלילה/לא עלילה המיותרת, ממלאת חורים ומלאת חורים בעצמה ואין לה עיגון מינימלי במציאות.

מי כאן מבולבל (כי אין ספק שהמישלב...)

יש כאן שילוב של שפה שמנסה להיות 'ספרותית' עם שפת רחוב שבין מילואים והתנשאות הומוריסטית קלה.

" 'שלום הילה, מה קורה, שנים שלא ראיתי אותך' אמרה אורית משנכנסה לסירה. זה אמנם לא היה שנים, אבל מזמן לא נפגשו.
אורית היתה עדיין במדים, נראה שבאה ישר מהבסיס לכאן. לאחר שהחליפה מספר מילים עם אבישי, ירדה להחליף בגדים
."


בואו נחזור, נחזור, נחזור

יש כאן תופעה לא ספרותית בעליל שברמת הכתיבה, אמורה לטעמי, להתפוגג סביב גיל עשר.

"הוא גר לבד במרינה הרצליה. אף פעם לא הבינה איך הוא לא מת משעמום לחיות ככה לבד על יאכטה במרינה." רגע, איפה הוא גר?

"חלק גדול מפגישות אלו יתקיים בחו"ל.
היא זכרה שעופר היה נוסע מדי פעם לחו"ל לפגישות עם לקוחות אולם כשחשבה על התפקיד, הייתה עסוקה מדי בחששות שלה ממערכת היחסים העדינה עם שאר עובדי החברה שלא חשבה על כך שהתפקיד ידרוש ממנה נסיעות לחו"ל פעם או פעמיים בשנה. זה נשמע לה דווקא נחמד, ליסוע לחו"ל על חשבון העבודה. זה הזכיר לה איך רועי צפה את זה אתמול שהיא תצטרך ליסוע לחו"ל.
" לאן תיסע? אה, לחו"ל.

" 'אתם רוצים לצאת לים?'
היא ידעה שאבא שלה מנצל כל הזדמנות לצאת לים.
אבישי הסתכל על הילה, כאילו שואל האם היא רוצה לצאת לים.
'בסדר, נצא לים' אמרה הילה
." והכל באותה פיסקה (נישבעת!).

וכאן אני חייבת לעצור ולשתף בדקה אישית נוסטלגית.
כבת לשייט ובעליה של יאכטה,  היו שעות הפנאי המשפחתי שלי מלאות באותה חוויית "לצאת לים", המתוארת לרוב ומדי, בספר הזה.

אז, עכשיו, כשאף אחד לא יכול לשכנע אותי שמדובר בסלנג ימי מהסוג שאני לא מכירה (כי אני מכירה, הו הו הו מכירה!), נוכל להתקדם.
"לצאת לים", הוא ביטוי מוכר ושגור בפי שייטים וצאצאיהם לרוב.
לצאת לים, לצאת לים, לצאת לים, זו כבר סתם התבטאות לא ספרותית נבובה.


להשתמש למטרות כתיבה, במגוון ביטויי סלנג ימי, זו שוב אותה התנשאות שבה עסקנו כבר, או סתם חוסר מודעות ספרותית/סביבתית.

שטוח כמו בת שבע

"עוד מעט תגיע אורית הבת שלי, אני בטוח שלה יהיו עוד הארות" הילה הכירה את אורית, טייסת מסוקים בחיל האויר. היא העריכה אותה כאישה חזקה שהתמודדה עם לא מעט בקריירה שלה."

"שלום הילה, מה קורה, שנים לא ראיתי אותך אמרה אורית משנכנסה לסירה.
זה אמנם לא היה שנים, אבל באמת מזמן לא נפגשו
."

אז, לא ככה כותבים (ולצערי במקרה הזה, ככה קוראים).
ואם הילה מכירה את אורית, איפה הקרבה המתבקשת בין שני אנשים המכירים במשותף אדם שלישי. למה צריך להגיד "אורית הבת שלי", כש"אורית", ממש כמו במציאות, זה מספיק לצורכי אמינות וכתיבה סבירה ברמתה.


אם תגיד מספיק פעמים 'אני לא', נאמין  שאתה כן

הסיפור כאן גובל בשטות וכל אמירה שנייה מכוונת את הדמות הראשית לטעון שהעולם סביבה שוביניסט.
אם פגשנו טייסת מסוקים, היא בוודאות יודעת דבר או שניים על שוביניסטים.
אם גיבורתנו ההזויה, שטוחה ומיותרת, מקבלת קידום לא הגיוני, כשמישהו מעובדי החברה יאיר את עובד היותו קידום לא הגיוני, הוא יחשב כ"שוביניסט", עוד לפני שיצא מהמשרד הממוזג.
בקיצור, מעייף ירוד (שלא לומר רדוד), סקסיסטי ומיותר, כבר כתבתי? (אז הנה קבלו שוב!).

ואחרי הכל, חכמים ממני כבר השתמשו בביטוי "הפוסל, במומו פוסל".

אני אכתוב ואתם, אתם כבר תבלעו

אז לא, אין לי שום עניין לקרוא ספר שלא השקיעו בו את המינימום, על מנת שניתן יהיה לקרוא לו 'ספרות בסיסית'. הוא יבש, מתיש ובעיקר התקשתי להבין למה אני ממשיכה?
אז הפסקתי.


תראו! ניצלתי!
(מנפנפת בגאווה ממקומי בגלגל ההצלה).

תעשו לי טובה / גייל פארנט

כן, באמת תעשו לי טובה.
או אולי תעשי לי טובה ותחסכי ממני ספר שהוא גיבוב מעייף של מה שקראתי קודם מבית אותו יוצר.

כי הדמות האידישאית סטייל, שמקטרת כאן על העולם, חמושה בחוסר הבנה בסיסי, על מגבלות המין הגברי ועמוסה בחוסר יכולתו של המין הנשי, פשוט לשתוק. מעבר לכל אלה, היא מעייפת, כל כך מעייפת.



אוי, די, תמשיכו

מכירים את זה שסטנדאפיסט עומד מולכם ופותח ב"מכירים את זה ש..."? ואם הוא לא היה חוזר על עצמו תוך שימוש באותו טריק בפעם המיליון, עוד היתם עלולים לצאת משועשעים מהארוע? כך גם כאן.
ציניות היא כוח, היא הכל והיא לפעמים אהבת נפשי.
אבל אפילו ציניות זכאית למינונים מדוייקים במיוחד, על מנת להחשב נעימה ומבדחת.
כשכל משפט שני נע בין ציניות לצורך פשוט עד דבילי, להצחיק על חשבון מישהו (ולרוב על חשבון הדמות הראשית), אפילו אני מתחילה להתנמנם.


מתברר שממש כמו ב"שילה לוין מתה והיא חיה בניו יורק" (ספר לח מתרבות יהודית יללנית), גם כאן, כשהגיבורה היא ברברה שלא מדגישה את יהדותה ברבים, הנטייה הדביקה נשמרת ושורדת בשמחה מיותרת (ללא הבדל דת, גזע ועם חיבור ישיר למין).


זה צער בעלי חיים, אפשר די?

היא מייללת, מבכה את גורלה נטול הילדים, מחפשת ניו יורקר ממוצע שיעזור לה לטפל בבעיותיה ומתמודדת עם דעותיה הארכאיות של אמה (ממש כמו כל אחת אחרת).
ואם היא מנסה לשכנע אותי שהיא מתירנית מסביבתה, כי הגדילה לקנות חזייה חושפת פטמות ותחתונים פתוחי מפשעה, הרי שהפוסל במומו פוסל (ואצלי בעיקר נוזל, האיי קיו ואיתו מקורות החשיבה העצמאית).

אפשר היה גם ליחס את ה

איך לא ראיתי את זה?

כל כך דומים שני הספרים מאותו בית יוצר, שככל הנראה הגדיל מישהו להזהיר, בדמות כריכה דומה עד דומה מאוד.
אולי כמו קוד סודי שלא פתרתי, הייתי אמורה לשים לב ולהיזהר, כי האפשרות שמישהו חשב שזה יפה ונחמד לייצר כריכות דומות עד גועל, תוך רצון עקר ליצר סידרת זוועתונים, פשוט קשה מנשוא.

I Did It... Not

מיותר לציין כי העובדה שאני עדיין כותבת ועדיין בקיאה מספיק בנפלאות השפה העברית, מאותתות שלא הצלחתי לסיים את "תעשו לי טובה" של גייל פארנט.
הייתי עסוקה ב"לעשות טובה לעצמי" ולשמור על מקורותיי המוחיים, שלמים וכשירים למען הספרים הבאים.

קורה...

הבעל של שתינו / גריר הנדריקס ושרה פקנאן

בואו נתחיל בשאלה המתבקשת שמהותה 'למה אני עושה את זה לעצמי?'
כי הספר הזה הוא סוג של עינוי מתמשך, שחלקו אגב, מהזן הנעים שתפגשו.

הוא מעלה ומוריד, מעורר סקרנות וחלקו העמיד בסכנה קיומית את המניקור שעשיתי הבוקר (חלק אחר הביא לנימנום קל).
נהנתי ממנו לעתים, אבל היו גם מקרים בהם הייתי מוותרת על יחסינו בשמחה.


לא ניפגשנו כבר?

כן, לצערי, הדמויות ברובן הזכירו לי כאלה שפגשתי בעבר והתפקידים שמילאו התאימו לכמה מספרי המתח הפסיכולוגי ששרדתי בחיי.

כי גם כאן, יש גברים שמגיעים כמו רוח אביב חמימה וסוחפת וכשהם הולכים, את מרגישה כמו ניצולה יחידה מסופת הוריקן טרופית, שירדה זה עתה מהעץ עליו טיפסה, כדי לנסות ולהבין, לאן סחפו אותה הגלים.

וגם כאן נמצא נשים, שלמרות שהן חכמות וחזקות, בסתר ליבן (ואולי לא רק שם), יעדיפו גבר שתלטן ומתנשא שיגרום להן להרגיש נסיכה נהדרת, או חסרת זכות קיום (תלוי בתאריך ובמצב הרוח כמובן).


"אין מי שמכיר כמוני את בעלי לשעבר. הייתי צריכה לזכור שגם הוא מכיר אותי."

אחרי הכל, מדובר בסיפור מתח פסיכולוגי/קלאסי/רומנטי, שסממנים ממנו ניתן למצוא ב'מאחוריה עיניה' של שרה פינבורו, ב'מאחורי הדלת' של ב.א.פאריס ובאחרים שעל אותו מדף נושאי.


ויש לי מה להגיד

תתפלאו.
כי 'הבעל של שתינו', נכתב בידי שתי כותבות שיצרו יחד ספר לא אחיד, עם עליות ומורדות לא רק ברמת המתח, אלא גם ברמת העניין שהוא מספק בקריאתו.
היו קטעים בהם התקשיתי לנשום, לעומת כאלה בהם התקשיתי להחזיק את העפעפים במצבם המורם.

ריבוי 'אוי-אוי-אוי', גרם לי לעתים להתעייף מגיבורה אומללה-מרצונה-החופשי, ובהחלט הייתי מעדיפה לפגוש במקומה, מישהי שעומדת על שלה בגאון.
אבל, אולי אז לא היה לנו ספר מתח כהילכתו והרי בזה מדובר כאן, לפחות ברמת הניסיון.



הסוף של הסוף (ושלנו)

אם קיוויתי לסוף שישאיר אותי נטולת דופק או עם כזה מהיר במיוחד, לצערי, זה לא קרה.
כתחליף לא מוצלח, קבלתי סוף שנובע מרצון ספרותי להסביר עוד משהו על דמות פחות רלוונטית, כדי 'לסגור יפה' את הקצוות ואולי אפילו יפה מדי.

סוף פתוח יותר, או כזה ש'הופך את הבטן', היה משאיר אותי עם פרידה נעימה יותר מ'הבעל של שתינו' ועם בירכת 'והעיקר שהוא לא בעלי'.


מהומה רבה על לא.. מה?

אם מישהו יצעק עלי, ייקמט, יקרע, ישליך דפים ואז ידרוש ממני לאסוף אותם, בעודי על הברכיים, אני מבטיחה להשתולל. פחות מתקבל על הדעת שאתכופף נרעדת ובוכייה ואאסוף את הקרעים, כמעשה גיבורת 'הבעל של שתינו'.
כי לאורך חלקים ניכרים בספר הזה תהיתי מה היה קורה אם... אם היא היתה חכמה יותר, הגיונית הרבה יותר וחששנית פחות (גם כשלא היתה לה סיבה להיות). 

מבחינתי, אומללות מאוסה ומיותרת, פחות עובדת ברמת האמינות.
תראו לי נסיונות אמתיים להחלץ מסיטואציות איימים ואני שלכם (וממש מתחשק לי להוסיף 'לעולמים').



בעלי כנף והאכלת יד

'אני לא תוכי', אני חוזרת ומצהירה לעתים, ובהתאם, אין צורך לבצע בי האכלת יד. אני קוראת, מבינה ואין צורך לעזור לי בפעולה האחרונה.

למרות זאת, נראה כי כותבות 'הבעל של שתינו', העדיפו לחזור ולתאר שוב ושוב את אותן סצינות, במטרה לוודא שכולנו באותו עמוד, מטאפורית וגם לא, כנראה.
אז דעו לכם, שחזרות בסגנון "היא לא מודעת לנזק שעשיתי, לחורבן שיתחולל בגללי", "אין לה מושג מה עשיתי לה", מאוסות בעיני, מעייפות ובעיקר מיותרות.



נפלנו בעריכה/בתרגום
או שהגהה היא לחלשים

כן, זכינו כאן למגוון פנינים פחות איכותיות ברמת התרגום, עריכת התרגום וכמובן ההגהה, שהיתה אמורה לשלוף את אותן נפילות הזויות, מתוך הטקסט המדובר.

"מחשבות אובססיביות עוקבות אחרינו..." כן, זה בהחלט נשמע אובססיבי, אם כי לא מדויק ברמת יכולות המעקב של מחשבות.

"פיתחתי את אמצעי ההגנה הזה אצלי, וכשאני חשה שחשמל סטטי מטפס עלי, ראשי מתרומם מעצמו ומחפש זוג עיניים." עם כל הצער והשפה הלא איכותית, אני לא חושבת שככה עובד חשמל ואפילו זה הסטטי.

"עוד אף פעם לא ראיתי אותו בוכה" והמקסים מכולם "עכשיו אין לו שום סיבה לרסן את הדחף לפרק אותי", שנשמעים מלחיצים ברמת התוכן והעברית גם.
וכמו תמיד היו עוד, כולל מגוון טעויות כתיב, שהגהה איכותית היתה פותרת בקלות (כבר כתבתי).



ובנימה אישית

"ריצ'רד טיפל יפה בחפציו ובה."

זו לא הפעם הראשונה בה סופר/ת משדך/ת גבר רב נימוסים ושתלטן, עם אישה נהדרת, שמאבדת עצמה תחת שליטתו. כזו שמחוייבת עפ"י חוקי הבית לבשל את ארוחת הערב, ללבוש שימלה תוך כדי ולכבס כל מה שניקרה בדרכה והצורך לברוא את עצמה מבריקה ונוצצת כמו מתנה, מעביר אותה על דעתה וישירות אל חייק הבקבוק (וגרוע מכך).

אז רק ליתר בטחון, בפעם הבאה, אם תרצו לשאול אותי מה עם הכביסה, הכיור עמוס הכלים והרצפה שתשמח לשיפור תנאים, תדעו שאני נמנעת מעבודות הבית ופשוט נשמרת על נפשי.

"אינני מתייראת מסופות, שכן למדתי להוביל את ספינתי על פני המים."

אני קראתי אותו, אתם לא ממש חייבים.

איידהו / אמילי רסקוביץ'


בפה מלא אבק ערבות אמריקאיות, ושיער שהרגיש כזקוק לחפיפה פתאומית, קראתי את איידהו של אמילי רסקוביץ'.

מדובר בספר על נשים, או אולי על גבר אחד מרכזי ונשים סביבו.
אבל יותר מכל, זה ספר על התמודדות עם מה שזימנו לנו החיים והוא קשור בטרגדיה גדולה, באובדן בלתי נתפס ונסיון ארוך, ארוך, להבין מה קרה שם (על 'למה' בקושי מדובר, אם בכלל).

דמויות מלאות/משונות

"כל האהבה הזאת, כל הרגשות הללו, כל הכאב הזה, שאין להם אחיזה במציאות, כאוס עצום ונורא. אובדן דעתו הופך להנחת היסוד החדשה של חייו, והוא מרגיש, כבר עכשיו, את אובדן הדברים שהוא אוהב, מרגיש שהוא מנסה למצוא דרכים חדשות להיאחז בהם."

הוא  - איש עבודה, קשה-יום לעתים, שבחר בהר אחד מיוחד, על פני הערבות המישוריות, בארצות הברית של אמריקה, התאהב באישה, התאהב בהר, ויחד רקמו חיים.
אבל מתחת לפני השטח, רודפת אותו גנטיקה של שיכחה והרבה לפני שהיא ממלאת את חייו, ממלא אותם הפחד מפניה.

היא - זו שבנתה אתו חיים על ההר, וקרסה אל תוך מה שבנתה בהנפה מסוכנת אחת.
אחרי טרגדיה בלתי נתפסת, בסיטואציה בלתי נשלטת ככל הנראה, היא תבלה את חייה בהענשה עצמית מתבקשת.

"הייתי רוצה שתהרגו אותי. אבל אין לי שום זכות לקבל שוב אי פעם משהו שאני רוצה."


אישה נוספת, תתגלה כאן כממלאת המקום האולטימטיבית. זו שקושרת בין הקצוות ומעבירה את זמנה בנסיון להבין אחרים, לאהוב ולחמול על כולם.
"אני שונאת לראות את הקיץ נגמר, נדמה כאילו לא היה כאן מעולם...".

הדמויות עמוקות, רבות רבדים ועמוסות חיים פתלתלים (או שאולי אלו שוב, לרוב, הנשים). 

לאט אבל עמוק
(כי 'פחות אבל עוד כואב' פחות מתאים כאן, או אולי גם).

הסיפור נבנה לאט, עובר בין תקופות ודמויות ומשרטט חיים שלמים שעל פניו נראים אפורים, שטוחים ושטחיים.
אבל הם לא.

הם מלאי החלטות, תובנות וראייה אישית, ייחודית, של דמויות מפותחות.

מדובר בספר מיוחד שלא משך אותי בסיפור סוחף, מהסוג שיחכה לי בסוף היום ולפנות בוקר אמצא עצמי עדיין בתוכו. אבל הוא לחלוטין מאלה שנשארים ועוד  ימשיכו ללוות אותי (ואתכם).

תבואו אליו עם סבלנות.
לא כי הוא מתיש, אלא כי הוא ספר שנבנה לאט ואתם איתו. 
לוקח זמן לעכל אותו, על הדקויות שבו וחשוב לקחת את הזמן.

בשלב הזה נשאר לי לסכם.
אוף, כמה מסוכן להתאהב, כשאפילו זמן ושיכחה, הם לא התשובה הנכונה.

"שנאה, אהבה, הכל מתערבב יחד במרחב שבתוך הלחישה, כשלמילים אין עוד משמעות."

מיוחד ומצמרר לעתים, או רוב הזמן.

(סוף פתוח ורחב, רחב - למתקשים).